עם אופן-סוזה למערב התיכון (בריחה קצרה מהמציאות, 2006)
א
למיניאפוליס, על מקורות המיסיסיפי, הגענו בשבע בערב, בטיסה של “נורת‘ווסטרן“.
נורת‘ווסטרן בצרות.
בבית משפט א‘ דנים בבקשתם להיות מוכרזים כפושטי־רגל, ובבית משפט ב‘ דנים בבקשתם להוציא צו מניעה כנגד איגוד הדיילות – העומד להכריז שביתה.
לא פלא שכרבע שעה לפני העליה למטוס בבוסטון, הודיע הכרוז כי המטוס לא מתניע, ושמחפשים את הסוללה הרזרבית.
ושעה עברה עד שמצאו אותה.
לא עזר. הסתבר שהסטרטר מקולקל. עכשיו מחפשים את שון מקלפלן האדמוני שרק הוא יודע איך מחליפים סטרטר של בואינג 737, שם בתחנת לוגן של נורת‘ווסטרן.
המראנו באיחור של שלוש שעות ולמרבה השמחה הגענו בשלום. אבל אז התברר שדלת תא המטען של המטוס ננעלה ואין פותח.
כמאתיים נוסעים מנומסים ואירכי רוח צבאו על סחרחרת המזוודות השובתת, משוחחים חרש בטלפונים הסלולרים עם קרוביהם המודאגים, הפזורים במרחבים העצומים שמסביב.
רק ג‘ו סטפנסון, בן שלוש והיפראקטיבי, התרוצץ ללא הרף סביב סביב, כארנב של “אנרג‘ייזר“, בנעלים המנצנצות שקנו לו הוריו, והזיק באשר פגע.
נורת‘ווסטרן החלו לחלק קופונים של 50 דולר הנחה לכרטיסי הטיסה הבאה שנרכוש אצלם. לא טרחתי לגשת לקחת אותם.
כשיצאנו סוף־סוף מהתחנה של “אוויס” בפורד החדשה, הייתה השעה כבר שמונה וחצי בערב.
אבל השמש עוד עמדה גבוה בשמיים, באור רך ומופלא. הידעתם כי בארצות הערבה (פרריה) הללו מזדהר לו הזוהר הצפוני?
ב
פנינו צפונה, בכביש 35 הרחב, אך לא הרחקנו ממיניאפוליס בגלל השעה המאוחרת. באחד הצמתים הבחנו במלון “אמריקן–אין” והחלטנו לעשות בו את הלילה. כבר בדוכן הקבלה הבחנתי בשלט free wifi.
וכך, אחרי שהיטבנו את ליבנו בפונדק הצלעות של דייב ששכן בסמוך, ולגמנו שכר מקומי משובח, טיילנו מעט ברגל סמוך למרכז הקניות ומגרשי הרכב האמריקניים כל כך, ביניהם שכנו המלון והפונדק, וחזרנו לחדרנו.
על הנייד שהיה ברשותנו מותקנת סוזה 10.1.
הפעלתי אותו והחלטתי שהגיע הזמן להשתמש סוף־סוף ב networkmanager. יאסט מאפשר לעשות זאת בקליק, וכך עשיתי. אחר כך התחיל להסתובב לו גלגל שיניים קטן ב system tray – הסתובב והסתובב ובסוף הודיע שלא מצא שום רשת.
נחוש לרדת לשורש העניין אתחלתי את המחשב והעלאתי את חלונות. גם חלונות לא זיהתה שום רשת.
ירדתי לקבלה לברר פשר הדבר. נערה חמודה, תכולת עין וזהובת שיער, הראתה לי נתב אלחוטי פעוט מתוצרת D-link תלוי על הקיר מאחוריה. “אבל הוא בחשמל!” הצביעה על נורית הרשת שהאדימה בו.
היא נגשה אליו, שלפה את התקע, וחיברה אותו מחדש. “זה המקסימום שאני יכולה לעשות” התנצלה, “אני מקווה שזה יעזור“.
