אל היהר(ות) ואל הנאר(ות) עם אופן־סוזה.

"וכדי שלא יהיה הקטן הזה מנותק ממה שהפסידה כשהלכה משם מן היער (היהר) ומן הנהר (הנאר), היתה מציירת לו אז על שעוונית שולחן המטבח בעוד הוא בלתי אוכל כלום ולא בולע, שלוש נקודות ברורות שהן המשולש שבלב העולם: הנה בּרוֹמֶל, הנה לוּצְק והנה ברֶסטצ'קי, פלך ווהלין, סיפרה לו, כולן על הנהר סְטיר ועל יובליו, כולן ביערות האפלים, בכולן בני משפחתה וכל יקיריה פרנסתם מן היערות, המופלאים ההם, השאננים ההם, המתוקים ההם, עד שאי אפשר לה כעת שלא תקח את הילד ותרימו, והוא איננו שום כובד, ותחבק אותו ותאמץ חזק וברוך אל ליבה, וגם תנשק בעסיסיות." (ס. יזהר, מיקדמות, ע"מ 71). לא הייתי מטריח אתכם בעניינים פרטיים אלה אילולי היה להם גם צד ציבורי לא זניח: מאותו "משולש שבלב העולם" עצמו, מאותו בית, הגיע גם יוסף ויץ, מי שהיה ראש מחלקת היעור של הקק"ל במשך שנים רבות (ואביו של שרון ויץ, מחליפו לכשפרש), איש גבוה, נמרץ (וגם עריץ לא קטן) ששם לו למטרה להפוך את ארץ־ישראל, המדברית המוזנחת והמקולקלת, בעיניו, לנוף מולדתו, לעשותה לפלך ווהלין החדש, ולכסות אותה ביערות מחטיים צפופים קרירים ואפלים. איש שהיה "תמיד בתנועה תמיד עושה ותמיד בסוף יום העבודה שלו נוסף דבר ויש בארץ משהו יותר, והוא איש שלם עם עבודתו והוא והיא דבר אחד, כן, והוא נמצא על־כן בו בזמן בכל מקום בכל הארץ ואיש לא יעז לקנות טוריה בראש פינה בלי אישורו, ואיש לא ינעץ מסמר בבאר טוביה בלי הסכמתו" (ס. יזהר, צלהבים, ע"מ 67). ביקשתי איפא לראות במו עיני את ה"יהר" ההוא ואת ה"נאר" ההוא ולהווכח מכלי ראשון במה דברים אמורים. אבל תמיד נראו אלה כאילו הם מעבר הררי חושך ובלתי נגישים. והנה נקרתה ההזדמנות לפנינו. פולין כבר חברה באיחוד האירופי, הגבולות פתוחים, והאישה הוזמנה לכנס בלודג' – והרעיון היה להצטרף אליה ולהמשיך משם לפלך ווהלין. איפה הוא בכלל? רק ימים אחדים אחדים לפני שעזבנו את ארה"ב טרחנו לקנות מדריך ומפה, ורק אז נוכחנו כי גבולות פולניה (מושג נזיל ומפוקפק כשלעצמו) שונו מאז ימי הדוד יוסף וחבל ווהלין נמצא כיום באוקראינה… אבל סמוך מאד לגבול פולין המזרחי. העיר הפולנית הקרובה ביותר לברסטצ'קי היא חלם, מולדת הטיפשות, ובלית ברירה החלטנו לשים פעמינו אליה. איזה הבדל יכול כבר להיות ביניהן?

המטוס נחת בפרנפוקרט שעל נהר מיין, בדרום־מרכז גרמניה, ב־5 בבוקר, באפלה הצוננת של סוף ספטמבר. עד 7 בבוקר סיימנו את כל הסידורים, אף כי הסתבכנו פה ושם בנמל התעופה הענקי, האינסופי. אז התיישבנו ב"אופל" השכורה וניסינו לתכנת את   ה־ GPS כך שיובילנו ללודז' דרך ברלין (התכנית היתה לחזור דרך דרזדן). הממשק התברר להיות מסורבל ומוזר עד גיחוך, והמעבד איטי כצב. אבל רק אחרי שקראנו לאחת מעובדות חברת ההשכרה לעזרה התברר שצריך להחליף DVD כדי לעבור לממשק אנגלי, ולקבל כיסוי של מזרח גרמניה ופולין. החלטנו שלגברת GPS קוראים ג'ני, מברכים אותה מראש על כך שאינה מקללת ואינה מתרגזת וביחוד לא אומרת "אמרתי לך!!!" ומצייתים להוראותיה הגענו מיד למבוי סתום – לשער שהיציאה ממנו אסורה… כן, עד מהרה התברר שג'ני לא בדיוק מעודכנת בכל עבודות הדרך ובכל השינויים המתחוללים במפה של מזרח גרמניה ופולין, ושעלינו לסמוך בעיקר על חושינו הבריאים ועל שלטי הדרך. חיברתי את ה iPod לכניסת ה aux של מערכת השמע במכונית, ומלווים במוסיקה משובחת פתחנו בדהרה על האוטובאן. ארץ של יערות, של שדות רחבי ידיים לאחר הקציר, ושל שבשבות ליצור חשמל בהמוניהן!

1- shavashvot

קרוב לשתיים בצהריים הבחנו בשלט "לייפציג" והחלטנו לערוך בה הפסקה. עירם של באך, ושל מנדלסון, ושל שומן, העיר של בריגיטה שימרמן השחקנית ודוקטור מיטל הביביליוגרף (ש"י עגנון; עד הנה), עיר היריד הגדול, העיר של התומס־קירשה והגוונדהאוז.

נרגשים, מצפים לחוויה מטפיסית שמימית נכנסו לעיר שנראתה כעין שלוחה של רמלה. שכונות שכונות של שיכונים קומוניסטיים מדכאים, לולי אנשים אפורים, מתקלפים, מסורגים. הגענו למרכז העיר, מצאנו חניה. כל השלטים מורים בכיוון כנסיית תומס, ללא ספק זאת כאן האטרקציה העיקרית.

כיכר, ושלט המורה Thomas-Kirche, WC

2-thomas-kirche-wc

האמנם? הזאת הכניסה? זאת המטפיזיקה?

