סובארו – פה', פו', פז'.

פ”ה.

 “איכפת לך לבוא איתי הבוקר לשוק?” שואלת גילי כשהיא מתיישבת ליד ההגה. הוא יודע כי בשמונה תתקיים ישיבת הצוות הטכני הבכיר בעניין תקני מפרט ועליו להראות שם את פרצופו אבל שילך השממון הזה לעזאזל, הוא מחליט, הקץ לביורוקרטיה הטרחנית שעליה העולם עומד, ואדרבה, שתצלצל לה נופר בלי סוף, באצבעה הבוחשת, אם כי היא בדרך עכשיו ולא סביר שתצלצל, והוא אומר לגילי: “בטח, למה לא?” וגם “מה עושים בשוק? למה שוק?”

“אני אחראית אצלנו על פינת הקפה,” אומרת גילי “והגיע הזמן לחדש את מלאי הכוסות והכפיות, ולהשיג עוד קצת וופלות ועוגיות יבשות. השקם גזלנים, ובשוק – אל תגיד לי שאתה לא יודע – בשוק זה הכי בזול.”

השוק מתקיים במגרש עפר גדול בפאתי העיר. כולם חונים שם על הקוצים ועל האבנים וביחוד על המדרכות שבצידי הכביש וגם גילי מחנה כך את הסובארו של העבודה שלו, בהתלהבות. זרם גדול של הולכי רגל נוהר מכל הכוונים, סלי פלסטיק וארנק דל בידם, ותקוות גדולות. גילי מסבירה לו כי ביום השוק סוגרים רוב הסוחרים בעיר את חנויותיהם, מקימים דוכן בשוק ומשתדלים להפטר בו בזול ממה שלא מכרו בחנות ביוקר. היא דרוכה כחתול האורב לטרפו ובה בשעה היא מהירה כדג במים, מנווטת בשלשה ממדים, המרץ מפעפע בה ואיש לא יעמוד בדרכה. בטביעת עין זריזה והחלטית היא פוסלת דוכנים אחדים ומתבייתת על סוכה מסמורטטת, שבה, על שטיח משער עיזים, נוצצת ערמה גדולה של סכו”ם זול ליד כמה קרטונים של כוסות זכוכית צרות. היא בוחרת כעשרים כפיות ונוטלת קרטון כוסות, מפקידה את הכל בידיו והוא יודע שלעולם לא היה נוגע בזה מרצונו החפשי, ופוצחת במיקוח קשוח וחסר פשרות עם הרוכל. זה ריטואל המוכר היטב לשניהם והם לא יוותרו בו אפילו על שורה אחת מהטקסט, הכולל כנהוג איומים תחנונים ושבועות חמורות. ולבסוף הם מסכימים על שליש מהמחיר אותו דרש הרוכל בתחילת המו”מ, ועכשיו כולם מחייכים בשביעות רצון, איש וטעמיו עימו.

הם חוזרים לסובארו נושאים בשניים את השלל והוא אומר לה, כשהם כבר בפנים “אם כבר ממילא איחרנו אולי את רוצה לראות את שכונת הוילות החדשה שבונים מחוץ לעיר?” “כן זה דווקא מעניין.” אומרת גילי והוא מורה לה את הדרך והם נכנסים לאחד הבתים שבבניה, על ראש הגבעה, והוא מושיט לה יד עוזר לה לפסוח על כמה מהמורות קרשים ומסמרים, והם בפנים. הקירות עדיין בלוקים לא מטוייחים ובחלונות עוד אין אפילו מסגרות לשמשות ולתריסים.

הם נשענים, כתף אל כתף, אל אדן החלון הגס, הצופה אל הנוף הנפרש לפניהם בצהוב ובכתום ובאובך כחול עד רחוק, עד הים, שותקים.

הוא מניח את ידו על שכמה של גילי והיא משעינה את ראשה על כתפו.

שתיקה.

“די.” אומרת גילי “צריך כבר לחזור לעבודה”.

פ"ו.