ג
למחרת הצפנו, בין נחלים אגמים וחורשות ליבנים עד לעיר דולוט השוכנת על חופי האגם הגדול סופיריור.
גריסון קילר אמר פעם שמזג האויר בדולוט מקסים במשך שלשה שבועות תמימים בשנה “וסגריר וגשמים כל היתר” (אבל הם רואים בגשמים וסגריר מציאה גדולה. בחורף קפוא וחשוך שם כמו בקוטב).
אנחנו הגענו בלבם של שלושת השבועות הללו. יום זוהר, מזג אוויר נעים ונוח, חופים משגעים וארוכים ארוכים. שבט אינדיאנים שלם הגיע על מכוניותיו הרבות, טפו ונשיו להשתכשך במיים. אבל המיים היו קרים ולא נעימים. מסת המים באגם האדיר הזה – בעצם ים – לא מספיקה להתחמם בתקופה הקצרה הזו.
הצפנו עוד, וכבר התקרבנו לגבול הקנדי.
זמן לפנות מערבה, לכביש 1, דרך היער הלאומי סופיריור – בואכה איליי.
מד הדלק הראה רבע מיכל ובדרך כלל זה הזמן לדאוג שיהיה מלא – לפני שנכנסים ליער גדול, ללא ישובים ותחנות דלק. אבל בצומת לא הייתה תחנת דלק. החלטנו להמר על איזבלה – עיירה זעירה במעבה היער, ולתדלק בה.
ד
כביש 1 מתפתל לו בין גבעות מיוערות וריבואות אגמים גדולים וקטנים.
האזור ידוע כ Boundary Waters Canoe Area או בקיצור BWCA ומשתרע לו מצפון מינסוטה ועמוק לתוך חבל אונטריו שבקנדה. בדרך הטבע הוא משאת נפשם של תיירים מסוג מסויים – ועכשיו היא העונה.
הכביש היה מלא בלהקות רוכבי אופנוע תקניות: הרלי־דווידסון, ג‘ינס מאובזם, מטפחת שודדי־ים, קוקו ושפם מאפירים. פה ושם נראו זוגות ביניהם: הוא על אופנועו והיא על אופנועה, מתנשקים בקשר.
אבל צבע השמיים הלך והשתנה, הלך ונעשה עכור וכהה. העצים ביער רגשו. ברדיו דיברו על סופות ברקים עזות בצפון מזרח המדינה (כן, זה כאן!) ומד הדלק הלך והתקרב אל קו האפס.
איזבלה! הכריז השלט – 183 תושבים. היה אומנם קפה־תחנת־דלק במקום, ורוכבי אופנוע רבים התגודדו סביבו, אבל המשאבות, משום מה, היו מושבתות.
המשכנו בדרכנו לקראת איליי. לפי חשבוני הדלק אמור להספיק, אמנם בקושי, אבל להספיק. רוכב אופנוע בודד נצמד אלינו: אמנם מראה פראי לו, אבל הוא שומר מרחק, לא עוקף על קו לבן, בוודאי לא מימין, בוודאי לא עובר את מגבלות המהירות החוקית. הוא מאחורינו כל הזמן.
משב רוח פתאומי טלטל לפתע את המכונית, ותלש את אחד המגבים. טיפות גשם גדולות כספל כל אחת החלו ליפול. ברקים ורעמים. בקושי ראיתי את הכביש. ומה יהיה אם נתקע כאן? ממי נבקש עזרה? ומה אם רוכב האופנוע שמאחורינו הוא שודד דרכים מהסוג המצוי?
מד הדלק הלך והתקרב אל הקרקעית, אל האפס המוחלט. עוד מעט נשמע את המנוע מחרחר את חרחוריו האחרונים. אבל אז, פתאום, היינו באיליי.
ה
איליי, בירת ה BWCA , כרך אמיתי בן 3000 תושבים וחמישים כנסיות: הכנסיה הלותרנית, הכנסיה הלותרנית המאוחדת, איחוד הכנסיות הלותרניות וכו‘ וכו‘. ככה זה כשמאמינים.