ירדנו במדרגות ונכנסנו לשירותים. גרטי או הילדגארד השמנמונת ישבה שם מאחורי מכתבתה. היא בעת ובעונה אחת מרכזנית הכנסיה וקופאית השירותים (דמי כניסה: חצי יורו). למרכזיה הקטנה שלה מחובר טרנסיסטור קטן המנגן צרודות מוסיקה מסחרית: מצעד הפיזמונים, באיכות אודיו של טלפון, ממלא את חלל המקום. אחרי שהתאוששנו מההלם עלינו במדרגות לחנות המזכרות של הכנסיה, המוכרת מגנטי באך תוצרת סין ושאר ירקות של מלכודת תיירים, וממנה נכנסנו סוף-סוף לכנסיה עצמה.

3-T-kirche

מהשלטים במקום הסתבר שדבר בה לא נשאר כפי שהיה בימי באך, במחצית הראשונה של המאה השמונה־עשרה. העוגב הוחלף, הספסלים והקישוטים הוחלפו, ואפילו באך עצמו, שכזכור פוטר וסולק ממנה ב־1739 הוצא מקיברו ונקבר בה מחדש לפני כשלושים שנה. כך סובב לו גלגל המזל.

4-bach-tomb

ביציאה מהכנסיה פסל ארד גדול של באך, צופה אל בית הקאזינו הגדול והחדש של לייפציג, שכולו פלדה וזכוכית. גלגל המזל כבר אמרנו?

עקפנו את ברלין ועצרנו בפונדק דרכים לתדלוק וכוס קפה. במגרש החניה סימן ראשון לקירבת הגבול: המוני משאיות ענק עם שלטי רישוי מאוקראינה, בלרוסיה, לטויה, פולין. מתא אחת מהן יורדת לה זונה, מנערת את שערה הצבוע ומענטזת בנחת, במיכנסוניה, למשאית הבאה.

פקק תנועה ענק על הכביש המוליך לגבול. אלפי משאיות, טנדרים, מכוניות פרטיות הגוררות פלטפורמה אחריהן. רובן גוררות מכוניות משומשות ופגומות מהמדינה העשירה והמפותחת (גרמניה) לשכנותיה העניות והמתפתחות. קנו אותן שם בזול. גם אנחנו היינו פעם ככה:

הֱיו מִשֻלהָבים מִן הַדּוֹדג' שְלָּכָם, יָדועַ-יָדועַ : קִנִיתֶם אותו מֵהצָּבָא (בְּמצָּב טוֹב!)

אֵין דָּבָר, תְנו לו לַחֻרק: חָדָש הוא כְּבָר לא יִהִיֶה!

(ע. הלל "על מכונית משא דודג' בכביש חיפה תל־אביב", ארץ הצהריים עמ' 25.)

ירד לילה ודי לנהוג להיום.  החלטנו לעשות את הלילה  במלון City Park Inn בפרנקפורט שעל האודר, ממש על גבול גרמניה פולין.

העיירה הנידחת הזו מנסה לחייך, מנסה להתאושש מהטראומה, מנסה להיות שוב צעירה ויפה. אבל כך נראה הבניין הסמוך למלון:

5-frankfurt-oder

צייקנות אכזרית שורה על המקום. כדי שאפשר יהיה להדליק אור בחדר יש לתחוב את כרטיס המפתח המגנטי לשקע מיוחד שליד המפסק הראשי. כך אי אפשר לשכוח אור (או מחשב) דולק כשיוצאים מהחדר. על החניה יש לשלם בנפרד, ועל שקית הפיצוחים המונחת בסלסלה ליד המיטה, שלא לדבר על המיני־בר, וכמובן עבור האינטרנט האלחוטי (10 יורו לשלוש שעות!).

לפני שאצנח לשינה כבדה אחרי 30 שעות עירות, מתוכן 9 שעות נהיגה, אני עוד בודק את מצב הטלויזיה הדיגיטלית בצפון־מזרח גרמניה: אין. אין קליטה של שום תחנה.

למחרת בבוקר, אחרי ארוחת בוקר גרמנית דשנה ונפלאה אנו חוצים את נהר האודר ואת הגבול. לא בברוטליות דורסנית כמו צבאות הרייך 71 שנה לפנינו, ולא באימה ופחד כמו של הנסים ממדינת המשטרה לפני עשרים ויותר שנים. אנו חוצים אותו פשוט בפקק תנועה אחד ארוך ואינסופי. הכביש עוקף את תחנת הגבול שבה חונות מכוניות משטרה גרמניות ופולניות זו בצד זו. הגבול פתוח.

האוטובאהן הגרמני רחב הידיים מסתיים ונהפך לכביש פולני צר ומשובש הנמשך לאורך 100 ק"מ עקלקלים. בצידו מתקיימת אמנם עבודת הרחבה רבה ונמרצת, אך בינתיים היא רק מוסיפה לשיבושי הדרך. והדרך מכוערת ומוזנחת להפליא. כפרים עלובים שבהם על כל בית שני תלוי שלט שנעשה בידי צבעי חובב ומכריז על חלפן כספים (בפולין עדיין לא נהוג היורו כי כלכלתה עוד לא עומדת בדרישות), או על מסעדה הפתוחה 24 שעות, או על בר אינטימי לנהגי משאיות, שבשלטו מצויירת רגל נשית ארוכה גרובה בגרבי רשת.

אבל לאורך כל מאת הקילומטרים "יהר". יער אורנים, כמצופה, אורנים שענפיהם נגזמו בקפידה בכל שנות גידולם כדי שיגדלו להיות עמודי חשמל לתפארת – בדיוק כמו שלימדו אותנו הדוד יוסף ובנו שרון כשעבדנו אצלם ביעור, בקרן קיימת.

וכפי שהבטיחו אז הדודים, חונות פה ושם בצד הדרך מכוניות קטנות ועל ידם יושב בעליהם או יושבת גבירתם עם סלסלה גדושה בפטריות דשנות אותן ליקטו זה עתה ביער, למכירה.

6-yahar-in

הפתעה נוספת היא האדמה החולית, הצהבהבה כשער ראשן הסלבי של הפולניות.

אחרי כ־100 ק"מ, בפאתי פוזנן, הופכת הדרך לאוטוסטרדה מודרנית, שסביבה שדות רחבי ידיים, ואנחנו דוהרים עליה את 400 הק"מ הבאים בואך לודג' (וודג'!!!). גשם יורד ואני לא מעז לעבור את ה־150 קמ"ש, ונעקף בפראות על ידי מכוניות הדוהרות במהירויות גבוהות בהרבה.