היום חוזרת נופר ממסעה הממושך הוא חושב בעודו נוהג, וכבר ביקשה שיחכה לה בשדה התעופה ויקח אותה לביתה ואז בדרך יסטו לאחת החורשות, אפילו לרבע שעה, היא כבר כל־כך מתגעגעת, זה כבר כל כך חסר לה…

פעם כשחזרו בלילה מאיזה מקום היא בקשה אותו שילווה אותה עד הדלת. בתוך ביתה פנימה כבר כולם ישנו, ישן זלטופולסקי וישנו הילדים והיא שמה אצבע על שפתיה לאותת לו שיהיה בשקט וכשהגיעו לדלת פנתה אליו חיבקה אותו ולחשה "עוד, אני רוצה עוד פעם אחת" והרימה את שמלתה ונחלצה בזריזות מתחתוניה ופשפשה במומחיות במכנסיו – היא הייתה נמוכה ממנו בראש ועוד יותר נמוכה כשפשקה את רגליה ולכן עלתה על מפתן הבית והוא כופף את ברכיו והכניס לה היא הייתה כולה רטובה פתוחה ונוטפת וכל העניין נמשך פחות מחצי דקה, ואחרי זה הסתדרה בזריזות נשקה לו חפוזות ונבלעה בביתה.

הנקמה שלה בזלטופולסקי תהיה עמוקה עד העצם.

ובצומת במיני צחורה חצי־תחת־בחוץ ככלה לחופתה עומדת אחת שמנמונת ושחומה, מנפנפת בידה שיעצור.

"עד לצומת בית־עובד?"

"תעלי" ובקול נמוך "מה קורה בצומת בית־עובד?"

"שם אני עובדת."

"במה עובדים שם?"

"יצאנית."

"כמה שנים את כבר במקצוע?"

"שנתיים."

"אפוא את גרה?"

"באשדוד."

"כל יום נוסעת לשם לעבוד?"

"כבר כמה זמן לא הייתי. אבל היום אני חוזרת."

"מה קרה?"

"צריך לעבוד. צריך כסף."

"איך התחלת?"

"התחלתי?"

"זה לא משונה?"

"לא. כמו כל עבודה."

"לא חם לך ביום כזה?" (חמסין כבד בארץ).

"מספיק לי לעבוד עד עשר."

"כמה את מספיקה עד אז?"

"שמונה עד עשרה."

"נהנית?"

"זה תלוי – אם מישהו יודע לדפוק אז כן." "למה הכוונה?" "אם הוא גומר מהר אז לא, אבל הוא אם מחזיק מעמד אז אני נהנית. מה יש, למה לא."

"לא מפריע לך לפעמים ריח, צורה, משהו?"

"ריח? מה פתאום? מה זה חשוב? אני מתכופפת קדימה ולא מריחה כלום."

"ונוח לך ככה בפרדס."

"כן למה לא."

“ומי הקליינטים?”

“בעיקר פועלים מעזה בדרך לעבודה בתל־אביב."

"יש לך ילדים?"

"כן, יש לי בן." "ואפוא הוא?" "אצל ההורים." "והוא יודע מה את עושה?" "לא, הוא קטן עוד לא יכול להבין אבל אני אסביר לו לאט לאט, מה יש." "והוריך יודעים?" "לא הם לא מודעים."

"את לא מפחדת ממחלות מין?" "אני כל פעם נבדקת."

"וחוץ מהעבודה יש לך יחסי מין?"

"כן." "ואיך הם?" "מה?? הכל אתה רוצה לדעת?"

"מה שאינך רוצה לענות אל תעני." הוא נחפז להגן על עצמו.

משתררת שתיקה. ברדיו שרים שירי מולדת והיא שרה עם הרדיו, ומתעניינת בחדשות. "יוסי שריד שיישרף בקבר השחור של היטלר," היא אומרת "הבן זונה הבוגד עוכר ישראל אוהב ערבים. איך שאני לא סובלת את השמאלנים השרמוטות."

וכבר הגיעו. היא יורדת, מנסה בצניעות להסתיר את תחתוניה.

"אז עבודה נעימה שתהיה לך!"

פ"ז.

“היום זו הפעם האחרונה,” אומרת גילי “מחר אני יוצאת לחופשת שיחרור.”

