סובארו – פא', פב', פג', פד'.

פ"א.

"מה מצאת בי למה אתה ממשיך לנסות?” מציצה ריקי לתוך הסובארו שעצר על ידה באין עצירה.

"לא בגלל שאין בחורות אחרות!” הוא מחמיץ הזדמנות למחמאה.

"אז חידשתי את הקשר עם החבר הישן שלי." היא מודיעה לו דרך החלון בלי להיכנס למכונית אפילו "וזה טוב! אבל זה רק לקיץ.”

והוא חש שליבו נשבר. היא בדרך לים, היא אומרת, ומסכימה שייקח אותה לשם עם אחיה הקטנים אם הוא דווקא רוצה, חכה רגע, היא אומרת ונחפזת חזרה לביתה, לובשת לכבודו את השמלה הלבנה עם הנקודות הכחולות, דמוית ספל החרסינה, ומתניה הכהים חשופים בשיזוף מסמא פשוט יפה להלל כך כשהיא לבושה נכון. והם מפטפטים בעליזות, הוא מספר לה על הגן העריץ, השולט, הדואג להמשכיות קיומו ולשם תכלית זו שולט בכל מה שאנחנו עושים. והיא משתאה ואומרת לאחים שלה: 'איך הוא זוכר דברים כאלה מסובכים?' והוא מביא אותם עד לחוף, ומרוב אושר על השיחה המוצלחת והמחמאות שקיבל שוכח לצלם אותה בשמלת הנקודות הכחולות (במצלמה החדשה המוכנה תמיד בתא המטען), שוכח להגיד לה שהיא אחת ויחידה ושאין כמוה, וגם לא מבטיח לה שהוא יעשה ממנה מלכה – פשוט מכיוון שהוא באמת לא מתכוון לעשות ממנה מלכה, ולא מסוגל לשקר בדברים כאלה – ועוד שבועיים חולפים ואין ממנה קול ואין קשב.

 פ"ב.

 

רותי צלצלה לעבודה ואמרה לו שיש לה כמה עניינים בתל־אביב ומה דעתו להקפיץ אותה לשם?

“תשמע מה חלמתי: ירדנו ממכונית לבנה והלכנו לטייל בתוך שדה פרחים אביבי עם עצים נמוכים מלבלבים, והגענו למין מזלג שבילים כזה. בחרנו בצד השמאלי. בראשית השביל עמד שומר כושי והזהיר אותנו לא ללכת בשביל הזה כי הוא מסוכן. אבל שום דבר לא נראה מסוכן הכל היה יפה ופורח, אתה נטית להסס אך אני בביטחון רב לעגתי לשומר ואמרתי מה פתאום מה פה מסוכן ומשכתי אותך איתי וכעבור מטרים ספורים הכל הפך לביצה טובענית. החלטנו לחזור אולם השביל השני האלטרנטיבי התגלה כטובעני עוד יותר. מימיננו היה גוש גדול של עצים חסרי עלים ורחוק יותר מכונית גדולה שקועה בבוץ נאחזנו בהם וניסינו להתקדם. ואתה לא רק שוקע יותר ויותר בבוץ הטובעני אלא גם מפריע לי להיאחז בענפי העצים או במכונית. בסופו של דבר הצלחתי להיחלץ לא לפני שאתה שקעת כולך בביצה הטובענית. הרגשתי אשמה שגרמתי לך לכך ושלא שעיתי לאזהרתו של השומר. חיפשתי לך נואשות מקום להתרחץ והנה בתוך בור חפור באדמה הופיע איש עם אמבטיה והבטיח אמבטיה חמה ואף מגבת נתן בידי. אתה נכנסת לאמבט ואני נשארתי בחוץ למעלה עם המגבת הרטובה בידי כשאני סוחטת אותה ממים ומחכה שתצא. אולם האמבט הפך למעין משפך ענק ששאב אותך לתוכו ונעלמת כליל. הייתי מבוהלת מאד ואז נפתחה דלת בבטן ההר ובתוכה חבושים בתחבושות שכבו האנשים שהתרחצו וביניהם אתה. התעקשתי להיכנס למרות שלא הרשו לי ומצאתי אותך חבוש כולך ועל פניך, שהיו גלויים, המון אבעבועות. התחלתי ללטף ולנשק אותך מלאה ברגשות אשם ובחרטה, ומבוהלת מאד. מאוחר יותר אני רק זוכרת שמפניך נעלמו האבעבועות והם היו יפים וחלקים כמו פנים של תינוק,”

פ"ג.

"מסרבים להאמין כי אנו זוג כזה תמים ושום דבר לא קורה. אף אחד לא מאמין.” אומרת גילי ובכלל לא נראית מודאגת.

"זה לא כל כך תמים.”