הכניסה ללודג' מזכירה שוב את הכניסה לרמלה או ללוד שלפני עשרים שנה. זאת העיר השניה בגדלה בפולניה. אנחנו מתמקמים במעון האורחים של האוניברסיטה המקומית, ומקבלים כבל להתחברות לאינטרנט – לא, אינטרנט אלחוטי אין כאן עדיין – ויוצאים לסיור קצר בסביבה. הרגליים מוליכות אותנו מאליהן לבית הקברות היהודי, ולאנדרטת הגטו שלאחריו. בית הקברות הזה הוא הגדול בבתי הקברות היהודיים בפולניה. הוא סגור ומסוגר בחומת לבנים אדומות ובשער ברזל גבוה.

7-lodge-J-cemetery

שבח וויס, שהיה שגריר ישראל בפולניה, מספר שאחת לשבועיים יוצא ראש העיר לודג' בראש קבוצת מתנדבים למחוק כתובות נאצה אנטישמיות שעדיין מרוססות דרך קבע על החומה הזאת, ששים ושש שנה אחרי שחוסל שם היהודי האחרון, ראש היודנראט הנודע לשימצה, שנזרק לקרמטוריום בעודנו חי.

מעבר לכביש, שוכנת תחנת הרכבת ממנה שולחו היהודים להשמדה, וכיום היא אנדרטה לזכרם. היא שמורה סביב סביב על ידי בריונים במדים, משהו בנוסח שומרי ברים.

8-lodge-memorial

בתחנה עומדת רכבת עם קטר קיטור וקרונות בהמות, כאלו בהם שולחו היהודים אל מותם. בקרונות לא רק שאין ספסלים ואין מקום ישיבה ואין במה להיאחז, אלא גם יש בהם רק חרך הצצה אחד קטן. חושך בפנים. לא חשבתי על כך קודם.

מהרכבת מוליכה מנהרה ארוכה אל ארובה. על קירות המנהרה תלויים המוצגים המצמררים ביותר: עמודים על עמודים על עמודים, של שמות מחוקים. סדר למופת היה שם. צריך להביא לכאן את אחמדניג'ד, אני חושב.

9-list

אנו חוזרים בדממה למעון, מנסים לברוח מהעבר הנורא, וממחשבות כנות על ההווה.

לא הבאתי איתי סוויץ', ועלינו להתחבר לכן לאינטרנט בתורות. ועד שהאישה בודקת את הדואר שלה בנייד שלה (עם אופן-סוזה 11.1 ששים וארבעה ביט שאליו התרגלה ועדיין מפליא לעשות) אני מנסה בנייד שלי לבדוק את מצב הטלויזיה הדיגיטאלית בלודג'. אין. מאוחר יותר, כשמגיע תורי לאינטרנט, אני קורא באתר dvb-t כי בשל סכסוך בין זכייני הטלויזיה בפולניה לא נפרשה שם עדיין רשת משדרי הטלויזיה הדיגיטאלית. כך בפולין רבתי – אבל לא בוורשה. שם כבר מופעלים שידורי נסיון. טוב, נחכה ונראה.

בדיקה קצרה גם מראה שלא פעילה בתחום הקליטה אף רשת אלחוטית! די נדיר בימינו, אני חושב. אני גם מחכה בקוצר רוח לקרנל 2.6.35 (ומעלה) בו אמורה להיפתר בעיית ה acpi בנייד הזעיר. גלשתי איפה לאתר opensuse factory וראיתי כי הגרסה השוטפת היא כבר קרנל 2.6.36. הורדתי מיד את זוג הקבצים הדרושים להתקנת\עידכון רשת: linux ו initrd ועשיתי את הפעולות הנחוצות לנ"ל. אגב, קבצים אלו נוצרים אוטומטית, מדי לילה, ללא שום בקרת איכות. כך מצויין במפורש ובהבלטה בדף ההורדה. ובאמת, גראב לא הצליח להעלות את המערכת עם linux החדש והוציא הודעה בנוסח file not found. מה אפשר לעשות? החלטתי להוריד CD התקנה (LiveCD.iso) ולקוות שאיכותו טובה יותר, וכך עשיתי, אבל מהעדר מדיה אופטית לצריבה נאלצתי להסתפק בכך.

למחרת יצאתי לטייל ברחובות לודג', שהמפוארים שבהם אמרו רק שפעם היו זמנים טובים יותר. הדבר היחיד ממנו התרשמתי היה מספרן הגדול של חנויות הספרים רחבות הידיים. נראה שעידן סטימצקי וצומת־ספרים טרם הגיע אליהן, ולו ימשיכו פעמיו לבושש. אבל כל זה השתנה כשהגעתי אל ה manufectura וכששמעתי במוזיאון הטקסטיל המקומי את ספורו של ישראל בן קלמן פוזננסקי .

פוזננסקי זה היה יזם רב מעוף ותושיה, איש טכנולוגיה ובניין כשם שאשף פיננסי, והיווה את אחד המנועים העיקריים לצמיחתה של לודג', מעיירה נידחת לעיר גדולה, במשך המאה התשע־עשרה. לודג' היתה אז תחת כיבוש וחוק רוסי (ופתאום הבנתי מדוע סבתא מרים ודוד יוסף ידעו לדבר רוסית למרות שנולדו בפולניה). השוק הרוסי הענק והמתפתח היה שוק המטרה של פוזננסקי. וכמו הדוד משה בפרדסים הוא ש"טרח בכל: לעשותו, להקימו ולקיימו; הוא שבחר את האדמה הטובה, והוא שרכשה בתנופה גדולה, … והוא גם שטרח ותיכן ועשה בעוד מועד משתלות… והוא ששם עינו וליבו לכל פרט מפרטי נטיעתם ועל כל קטנה וגדולה בסדרי עיבודם, אף הפקיד אנשים נאמנים להשגיח איש־איש על חלקתו, לעבדה ולשמרה ולעשות כל מצוותיו" (ס. יזהר, הכרכרה של הדוד משה, עמ' 5-6).