ממש בכניסה תחנת דלק גדולה של BP. המכונית שתתה ושתתה – 14.9 גלון מתוך 15 אפשריים. בקופה עמדה בעלת המקום חיוורת, מדברת בטלפון עם אחותה: זה טורנדו! היא אמרה, והרגע היה touch-down באיזבלה! אני מייד סוגרת ונוסעת אליך לוירג‘יניה כמה שיותר מהר, כי הוא מתקרב אלינו. (עיון במפה, מאוחר יותר, גילה כי וירג‘יניה היא עיירה, כ 50 ק“מ דרומית לאיליי).
הרדיו סיפר כי נזקים חמורים נגרמו לאיזבלה – גגות התעופפו באוויר, מכוניות ואופנועים נסחפו במערבולת כאילו היו פיסות נייר. “אלוהים ישמור” אמרה האישה מתחנת הדלק, והצטלבה.
אנחנו על כל פנים, העדפנו לחפש מלון ולמצוא בו קצת מרגוע. עברנו את מלונות העיירה אחד־אחד – ועל כולם התנוסס בשלט ניאון מואר: no vacancy כלומר – כל החדרים תפוסים.
רק על supper 8 motel – הסניף המקומי של רשת מלונות זולים לא היה שלט כזה. נכנסנו.
מעבר דלפק הקבלה ניצב הודי רע־מראה וצמוק (ענף המלונות הזולים באמריקה נשלט בידי הודים חסכנים וסגפנים).
חדר הקבלה עצמו היה גדוש בקבוצת נשים במצב רוח מלחמתי, שרויות בויכוח מר וממורמר, אך מנומס. “איך אפשר לעזור לכם?” שאל אותנו ההודי מעל לראשיהן “יש חדר פנוי?” “אין” התיז ההודי. פנינו לדלת.
“רק רגע!” הכריזה מנהיגת הנשים, בלונדית קטנה ורזה עם עיני פלדה שקלטה את המצב תוך כדי מעופו ולחשה מיד משהו באזני ההודי.
“חדר למעשנים זה בסדר?” שאל ההודי.
“אם אין ברירה אחרת…”
מחבורת הנשים עלתה אנחת רווחה. החל משא ומתן נמרץ על החזרת התשלום מראש שנעשה באמצעות האינטרנט, ביטול התלונות שהן כבר החלו להגיש לאלף ואחד גופים ואירגונים וכו‘ וכו‘.
ואז קלטה עיני את השלט in-room wifi.
ו
החדר הסריח מעשן והשמיכה היתה נקובה מסגריות שכובו על גופה.
יצאנו לאכול, בטרם יסגרו המסעדות. כל חנות שניה במקום היא השכרת דוגיות (“קייקים” בעברית ו canoe באנגלית), הכוללת גם הובלתן והובלת הדייגים לאגם חלומותיהם. כל החנויות מוכרות פתיונות: bait! חיים ומתים, אמיתיים ומלאכותיים.
כשחזרנו לחדר, הוצאתי את הנייד מתיקו והעלאתי את סוזה מחדש. הגלגל של networkmanager התגלגל לו קמעא, והודיע: יש! connected. לרשת ssid שלא שמעתי קודם לכן את שמה.
למחרת המשכנו במסע ביער. בחרנו בכביש 116 המסומן במפה כ scenic דהיינו יפה נוף. עד מהרה נגמר כיסוי האספלט מעליה והיא הפכה לדרך עפר, שארכה כמאה ק“מ. מתפתלת בין עצי ליבנה ומחט, בין אגמים חבויים וגלויים, בין גבעות ואחו.
יש דובים ביער, ואיילות, ואפילו זאבים. המכוניות היחידות, הבודדות, בהן נתקלנו היו הוואנים הגדולים המסיעים קייקים ושייטיהם לאגם כלשהו.