"אבל השיחות האינטימיות, אילו היינו מדברים כל אחד על מה הוא רוצה לעשות עם השני, אבל אנחנו מדברים רק על מה אנחנו עושים עם אחרים… נכון, לך בהתחלה היו כוונות אבל אחרי איזה חודש כשהבהרתי שמצדי אין, ואם אתה רוצה שנמשיך לנסוע יחד אז זה בלי לשכב… וקיבלת. לא נחוץ לי עוד מספר… לא נחוץ לי עוד מספר, כי יש לי בעל משוגע שבייחוד בהתחלה, כשרק היינו חברים, ניסה הכל, מכל הסוגים. אני לא חושבת שיכול כבר להיות משהו שיפתיע אותי. הגעתי לנישואין עם ניסיון ולכן אני כבר לא כל כך סקרנית… אבל חוץ מזה אין תנאים. אפוא נעשה את זה, בימי שישי? ואז לרוץ לחפש מלון? וגם בגלל שאנחנו לא מנהלים יחסי מין זה נמשך הרבה יותר זמן… וזה טוב… ואתה שומע, הרופא אמר תעשו את זה הלילה, ולא יותר מפעם אחת, ולא עמד לו. אמרתי לו 'בטח עשית את זה עם מישהי אחרת וכבר אין לך כוח איתי'.”

"חבל, זה פוגע. ומה הוא אמר?”

" 'זו התגובה שלך? אני כל כך מזדהה איתך ואת בסוף צוחקת עלי?' “

"אז מה עשית בשביל לעורר אותו?”

"ליטפתי אותו בכל הגוף… “

"וזה לא עזר? החזקת לו… “

"כן, וזה לא עזר… “

"אילו היית במצב רוח יותר טוב, היית מוצצת לו וזה היה עוזר.”

"זה לא עזר… בזמן האחרון הוא שוכב על הגב ומחכה שאני אגרה אותו. כל הגברים הנשואים הם כך?”

"מה הכי הרבה זמן והכי מעט זמן שעמד למישהו ששכבת איתו?”

"שאלה מעניינת. לא חשבתי על כך. בדרך כלל עם בעלי הוא די שולט במצב, מתחשב, אני גומרת ראשונה והוא אחרי. רק במקרים כמו אתמול כשאני מרגישה, כשאני יודעת שלא ילך לי, אני אומרת לו תגמור ואל תחכה לי, כי אני לא אוהבת שזה יותר מדי ארוך. ואתה יודע – בקרוב אני משתחררת ולא נראה יותר אחד את השני, אלא אם כן תרצה לבוא אלי הביתה ולעשות היכרות עם בעלי. אולי תביא איתך גם את אשתך? כי צריך כבר לספור את הימים על האצבעות…”

פ”ד.

ואחרי הפסקה ממושכת שוב מצלצל הטלפון ארוכות במסדרונות הבוקר הריקים. עכשיו היא מצלצלת מלונדון.

"אהוב שלי! שלום. אוי סוף סוף לשמוע את קולך. ואל תשאל כמה קשה כמה רע לי ולא היה כלום, אני כל הזמן עם זלטופולסקי, הוא לא נותן לי להתרחק מטר ממנו, ולא מפסיק להגיד לי איזה זונה מחורבנת אני, ושהוא ישבור לי את העצמות, ויפוצץ לי את הצורה, וירצח אותי. ואין לי רגע לעצמי. אתמול הוא סוף סוף חזר לארץ לכמה ימים, ורצה לגרור גם אותי איתו. בקושי הצלחתי להיחלץ מכך. ופעם ראשונה סוף־סוף עזרתי לעצמי…"

"אבל את לא בדיוק מופתעת מכל זה. הן בחרת זאת לעצמך. הרי את רצית בזאת."

"לא זה מה שחשבתי שיהיה."

"לא יתכן. עם עשרים וחמש שנות ניסיון היית חייבת לדעת מה יקרה."

"אני ממש שונאת את עצמי על מה שאני עושה."

"לא יתכן, את? לא."

"קרה המון. אני רוצה לספר לך אבל לא עכשיו, כי אני לא יכולה להאריך בטלפון. אני נמצאת אצל דוּדי. אתמול היה ערב מגעיל. הוא ישב עם חברים שלו, הביטו בטלוויזיה על משחק הגמר באליפות העולם ושתו. וזה בכלל לא מעניין אותי. אחר כך הוא סיפר לי שהוא אימפוטנט, ויש לו חברה נשואה כבר שלוש עשרה שנה. היא לא יכולה להיפרד מבעלה החולה. הייתה לנו שיחה ארוכה, השווינו. גם אנחנו כבר שבע שנים יחד, אתה יודע? אני אספר לך כשאחזור, עכשיו אין זמן, ומחר אני נוסעת לטירה מימי הביניים, ואהיה שם עם החברים שלו שטופי הזימה, ומי יודע מה יקרה שם. אל תשאל מה הם מספרים לי שהם עושים. לא היית מעלה בדעתך דברים כאלה. אני דווקא מסוקרנת, אבל אתה נורא חסר לי."

על מה היא מדברת, חשב, הרי הרגע אמרה שהיא שם מבחירה. "יש לך בעיה. את מזייפת כל כך הרבה עד שכבר בעצמך אינך יודעת מה אמיתי אצלך ומה לא."

"הייתי טורפת לך."

"מה??"

"אילו היו לי כנפיים הייתי טסה אליך כרגע."

ורק אחרי שסגר את הטלפון בפה מלא איחולים וברכות הוא מסכם לעצמו באיבה צוננת שאילו באמת רצתה הייתה יכולה להיות כאן ממש עכשיו. מרצונה, ביוזמתה, בכל כוחה ניצחה במאבק כדי להיות עכשיו דווקא שם.

הפרקים הבאים

הפרקים הקודמים