“אז יותר אני לא אראה אותך?” הוא שואל, ובינו לבינו הוא מצטט “אחד אחד ובאין רואה, ככוכבים בטרם שחר, כבו שפוני מאוויי…”

“זה לא חייב להיות כך,” עונה לו גילי “אתה מוזמן לבוא אלינו עם אשתך, תכירו את בעלי, נהיה שני זוגות חברים.”

והוא חושב “רק הצרה הזאת עוד חסרה לי,” ומחייך, ואומר “אז אנחנו צריכים לעשות איזו מסיבת פרידה, איזה משהו לסיום.” וגילי אומרת “יאללה.”

“היום אחרי העבודה? בעצם לא תהיה הזדמנות אחרת.”

וגילי אומרת: “בסדר.”

“נלך לאיזה מקום?”

וגילי אומרת “טוב, אבל תדע לך שזה חייב להיות מוגבל בזמן. בשבע לכל המאוחר אני כבר צריכה להיות בבית.” ולפני שהיא עוזבת את ההגה ויוצאת מהמכונית היא אומרת “תתקשר לפני שאתה יוצא לדרך, ואני אחכה לך בשער.”

את מספר הטלפון שלה בבסיס נתנה לו מזמן ופעם אחת אפילו צלצל אליה לשם, כדי להזהיר אותה שלמחרת לא יוכל לבוא לאסוף אותה, ושלא תחכה לו. שעות התלבט אז עד שהעז לצלצל אליה, חושש מחקירה פולשנית של 'מי־זה' ו'מה אתה רוצה ממנה' עליה לא יוכל להשיב ביושר. אבל מי שהרימה לבסוף את השפופרת הייתה גילי עצמה שדווקא אמרה: “איזה יופי שצלצלת! זה מאלוהים! בדיוק עכשיו חשבתי איך אפשר להודיע לך שמחר אני לא יכולה להגיע לעבודה ושלא תחכה לי!”

ובחמש ורבע אחרי שהתחמק כצלופח מכל הפקקים הוא מוצא אותה עומדת הרחק מהטרמפיאדה, נבדלת מההמון המצטופף בה, והיא עלתה למכונית בזריזות בטרם יספיקו להגיע אליה כל החיילים שהחלו לשעוט לעברה, ולהדחק בה גם הם.

“לאן נוסעים?”

“לתל־אביב.”

“לתל־אביב?” נבהלת גילי, לחלוטין, נראה לו שעכשיו היא מתחרטת על כל העניין ואומרת “לא לא לא, לזה לא התכוונתי.”

“רציתי לקחת אותך לבית־קפה נחמד על הטיילת ולהזמין לך גלידה.” הוא מתמם.

“לא.” אומרת גילי בפסקנות “לא נספיק לחזור בזמן, ובכלל.”

“וסתם לים, זה בסדר?”

“בסדר,” היא מתרצה “אבל בשבע אני חייבת להיות בבית.”

והוא נוסע לאותו החוף, והם יוצאים מהמכונית והולכים להם זה בצד זו, מסירים נעליים ושולי הגלים מלחכים כפות רגליהם, הולכים והולכים, והוא שב ומשתאה כמה היא קטנה, וכמה מלאת כוח ושולטת במצב, ולבסוף הם מתיישבים על סלע שמי מלח מלקקים אותו.

ריקוד אינסופי של אצות וצדפים, מערבולות קטנות, קצף ושתיקה. השמש מתקרבת ומתקרבת לקו המיים. אלה הרגעים האחרונים.

הוא מושיט את ידו ומניח אותה על שכמה של גילי, אבל היא מנערת אותה מעליה וקמה.

“לא. די. כבר צריך לחזור.”

“לא תתני לי את ידך?” הוא מושיט לה יד, והיא נוטלת אותה בחשש, בקצה האצבעות. הם חוזרים למכונית ונוסעים בשתיקה לביתה.

“שלום גילי.” הוא נפרד ממנה “למדתי ממך הרבה. היה לי טוב איתך. ושיהיה לך רק טוב.”

הם לוחצים ידים ופונים איש לדרכו.

הפרקים הקודמים