סרנו מהדרך אל אחד מהאגמים. על חופו בנתה ממשלת מינסוטה (בראשותו של מתאבק חופשי עם פה גדול – ג‘סי וונטורה) חניון קטן, חפשי לכל, עם מקום לאוהל סיירים ומזח דייג קטן, וספסל. חזיון נדיר בארצות־הברית, וכיום גם בכנרת.
במרכז החניון היו הוראות מה לעשות בעת שריפה. ראשונה בהן הייתה: הכן מראש מרחב מוגן ותכנן מה לעשות כשפורצת אש.
עוד נחזור אליהן בהמשך.
ז
לעת ערב הגענו לעיר הנידחת־הידועה פרגו, שעל גבול מינסוטה צפון־דקוטה. כן, זאת מהסרט של האחים כהן. דוהרים דרומה על I29 ראינו את הגדר על ידה הטמין המיקרו פושע הרוצח הנתעב את תיק הכופר בישימון השלג.
אבל עכשיו קיץ בעיצומו ומסביב סביב שדות תבואה וחלקות סויה, עוד ועוד ועוד.
הם סבורים שם, במחוזות הללו, שפקדה אותם בצורת קשה. כמות הגשם ביוני־יולי, חדשי הנביטה והגידול – קטנה עד כדי רבע מהממוצע השנתי. אסון לחקלאים ולמדינה כולה.
התמקמנו בקומפורט אין, שנשא על שילטו בגאון: free wifi.
פקידת הקבלה הסבירה ששם המשתמש הוא מספר החדר והססמה היא משהו מעין niceguest.
גלגל ה netwotkmanager התגלגל קלות ואנו מחוברים. הססמה ושם המשתמש נקלטים ואפשר לגלוש.
ראשית בודקים את המצב בארץ: “הארץ“. גלי צה“ל. הם נשמעים מצויין בעזרת mplayer, וכמוהם רשת ב‘ שמספיק לפתוח אותה בדפדפן והיא דואגת בעצמה לכל היתר. רק הידיעות עצמן רעות עד כאב־בטן.
וכמובן, דואר, בנק וכמה עצות למשתמשי סוזה בעברית – בוודאי לא היה להם מושג מהיכן אני כותב.
ואז משוחחים עם כמה קרובים וידידים באמצעות skype1.3 beta המותקן גם הוא על המכונה הקטנה. תכונה נחמדה שלו הוא משיבון־הבדיקה המובנה. כרטיס הקול בנייד המדובר הוא via, ונעשה בו מאמץ פתטי להפעיל עשרות פונקציות באמצעות שני שקעים בלבד. התוצאה היא לוח מיקסר מרובה כפתורים, רובם מכונים בקודים חסרי מובן אינטואיטיבי, ואתה לך דע את מי מהם לפתוח ואת מי לסגור כדי ש skype ישמע וגם ישמיע. אחרי דקות אחדות של ניחוש וטעיה החל העסק לעבוד ואנחנו שומעים וגם נשמעים, במרחקים.
לבסוף, לוחצים על hibernate והולכים לישון.
ח
בתחילת שנות השמונים של המאה התשע־עשרה רעו בערבות דקוטה למעלה מחמישה מליון ביזונים (באפלו). תוך חמש שנים נותרו כחמש מאות בלבד. הכוונה במסע ההכחדה הזה היתה בראש ובראשונה חיסול מקור הקיום של האינדיאנים.
אלו ניזונו מבשרו, התכסו בעורו, הכינו כלים מעצמותיו. מהלך חייהם היה נדידה בעקבות העדרים העצומים.
את מקום הביזונים תפסו עדרי בקר, הגדלים בחוות תעשיתיות ענקיות, בערבות המרעה המרושתות גדרות חשמליות, ומתכוננים לסיים את חייהם כהמבורגרים של מקדונלדס.
כך שבין ישוב לישוב – זעירים ככל שיהיו – מפרידים עשרות קילומטרים.
שארית הפליטה של האינדיאנים חיה בשמורות עלובות, המזכירות את כפרי הפחונים החלודים, “הכפרים הלא מוכרים“, של הבדואים בנגב. מגוריהם מוקפים בגרוטאות של מכוניות מוזנחות ובמרכזם קזינו – שלרוב נראה (מבחוץ) כמו סככה באיזה מושב כושל. פנימה לא נכנסנו.