ואכן, כבר בתחילת דרכו, כשהמפעל עוד היה צנוע וקטן החל פוזננסקי לרכוש שטחי קרקע נרחבים בצפון לודז' של אז, ולרכז אותם עד שהיו לגוש אחד גדול. אז שכר צוות של אדריכלים ומהנדסים, וכל כסף שהרוויח או שגייס בבורסה השקיע בבנית קריית המפעלים שלו, על אדמתו. קודם לכל הקים בית חרושת ליצור לבנים אדומות. לפי הוראתו הלבנים שיוצרו בו היו גדולות מהמידה הרגילה: כך יבנו המפעלים מהר יותר (והבנאים יתאמצו יותר). המפעלים כללו לא רק מפעלי טוויה ואריגה, אלא גם מפעל אשפרה, תחנת כוח וקיטור, תחנת רכבת מיוחדת, בית חולים ומכבי אש, בית ספר לילדי העובדים, שיכוני עובדים ו… כנסיה פרבוסלבית, שהקמתה נשאה חן בעיני השלטון הרוסי. בשיאם פעלו במפעלי פוזננסקי 8000 נולים מונעים בקיטור – והאדמה בלודג' רעדה. כיום קשה להאמין עד כמה קשה הייתה העבודה במטוויות. פועלת הייתה אחראית על כ־40 נולים וחישוב שנעשה מצא כי היה עליה לעבור ביניהם כ־40 ק"מ ביום העבודה בן 14 השעות, ברעש המחריש והמטריף של המכונות, ובאוויר רווי סיבי הכותנה ואידי קיטור! פוזננסקי היה קפיטליסט עד לשד עצמותיו והלשונות הרעות בלודג' מספרות עד היום כי למפעל היו שני שעוני נוכחות: שעון הכניסה, שמיהר ברבע שעה, ושעון היציאה, שפיגר ברבע שעה…

כדי להוזיל את עלות הכותנה והובלתה לפולניה (אדמת פולניה ואקלימה אינם מתאימים לגידול כותנה) רכש פוזננסקי שטחי קרקע נרחבים בקווקז וב… אירן והקים עליהם חוות ענקיות לגידול כותנה, שהובלה משם ברכבת ללודג'. בשער חוות המפעלים בנה פוזננסקי ארמון גדול בסגנון ניאו־ברוקי ובו התגוררו הוא ומשפחתו. אין צורך לציין כי פוזננסקי היה אזרח כבוד של העיר, חבר מועצת העיר ובראש ובראשונה ראש הקהילה היהודית, גבאי בית הכנסת הגדול (אותו בנה בכספו), ועוד ועוד. על נחלתו הפרטית הקים את בית הקברות היהודי הגדול שנזכר למעלה, מגודר בגדר לבנים אדומות גדולות במיוחד, שנוצרו בבית החרושת ללבנים שלו.

פוזננסקי מת בשנת 1900, משאיר אחריו חבורת צאצאים בזבזנית וחסרת כשרון עיסקי שהצליחה תוך תשע שנים להפסיד את הכל. הנכסים עברו תחילה לידי חברת ביטוח איטלקית ובסופו של דבר, תחת השלטון הקומוניסטי – הולאמו. וכמו שבחמישים שנותיהם הראשונות הלכו המפעלים והתפתחו, הלכו וגדלו – כן בתשעים שנותיהם הנותרות הלכו והתנוונו, הלכו והתדרדרו – עד שנסגרו, כשפולין השתחררה ונהפכה לדמוקרטיה. עם סגירתם הגיעו ללודג' שנים קשות ביותר של אבטלה, מחסור ויאוש. מיטב הנוער עזב ויצא לחפש את עתידו במרחקים. בשלב מסויים עלה בדעת מישהו להפוך את קריית המפעלים לקניון גדול – והתוצאה מרשימה וגם מפתיעה, בהיותה חריג מוחלט לסביבתה.

10-manufectura

החצר הגדולה הפכה לכיכר שנועדה לירידים קרקסים וכו', מוקפת דשאים וערוגות פרחים. סביב־סביב לה נפתחו בתי קפה ומסעדות, וחנויות גדולות למוצרי חשמל ואופנה. אגף אחד של המפעלים הפך לחניון גדול לאלפי המכוניות המגיעות למקום. אגף אחר הפך למכלול של בתי קולנוע ושעשועים. הארמון ואגפים אחרים הפכו למוזיאונים. בקצה החצר, מול הארמון, הוקם קניון מודרני, עשוי זכוכית ומתכת ובו תמצאו את כל המותגים שתמצאו ב"עזריאלי", אולי יותר. אפילו זה:

11-super-pharm

נכנסתי לאחת מחנויות המחשבים היפות: ההצע גדול ומגוון, המחירים סבירים. קניתי CD ו־DVD אחדים כדי שאוכל להמשיך בבדיקות בהן התחלתי אמש.

לסיום ביקרתי במוזיאון לאמנות מודרנית של לודג', הנמצא גם הוא ב־manufectura – ביקור מביך. עם כרטיס כניסה ביד פתחתי את דלת האולם הראשון – והנסתי לכל עבר להקת שומרות שעמדה ופיטפטה בו, כהנס להקת דרורים שהוטלה בהן אבן. הייתי המבקר היחיד במקום. מהקירות זעק הכל "גם אני! גם אני!" והיו שם, איש־איש לתקופתו, פיקסו המקומי וראושנברג המקומי ואפילו רותקו המקומי. מי אני שאזלזל בהם.

בחזרה במעונות ניסיתי לצרוב את ה־iso של אופן־סוזה פקטורי שהורדתי בערב הקודם. K3B סירב לצרוב. לא הבנתי מדוע. פתחתי בסדרת חיפושים בגוגל – והפלא ופלא, פתאום צצים להם קודם־כל כל מיני אתרים בפולנית. התרגום שלהם לאנגלית מטופש ומגוחך להפליא. לא מצאתי הסבר מניח את הדעת לאי היכולת לצרוב, והחלטתי להוריד את ה build האחרון של אובונטו 10.10 – גם לו קרנל 2.6.35 – ולבדוק איתו את המצב ב"זעיר". אובונטו ירדה במהירות ונצרבה ללא שום בעיות, אבל סירבה להעלות את המערכת – נתקעה לה דומם על מסך הפתיחה האפלולי. שיערתי כי הדבר מתרחש עקב הצורך להזין פרמטר קרנל – פעולה טריוויאלית לביצוע באופן־סוזה (פשוט להקליד אותו על מסך הפתיחה) ועלומה למדי באובונטו. חזרתי לאתר factory. בינתיים התחלף בו ה build האוטומטי היומי. הורדתי אותו – והפעם הוא גם הסכים להצרב וגם להעלות את "זעיר" – אבל לא לפתור את בעיית ה acpi – למרות קרנל 2.6.36 ולמרות כל הפרמטרים שניסיתי.

אז הסתבר כי ציוד ההמחשה שבידי מארגני הכנס מסכן מינוס. היה מקרן, אבל המחשב שיש לחבר אליו תפוס במושב אחר. נקראתי לעזרה. הבאתי למקום את הנייד של האישה, שעליו לינוקס עם מצגת אופן־אופיס שהכינה. הפעלתי את nvidia-settings שזיהה את המקרן והוספתי אותו כמסך נוסף. ההרצאה עברה בהצלחה רבה.

המרצה הבא היה ממצריים, ידידותי וחביב. גם הוא הביא עימו את הנייד שלו, גם הוא HP, נייד תאום. הסברו היה שלא ציפה למצוא מחשב arabic enabled בלודג'. הוא הפגין שליטה נאה במחשב, חיבר אליו בזריזות ובהצלחה את המקרן והשתמש בכל הפעלולים האפשריים במצגת power point שלו.

למחרת יצאנו לוורשה, כ־160 ק"מ צפונה ללודג'. יום סגרירי של ראשית הסתיו. סימנים ראשונים לשלכת. התנועה משתרכת לה בעצלתיים בכביש הצר, הדו־נתיבי וחסר השוליים, והעמוס בזרם אינסופי של משאיות ענק. נכנסו לאיזור של מטעי תפוחים עמוסי פרי. בצד הדרך דוכני פירות – אך העצירה כרוכה בסכנת נפשות: אין שוליים! האישה מפצירה ומפצירה ולבסוף אני מוצא מקום ועוצר. דוכן פרי מרהיב, והמוכרת "בעבע" קלאסית, עם המטפחת והמאזניים העתיקות ומשקלות הברזל והפליז. ההבדל היחיד בינה לבין סבותיה הוא הפולקסווגן דבל־קבינה בו היא מוצאת מחסה בין קונה לקונה. אנחנו טועמים מהפרי והאכזבה מרה: אלו פירות סופר תפלים וחסרי־טעם שהוצאו מבית־קירור ונמכרים כאן כאילו נקטפו זה עתה בבוסתן הסמוך…

לאט־לאט אנחנו נכנסים לוורשה. הדרך מתרחבת, ופתאום מרגישים שהגענו לעיר אירופאית גדולה, אמיתית. גם ג'ני הג'י־פי־אס מרגישה בזאת ומתעתעת בנו בדרכה השלווה, נטולת העצבים "נא לפנות אלכסונית ימינה, ואז להתמזלג שמאלה בכיכר התנועה ולצאת ביציאה החמישית". רגע? איזה כיכר תנועה על ראשך? אנחנו בכלל בכניסה למנהרה המסתיימת בסרפנטינה תלולה ועליה על גשר… כן. וורשה, ופולין כולה, נמצאת בתנופת בניה וסלילה אדירה והידע של ג'ני על השינויים הללו ממש זניח, וכך היא מובילה אותנו בבטחה ללולאה אינסופית, לישימון ולערבה, כמאמר הסופר הפולני הדגול אדם מיצקביץ', ובפרט כאן על גדת הויסלה, בה הולך ונבנה איצטדיון כדורגל ענק לקראת משחקי אליפות אירפה שיערכו בו בשנה הבאה, וההתרגשות לקראתם כבר החלה. אחרי שנכנסנו לאותה מנהרה בפעם השלישית החלטתי להתעלם מג'ני ומחאותיה ("נא לבצע פניית פרסה, אם רק אפשר") ולנסוע לפי החושים. עד מהרה הסתדר הכל ואנו מצאנו את עצמנו בלב ורשה העתיקה, לא רחוק מארמון הנשיאות, במלון חדיש ומצוחצח. "אינטרנט?" אני שואל את יפיפיית הקבלה ומקבל לידי כבל מקומט.

כבר ערב וחושך. המראה מחלון החדר מרהיב. אחרי טיול במדרחוב וארוחת ערב אני מחבר את הכבל ומנסה, ללא הצלחה, להתחבר לאינטרנט. כתובת ה I.P המתקבלת מתאימה לכבל מנותק. אני מצלצל לקבלה ומתלונן, ונענה "טכנאי בדרך אליך". הטכנאי מגיע, די עייף ודי מסכן, עם נייד IBM עתיק וכבד בידיו, המריץ חלונות 95 ואולי 3.1. הוא מנסה להתחבר, ולא מצליח, זוחל על הארץ מתחת לשולחן, מנתק ומחבר כבלים שונים, מזיע. אני שואל אותו איזה כתובת I.P הוא מקבל, ולא בטוח שהוא הבין את השאלה. אני אומר לו run – command – ipconfig והוא נד בראשו, מושך בכתפיו ומושיט לי את המחשב שלו. אני מקיש את הפקודות ולא מאמין למראה עיני עד כמה התגובה איטית. הכתובת אומרת שוב שהכבל מנותק. "מחר בשמונה בבוקר יגיע אליכם טכנאי אחר" אומר הטכנאי העייף, והולך מיואש לדרכו. החלטתי לבדוק אם יש במקרה רשת אלחוטית במקום. יש ויש! היא נושאת את שם המלון, אינה מוצפנת, ובעוד שניה שנינו כבר גולשים ומקבלים דואר. יחי הרשת המחתרתית.

זו גם ההזדמנות לבדוק את מצב הטלוויזיה הדיגיטלית בוורשה. אני מחבר את מקלון ה dvb-t לנייד ומריץ את קפאין. יש! קפאין מזהה שלל שלם של תחנות.

12-warstv2

אפילו טלטקסט יש ביניהן – אך אין קול. גם כאן, כמו בישראל ובניו־זילנד הקידוד הוא H264 והתוכנה היחידה שתפענח אותו היא VLC. הכנתי בזריזות קובץ channels.conf. פתיחת VLC עם קובץ זה איפשרה לזפזפ בין ערוצי וורשה ולצפות (ולהאזין) בשיחה על מחירי הדירות בוורשה, בה תוכלו להשיג דירה נאה ומודרנית בשטח 74 מטרים רבועים בכ 300000 אלף זלוטי, שהם כ 100000 דולר (לא הצלחתי להבין באיזה חלק של וורשה).