מקור הכנסה מעניין שמצאו להם לאחרונה תושבי הערבה הוא חוות שבשבות ליצור חשמל. בעל הקרקע משכיר אותה לחברת החשמל, ומקבל תמלוגים מההכנסות. חשמל הרוּח מסובסד על ידי הממשלה כך שגם חברת החשמל והמשקיעים יוצאים ברווח.
השבשבות למאותיהן בולטות מאד במישורים הרחבים ונראות למרחוק. איתן, בין האגמים ומקווי המים, ישנן גם בארות נפט פה ושם וחרגוליהן מנקרים ללא לאות, ומכרות פחם ענקיים.
הכורים הובאו לכאן בתחילת המאה העשרים מאוקראינה ומארצות מזרח אירופאיות אחרות. הם הועסקו בתנאי ניצול מחפירים עד שהתקוממו. שביתות הענק האלימות הראשונות פרצו במכרות הפחם ומהם צמחה תנועת הפועלים האמריקאית. כאן שורשיה.
גריסון קילר הסביר פעם מדוע הגיעו המהגרים מנורווגיה דווקא לארצות הפרריה בעלות האקלים הנורא:
“הם חיו בארץ עניה, נידחת, חיי רעב והשפלה (נורווגיה השתחררה מהכיבוש השוודי רק בסוף המאה התשע־עשרה). אבל הדת הלותרנית אוסרת עליהם ליהנות בעולם הזה, וחוץ מזה הם חשו ברגשי אשמה על שהם משאירים מאחוריהם את הוריהם ואחיהם למר גורלם. לכן חיפשו להם, כעונש, את המדינה בעלת האקלים הגרוע ביותר בארצות־הברית“.
וכך גם כיום, ניתן להבחין בין ישוב נורווגי לישוב אוקראיני לפי סוג הצריח והצלב שעל הכנסיה.
אבל יש גם ישובים מעורבים.
ט
אחרי הצהריים החלה לנשב רוח חמה וחזקה, והשמיים הלכו ונעכרו. פה ושם חתכו ברקים את האוויר. ברדיו אמרו שדרומית לצומת אנדרווד נחסמה הדרך בגלל שריפת שדות ענקית, המתפשטת לכל עבר. איזה צומת? זה בדיוק הצומת שהגענו אליו עכשיו! הרוח נשאה אלינו את ריח השריפה.
פנינו צפונה, אבל עצרנו בתחנת דלק סמוכה כי מיכל הדלק הראה סימני מצוקה.
בתחנה דיברו כולם על השריפה, ועל כך שאי אפשר לנסוע דרומה, אבל לא היו לחוצים. החום היה נורא.
המשכנו צפונה והגענו לסכר הגדול על הסקקווי, אחד הסכרים הגדולים בארה”ב, שעל מקורות הנהר מיזורי, על מסלולם של לואיס וקלרק הידועים.
כושר הייצור השנתי שלו מגיע לכ 2500 מגווט־שעה – כשליש מכושר יצור החשמל של מדינת ישראל.
השעה נעשתה מאוחרת, ובעיקוף גדול פנינו דרומה, והגענו לעיירת הכורים והבוקרים בעולה.
“רוני עקרה לא ילדה פצחי רינה וצהלי לא־חלה כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה‘” (ישעיהו נד, א).
ואכן, בני בעולה לא רבים הם, כשלושת אלפי נפש בסך הכל.
המלון אמריקן־אין, ממש בכניסה הצפונית לבעולה, נראה נחמד ומבטיח.
“מגיעה לך הנחה כלשהי?” שאלה פקידת הקבלה השמנה “למשל, האם אתה חבר ב AAA?”
“אני שוקל את זה, לאחרונה” עניתי, ומיד זכינו בהנחה הנכספת.
ואז ראיתי את השלט: free wifi.
החדר היה יפהפה, עם ג‘אקוזי גדול ושוצף במרכזו. שם במרכז החור הנידח ביותר בעולם.
ירדנו “העירה” ובמסעדה המקומית הגישו לנו את הארוחה הכי גרועה שאפשר. לעולם אל תלכו למסעדה אמריקאית אחרי שמונה בערב.
אבל הנייד התעורר בקלות משנת החורף וכבר היינו מחוברים, ובמרכז העניינים באשר הם.
האישה גחנה מעל כתפי כדי לקרוא את הדואר שלה. אבל אז נותקנו. ברגע שזזה, מאוכזבת, התחדש החיבור. “מיסוך“. שינוי מיקום הנייד בחדר פתר את הבעיה.
הכפתור הכתום של rug הופיע במגש המערכת ובישר שיש עדכונים. החלטתי שאני לא מסתכן עכשיו בעדכונים מהרשת הרופפת הזו, כשאני כל כך רחוק מהבית – שיחכו קצת.
י
ממול המלון ניצבה הכנסיה הלותרנית המקומית. לא יותר מפוארת ממחסן ירקות בשוק הסיטונאי. ביום רביעי, תשע בבוקר, חנו סביבה כמאתיים מכוניות של מתפללים הפותחים כך את יומם. רובם טנדרים ושאר מסחריות של פשוטי עם עמלים.
שעטנו דרומה דרומה דרך “כר המרעה הלאומי” (national grassland).
לגודל ההפתעה, אחד העדרים היה עדר בפלו אמיתי, על עגליו הרכים והפר המשכוכי אדיר הממדים.
עצרנו לצלם, ותוך שני קליקים בלם לידינו בחריקה טנדר מהוה ובו קשיש לא מגולח העונה לשם ג‘וני ביורקהולם והזהיר שלא נעיז להתקרב אליהם, עכשיו שהם עם הקטנים.
כן, יש עין הצופה הליכותיך גם במרחבי הפרריה הריקים. ג‘וני החביב היה מוכן לספר שעות על עדר הבפלו שלו – אבל אנחנו היינו כבר בדהירה דרומה, לגבעות השחורות של דקוטה (הדרומית).
הן נקראות “גבעות” – אבל הן בוודאי גבוהות מ“הרי ירושלים“. הרי גרניט ויערות עצי מחט.
זהו איזור תיירותי מאד, בזכות “הר רושמור” הידוע, עם דיוקנאות ארבעת נשיאי ארצות המגולפים בו.
ככל איזור תיירות בארה“ב הוא נמצא קרוב לקו הקיטש, הרבה פעמים מצידו הלא נכון.
קמו שם “עיר מחפשי זהב” ו“עיירת המערב הפרוע” ופרקי מים לילדים המשועממים שנגררים על ידי הוריהם, וחנויות למגנטים למקרר, וגלויות, וריבת פטל אורגנית, ושאר מזכרות תיירים זולות, תוצרת סין. מי שרוצה יכול לגשת לאתר ההסרטה של “לרקוד עם זאבים” שעלילתו מתרחשת בערבות דקוטה ובגבעותיה השחורות.
אתר רושמור עצמו גדוש פטריוטיות ורודה ומדושנת. הרגשתי של. ליבנת היתה מרגישה בו נוח מאד.
המונומנט נחצב על ידי כשלוש מאות איש בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת.
במין אחדות הניגודים משלים אותו אתר ההולך ונבנה כבר כמעט חמישים שנה: crazy horse memorial.
במובנים רבים זהו הסיפור של תעלת בלאומילך בהתגלמותו. אבל לא רק ולא בדיוק.
לבלאומילך לא היה חזון. הוא סתם אהב לקדוח ולדפוק. לקורז‘ק זולקובסקי היה חזון: לעשות כבוד לתושבי המקום הקדומים ולא להניח שימחה שמם. אבל גם הוא, כמובן, אהב לקדוח ולדפוק – ולפוצץ!
זהו גם הסיפור המגלומני ביותר ששמעתי: אדם אחד הולך לחצוב במו ידיו הר גדול מהפירמידה בגיזה.