את בוקר המחרת הקדשנו לסיור בעיר. בפתח פארק בלוואדרה העתיק והיפה מוצב פיסלו של המרשל פילסודסקי  אשר שחרר את פולניה אחרי מלחמת העולם הראשונה והיה "דיקטטור נאור". המדריכה נעמדה דום לכבודו והצדיעה. "בגין ובני דורו בבית"ר בפולין, ילידי השנים 1920– 1910, הושפעו עד מאוד מן התנועה הלאומית הפולנית בראשות מרשל יוזף פילסודסקי, שעשתה חַיִל ברחבי המדינה וקסמה לחברי בית"ר. בין השאר, ראתה התנועה הלאומית הפולנית בפולחן המנהיג ובצבאיוּת אמצעים להסרת מכשולים מדרכה של האומה לניצחון. גם מטרתה העיקרית של תנועת הנוער של בית"ר היתה חינוך לצבאיוּת, כדי שחבריה ייהפכו לחיילים מקצועיים בשירות המולדת. הצבאיוּת באה לידי ביטוי גם בכך שתנועת בית"ר הקנתה לעומד בראשה, זאב ז'בוטינסקי, מעמד־על כמעט בלתי ניתן לערעור, ואף כאשר חלקו עליו חברי בית"ר לא העז איש להרהר באפשרות להחליפו.
כדי להבין את היסוד הנוקשה, הלא־סובלני שבלאומיות הפולנית יש לציין את הדיכוי הממושך שדיכאו הפולנים את שכניהם. וגם את שיעורם של העמים הזרים באוכלוסיית פולין – כשלושים אחוז – שהֶעצים את ההיבט הלאומי בתפיסתו של המרשל פילסודסקי. המרשל הקים בשנת 1914 את "הארגון הצבאי הפולני". הרחבת פולין היתה בשבילו מטרה לאומית ראשונה במעלה: כדי שתחזור להיות מדינה ריבונית בגבולות שלפני חלוקתה (1772). בשנים 1921-1920 הצליח להרחיב באמצעים צבאיים את שטחה של פולין מעבר למה שקבעו המעצמות, ובעיני חברי בית"ר בפולין הצלחתו היתה הוכחה שאת שחרור האומה יש להשיג בכוח הזרוע. קשה להתעלם מן הדמיון שבין שמו של הארגון הפולני לבין השם שנבחר למחתרת שהקימו צעירי בית"ר בארץ, "הארגון הצבאי הלאומי". מבחינות רבות יישם בגין את מושגי הלאומיות הפולנית בתפיסתו בדבר הלאומיות היהודית – בעיקר בנוגע לחשיבות הרחבת שטחה של פולין באמצעים צבאיים – ועליהם הוסיף את העוגן הרוחני של הלאומיות שלו." (מתוך "בגין" מאת אבי שילון ).

המדריכה הפולנית דיברה על המרשל פילסודסקי בהערצה רבה, והסבירה איך הכין צבא במחתרת, איך שדד רכבות־דואר ובנקים כדי לממן פעילות צבא העם שבדרך, איך חרד מהמיעוטים הלאומיים הרבים בפולניה (יהודים, גרמנים, ליטאים, אוקראינים) פן ירימו ראש – והכריח אותם להישבע אמונים למדינת העם הפולנית. היא לא סיפרה איך הופלו מיעוטים אלה, נשבעי האמונים, לרעה תחת שלטונו: בשירות הממשלתי, בחינוך, בכלכלה… כואב להביט במראה ולראות פרצוף מכוער.

מול ארמון המלך העתיק המליצה לנו המדריכה על הגלידה המשובחת שבבית הקפה שמולו. הצצתי בדוכן ומה עיני רואות: בודקה!

13-budka

כן, בפולניה נוסדה העברית המדוברת. המדריכה המליצה גם להשתמש בשרותי הקפה (בתשלום). ומכיוון שידעה מה עובר בראש קהלה הוסיפה וסיפרה כי עד לא מזמן עבדה כמורה, ושכר מורה בפולניה הוא כ 300 זלוטי לחודש, כלומר מחיר הדירה הנ"ל הוא כ 1000 חודשי עבודת מורה, שהם 83 ומשהו שנה… כל מי שיכול – בורח, ואי לכך החינוך על הפנים, ובלי חינוך אין עתיד. שאלתי את המדריכה אם היא שמעה על המלך היהודי של פולניה, והיא הכחישה את קיומו של אחד כזה נמרצות. אז איך זה שאני ידעתי עליו מילדות

בין בית הקפה וארמון המלך מדשאה ובה פסל מתקתק של שופן. מי שמשלשל מטבע למכונה שמולו זוכה לשמוע מזורקה צרודה ומעוותת. המדריכה טורחת לידע אותנו כי: א. שופן בכלל לא מת משחפת, שהיא מחלה מגעילה ומדבקת, אלא מלוקמיה שהיא מחלה רומנטית נקיה ונאצלת (כך גילה לה פעם רופא שהשתתף בסיור שהדריכה). ב. הצרפתים הרשעים אסרו על הוצאת גווית שופן מארצם. אי לכך חתכה פולניה פטריוטית אחת ממעריצותיו בזריזות את גוויתו, שלפה את ליבו מתוכה, הכניסה אותו לצנצנת פורמלין שאותה הסתירה מתחת לבגדיה על בטנה, ומתחזה לפולניה הרה נסעה כך כל הדרך חזרה לוורשה – ושם הובא הלב לקבורה בכנסיה הראשית, מול ארמון הנשיאות, שני מטר מהמלון… "הלב של שופן נמצא בפולניה!" סיכמה המדריכה. משם חזרנו לעיר העתיקה. 85% מוורשה נמחקו במלחמת העולם השניה. פולנים מכל רחבי העולם התגייסו לשיקומה, נידבו כסף והתנדבו לעבוד בשיקום העיר העתיקה.

14-warswaw-after

כיום היא נקיה ויפה יותר מאשר הייתה אי־פעם, אומרת המדריכה ושולפת תמונת הריסות נוראה, היא וכל המדריכות של כל הקבוצות סביב כמוה, כדי שנראה במו עינינו איך היה לפני ואיך אחרי.

15-warsaw-before

 אחרי הצהריים הלכנו למקום בו היה גטו ורשה. כיום זו קבוצת בתי שיכון עגמומיים שנבנתה על חורבות הגטו שנמחק. רק שמות הרחובות נשארו: "זמנהופה" "מילה" ואחיהם.