על השגעון של בלאומילך התלבש מיד הממסד הפקידותי ובספין טיפוסי ניסה לגזור קופון מהחרבון.
זולקובסקי ואישתו אחריו לא הניחו לשום ממסד להתקרב אפילו. מפעלם, האמריקאי כל־כך, קרוב ברוחו לתנועת התכנה החפשית: כולו בתרומות ובהתנדבות, ולא שייך לשום תאגיד או גוף שלטוני.
את הלילה עשינו בעיירה קסטר. כן, כן, הקסטר ההוא מ“ליטל ביג הורן“. יש כאן לא מעטים ממעריציו של הנבל השחצן ההוא, אב הטיפוס של הגנרל קר הרוח שבטוח שהוא יודע הכל.
גם במלון דייז־אין שבעיבורה, בהחלט מלון פשוט ועממי, שאלו אם מגיעה לי הנחה כלשהי, והטענה שחלמתי כי אני חבר ב AAA הספיקה.
אכלנו ב“מסעדה באוורית” את מה שהיו מגישים, בבוואריה, חם לכלב – וחזרנו להתענג על ה free wifi במלון. הנייד הקיץ מתרדמתו, התרשת כמו כלום על הרשת האלחוטית החדשה – ויש.
החדשות מהארץ, אבל, היו בלתי נסבלות.
יא
פנינו מזרחה, בכביש 90. זה הכביש הארוך המחבר את סיאטל במערב עם בוסטון במזרח.
בדרום דקוטה הוא מתחיל באיזור מדברי־ערבתי, מעין עמק הירדן התחתון רחב־רחב־רחב ידיים. התכנית היתה להכנס דבר ראשון לפרק הלאומי badlands national park. מה שעניין אותי שם בעיקר הוא מוזיאון המיניטמן, הטיל הבין יבשתי האמריקאי הוותיק. במרחבים הללו היו טמונים באדמה כ 150 דירים של נשק נורא זה, מזומנים להביא קץ על העולם (או מהווים את ההרתעה האחרונה מכך). ב 1999 הכריז הנשיא קלינטון על האזור כשמורה ומוזיאון היסטורי פתוח לציבור.
קצת אחרי שנכנסנו לשמורה והתקרבנו למצוקים התלולים, קבלה אישתי סחרחורת ובחילה ובקשה שנסתלק מהמקום. מה לעשות. את המיניטמן אראה בהזדמנות אחרת, או שמא מוטב – לעולם לא.
הרדיו אמר ששיא החום של כל הזמנים בדרום דקוטה הושג היום, כאן ועכשיו. 47 מעלות (צלזיוס). ובחשיבות רבה הוסיף שאישה אחת כבר מתה מחום. היא יצאה לסיור באחד הקניונים, וגופתה נתגלתה זמן מה לאחר מכן, כשלידה שני בקבוקי מים קטנים. יש להצטייד בכובע רחב שוליים, ולשאת בקבוקי מים גדולים!
המשכנו בדרך הארוכה מזרחה, עד לנהר המיזורי האדיר. טיילנו מעט על חופו וביקרנו במוזיאון האינדיאנים של המיסיון סנט ג‘וזף. אותו סיפור עצוב.
אתנחתה קומית היתה ביקור ב“היכל התירס” בעיירונת מיטשל שעל אם הדרך. רוב הבתים באמריקה בנויים מסנדוויץ‘ של לוחות דיקט דקים שביניהם חומר בידוד, והם מצופים בחוץ במשהו – לעיתים לא נדירות זה פשוט טפט של לבנים אדומות, למשל. כאן ציפה הבנאי הנמרץ את הסנדוויץ‘ בקלחי תירס יבשים והתחיל לעשות רעש. התוצאה: רבבות תיירים, חנויות מזכרות (מסין), מגנטים, גלויות, גלידה…
תירס? לאט לאט החלו צידי הדרך להתמלא בשדות תירס למלוא האופק. ככל שהתקדמנו דרומה הם נעשו ירוקים יותר ורעננים יותר.