16-zamenhofa

פה ושם אנדרטה צנועה, די מוצפנת, לזוועה שהתרחשה כאן (פרט למרכז המורשת היהודית הגדול, ההולך ונבנה, ועדיין אינו פתוח לקהל). מוצפנת אמרתי? לא בדיוק. שיירות של אוטובוסי תיירים המחפשים חנייה, צווחות "רותם, איפה פזית??!" ו "כולם לשבת! לשבת! שקט!!" מובילים אותנו במהירות לאנדרטאות השונות גם אם הן מוצנעות אחרי גדר חייה וגם אם אינן גבוהות מגובה הדשא. אי אפשר לטעות. קבוצות נוער לבוש יפה, בריא, במצב רוח עליז־עד־משועמם. כמה זוגות בהם מתגפפים, כמה בוהים, אחד נרדם. מסביבם סביב מאבטחים עם אזניה באוזן ויד אחת בכיס. ובתווך מורה בקול צייצני המנסה לגעת בלב התלמידים, לספר להם על הילד מוישלה בליל הסדר האחרון בגטו.

17-umshlag

פתאום אני חש שהוקאנו מאירפה. את אלה מאיתנו שהאירופאים לא הצליחו להשמיד כמקקים הם זרקו לפלשתינה שישברו איתם הערבים את הראש, ואחר כך, כמובן, פצחו בהטפת מוסר נכעסת, נעלבת, באוזנינו על כך שאנחנו לא מתנהגים איתם יפה. ואני מזכיר לעצמי, בקושי, שאפילו זו אינה הצדקה להתאכזר לחלשים.

למחרת אנחנו שוב בדרך, מזרחה, לכוון הגבול עם אוקראינה. ג'ני מתברברת, צוללת למחשבות עמוקות כתהום, ומשתתקת. שוב מצילות אותנו השיטות העתיקות: מפה ואינטואיציה. אנחנו על הכביש הראשי וורשה־לובלין: כביש דו־מסלולי עמוס, בארץ של מישור רחב וגבעות נמוכות, ארץ של שדות מעובדים ויערות. משני צידי הכביש שדרת עצי תירזה (?) גבוהים. מידע רב על עץ התרזה תוכלו למצוא כאן,  אבל פיסת המידע המעניינת ביותר נמצאת דווקא כאן,  וממנה מסתבר כי שתילת שדרות עצים בצידי הדרך היתה מצוותו של פרידריך הגדול, מלך פרוסיה, אותה החיל בתוקף על צפון מערב פולניה, אחרי שסיפח אותה לארצו. הנוהג התפשט משם לפולניה כולה, ולכל מרכז ומזרח אירפה, והיה תקף לכל דרך ודרך. בתחילת שנות החמישים, עם קום מדינת ישראל, החל הדוד יוסף בשתילה מואצת של שדרות אקליפטוסים בצידי הדרכים בארץ. אקליפטוס מגודל, מרחוק, נראה כתירזה מגודלת, מרחוק. אבל לאקליפטוס מעלה גדולה, הסביר הדוד יוסף: הוא גדל מהר מאד. שלא כחוני המעגל, לדוד יוסף לא היתה סבלנות. חוץ מזה גירד עוד כמה סיבות טובות: השתילה מספקת עבודת דחק למובטלים, העצים יוכלו לספק מסתור לגייסות המתכוננים למלחמה ולהסתיר את התנועה בהם מעיני האוייב, את העצים הבוגרים ניתן יהיה לכרות ולהפכם לקרשים, כי אקליפטוסים מחלימים מכריתה כעוף החול, כיהודים… הדוד אפרים, שבדיוק אז היה מפקד חיל ההנדסה בצה"ל התנגד לתוכנית זו נואשות, ולשוא. שדרת העצים תהיה מפגע בטיחותי אמר, סכנה, ותפריע לכל נסיון להרחיב את הכבישים לכשתגיע השעה. "לשווא ניסו להסביר לדוד יוסף כי הכביש הוא עורק חיים. ואסור לבנות עורקי חיים שיהיו נסתמים בקרוב. ורק הביאו אותו לידי רתחה. ואפילו חזר לדבר אידיש ועד כדי כך. בזבזנים. צעק עליהם. בטלני העיר. תלושים. לעג להם. ועוד שמות גנאי שכמותם. דזשוליקים. ולא עזר כלום. הכביש יהיה צר. והשדה יאחז בו משני צידיו. והנוסע יתענג על כביש ששני שדות יהיו מרשרשים צמודים לו משני עבריו. ויוכל להושיט יד ולקטוף ולעשות לו מלילות, כשאחת המכוניות תצטרך לרדת לתעלה כדי שתפנה מקום לשנייה. בחיי." (ס. יזהר, צלהבים עמ' 67). אבל עכשיו אני יודע את הסיבה האמתית לנטיעת שדרות האקליפטוסים, זו שלא בוטאה בקול מעולם: כך זה בפולניה, כך זה בארץ ילדותו המתוקה של הדוד יוסף.

והכביש באמת צר וחנוק, והתנועה זוחלת. להפתעתנו אנחנו מגיעים לאיזור של שדות טבק. סתיו עכשיו, הטבק פורח ועוד מעט תתחיל עונת קטיף העלים וייבושם. בלילה, במלון, מגלה גוגל כי פולין היא יצרנית הטבק השניה בגודלה באירפה. שדות טבק, שדות וורדים. אנחנו רגילים לחממות וורדים אך כאן הם גדלים חופשי בשדה. בפניות לדרכי היער, בין הטבק לוורדים, ואפילו בכניסות לכפרים, עומדות זונות: הכביש הזה הוא דרך חשובה לאוקראינה ולבלורוסיה.

מתעכבים בלובלין. עיר עם עבר יהודי ממושך ומפואר: עיר "ועד ארבע ארצות". בין העיר העתיקה והמבצר הגדול החולש עליה מגרש חניה רחב ידיים. זה היה הגטו היהודי – והוא נמחק ונמחה מעל פני האדמה. המוני תיירים מגיעים לעיר העתיקה היפה והמשוחזרת, והנקיה מיהודים, וביניהם, כמובן, קבוצה גדולה ורועשת של נוער ישראלי, מוקפת מכל צדדיה במאבטחים חסונים עם אזניה באוזן ויד בכיס. ביציאה מהעיר שלט האומר: מחנה השמדה מיידנק, 4 ק"מ.

כבר אחרי הצהריים, ואנו ממשיכים מזרחה, לחלם, בירת הטיפשות. "יהודי נסע ברכבת" מספר דרויאנוב. קרוב ממנה לביסטריצ'קה ולבורמל אולי לא נגיע, אבל איזה הבדל כבר יכול להיות? אפילו חלם בשיפוצים, סלילת והרחבת כבישים, הדוחפים את ג'ני ליאוש עמוק ושחור. אין עם מי לדבר.