עם ערב הגענו לסו־פולס שעל גבול מינסוטה. מלון דרכים עלוב למדי, קלי־אין – הסוג הנחות ביותר של הולידי אין. הפעם קיבלנו את ההנחה בתור חבר לשעבר של IEEE… וכמובן: free wifi!
הנייד הזריז שלנו התעורר וחיש קל קיבל דואר וגלש במרץ. אבל לשלוח דואר – בשום אופן לא. השרת ראה בדואר שלנו סיכון ולא היה מוכן לשלחו.
ניגשתי לדלפק הקבלה כדי לברר מה אפשר לעשות. הפקידה הקטנה נראתה מבוהלת למדי. היא רצה לחדר אחורי וחזרה משם עם נתב D-Link אלחוטי חדש, בקופסה. “חבר אותו אצלך בחדר – אולי זה יעזור. זה המקסימום שאני יכולה לעשות בעניין.”
ניצלתי את הערב לסדר את התמונות שהצטברו במצלמה.
חיבור המצלמה למחשב בכבל ה USB פותח אוטומטית חלון קונקורר ובו כל קבצי התמונה שבמצלמה. העתקתי אותם לתיקיה חדשה בספריית הבית, ואחר אירגנתי אותם באלבום בעזרת פיקאסה.
יב
יום אחרון.
בין שדות תירס אדירים ואינסוף סויה אנו חוצים את דרום מינסוטה לרחבה. הרדיו הציבורי של מינסוטה הוא מהמשובחים שיש, והוא מארח לראיון מקיף את מפקד הכבאים של מדינה זו, לדיון מממצה בשריפת הענק שפרצה בשטחי ה BWCA , ביער הלאומי סופיריור, במרוצת השבוע.
צירוף של בצורת קשה, חום שיא, וסופות ברקים עזות הציתו את היער. בשלושת הימים הראשונים אי אפשר היה לשלוח מטוסי כבוי בגלל גובה הלהבות.
שריפות יער הן תהליך טבעי, אמר הצ‘יף, ואילו היו הדברים כתקנם לא היינו אפילו טורחים לכבותן. אבל בני אדם בנו בתים ביער, ומטיילים ביער, ואנו חייבים לנסות לכבות את שריפות היער כדי להציל את חייהם. תוך כדי זה מסכנים הכבאים את עצמם, וחלק מהם נפגעים.
הגענו למיסיסיפי. עכשיו נעלה בו עד למיניאפוליס סנט־פול: מוצא הנהר הגדול.
מוזר, אבל אחד הדברים המרשימים היו רכבות המשא שנסעו לאיטן על גדת הנהר. באחת מהן ספרתי 118 קרונות.
כן. זה הנהר מהספרים והשירים ההולך לו עד הדלתה בניו־אורלינס שבדרום, ולא ארחיב עליו כאן את הדיבור.
התמקמנו ללילה האחרון בהולידי־אין, בקרבת שדה התעופה. מלון נאה ולהפתעתי זול יותר מסופר־אייט של איליי. גם הוא העניק לנו הנחה בגלל חיבתנו ל AAA, ושלח אותנו בלא תוספת או בקשה לקומת העסקים המהודרת.
בחדר היו גם חיבור קווי וגם חיבור אלחוטי לאינטרנט.
חברתי את כבל הקווי לשקע הרשת. גלגל ה networkmanager התגלגל לו מעט – ויש חיבור, יציב ומהיר – תענוג.
למחרת בבוקר נסענו אל שדה התעופה.
הדרך עוברת ליד בית הקברות הלאומי פורט סנלינג,
בו קבורים, נכון להיום, למעלה מ 160 אלף חללים אמריקאיים. המצבות הלבנות האחידות, הסדורות בשורות ארוכות, אינסופיות, רק מעצימות את תחושת “כחול אשר על שפת הים“.
ככה זה כשאתה אימפריה.
פורסם לראשונה ב”לינמגזין” יולי 2006