האם עוד קיימים בחלם בתים דמויי הבית בו גדל הדוד יוסף? "בית סבא היה בנוי עץ מטויח מבחוץ ומבפנים, מקורה גג תבן מעל תקרה עשוייה קרשים ורצפתו מרוחה חימר, חזיתו אל הרחוב; בינו לבין הרחוב גינת פרחים מגודרת גדר־קנים נמוכה" כתב הדוד. יש הרבה בתים מטוייחים השוכנים אחרי גדר קנים נמוכה, וגינת פרחים בחזיתם – אבל אני לא רואה בתים מקורי גגות־תבן. רק בתים שעל גגם מודבקות יריעות של נייר זפת, כמו שהיו פעם בשכונת מחלול בתל-אביב.

הערב מתחיל לרדת, בדימדומי סוף ספטמבר. איפוא נלון? ה lonely planet לא ממליץ להשאר בחלם, גם אתרים ישראליים שבדקתי בערב הקודם אינם ממליצים ללון בה. אנו בוחרים בזמושץ, עיר אוניברסיטאית, עיר רינסנס, עיר הפרק הלאומי, בלב שמורת היער הגדולה, מהראשונות בעולם, הנמצאת לא הרחק מחלם. זמושץ גם קרובה יותר ללוצק, ברסטיצ'קה וברומל ול"יהר", מחלם.

מלון נחמד בכניסה לעיר. פקידת הקבלה מושיטה לנו דרך שיגרה את כבל האינטרנט יחד עם המפתח, אבל בחדר עצמו מתברר כי קיים למלון גם אינטרנט אלחוטי והחיבור אליו באמצעות ה networkmanager קל ויציב. שנינו יכולים איפה לגלוש עתה, ולבדוק דואר מבלי להפריע זה לזה. ולא, אין טלויזיה דיגיטלית בזמושץ.

אחרי סיור לילי וסיור בוקר בעיר, בפדואה־של־פולין, אנחנו נוסעים, סוף-סוף, ל"יהר!" והוא בדיוק כמו שתיארנו לנו אותו בדמיוננו וכפי שתיאר אותו הדוד יוסף: "האורנים זקופי־קומה, נושאי צמרות למרומים, והאלונים עבי־גזע ורחבי ענפים, והאדמה על ירק מעטה וגרגרי־שיחיה…"

18-yahar

מכאן מתחילה הדרך חזרה. בשבע השעות הבאות אנחנו נוסעים בדרכים כפריות, צרות ומשובשות, לקרקוב. תחילה מדרימים, סמוך לגבול אוקראינה, בין יערות ושדות, עד יארוסלב ("שמי יארוסלבסקי חסיה, 'ני תלמידת גימנסיה") וממנה פונים מערבה, כבר לרגלי הרי הטטרה. בצידי הדרך, משפחות שלמות, על זיקניהן וטפן, חופרות תפוחי אדמה. כן, זה הסתיו. "ומתייתם הלב. עוד מעט ויום סגריר\ על החלון יתדפק בדממה:\ "בדקתם נעליכם? טילאתם אדרתכם?\ צאו הכינו תפוחי אדמה" כתב המשורר הלאומי, כאן, לפני מאה שנה. את מאת הקילומטרים האחרונים אנו עושים ישר לתוך החלמון הזוהר של השמש השוקעת, ואני נאלץ לאחוז את ההגה ביד אחת ולסוכך על עיני בשניה, לבל ניסע ישר לתוך משאית הבאה ממול…

עם חשכה אנו מגיעים לאיזור המלונות, על נהר הויסלה, ואיתנו ממש מגיע גם צי שלם של אוטובוסי תיירים. בשום מקום אין חדר פנוי for love or money. לבסוף ממליץ לנו אחד מפקידי הקבלה על פנסיון של בן־דודו, אי־שם, ומהעדר אלטרנטיבה אנו נוסעים אליו. זה מלון־פשפשים עלוב – אבל זה מה שיש. על אינטרנט אין מה לדבר. גם אין במקום שום תחנת wifi, מוצפן או לא, וגם לא טלויזיה דיגיטלית.

למחרת בבוקר אנחנו מסיירים בעיר העתיקה, היפה, של קרקוב וברובע היהודי שלה – אחד הבודדים בפולניה שלא נמחה מעל פני האדמה. קרקוב מתגאה בהיותה העיר, האוניברסיטה, של קופרניקוס – אבל אנחנו זוכרים עד כמה חשש לפרסם בה את תורתו, מחמת עמיתיו השמרנים.

סבתא רחל נולדה וגדלה בקרקוב. בחלוקת פולין בסוף המאה השמונה עשרה הועברה דרום מזרחה ("גליציה"), וקרקוב בתוכה, לשלטון אוסטריה, והבורגנות היהודית המקומית החלה לדבר גרמנית ולראות בעצמם וינאים. ולמרות שגרמנית הייתה שפתה ותרבותה של סבתא, היא לא חדלה להתגאות באביה, שהיה תלמיד חכם, ולא עבד יום אחד בחייו לפרנסתו אלא רק למד גמרא.

ברובע היהודי קבוצות רבות של תיירים, וביניהם, איך לא, גם החברה שלנו, אותם אלה ממש שפגשנו ליד אנדרטת אנילביץ' בוורשה. אני עומד סמוך לשני אנשי בטחון, המעבירים זה לזה, באזניות שלהם, נתונים עדכניים על המתרחש בשוק הדירות בנס-ציונה.

20-meavtechum

בצהריים אנו יוצאים לכוון דרזדן, 500 ק"מ מערבה. את רוב הדרך נעשה באוטוסדרדה מודרנית, לשם שינוי. אבל ג'ני לא מצליחה למצוא את המחלף הנכון להשתלבות בה. כל מקום שהיא מובילה אותנו אליו חסום בגלל שיפוצים ועבודות. לבסוף אנחנו מתעלמים ממחאותיה ומוצאים את הדרך בכוחות עצמנו. אמרתי לכם! היא אומרת.

הדרך לדרזדן טסה. ב־150 קמ"ש אנחנו אחת המכוניות האיטיות בדרך. אנחנו עוברים בשלזיה ובחבל הסאר הפוריים והעשירים באוצרות טבע שהיו מקור לאין סוף מלחמות סכסוכים והתלהמויות לאומניות. אנחנו פוסחים על ברסלב, מחוסר זמן. שלט מראה את הפניה לאושוויץ, ואנחנו לא רוצים. חוצים את נהר הנייסה ועוברים את הגבול לגרמניה, ומוצאים מלון נפלא בדרזדן, על גדת האלבה. פקידת הקבלה מתנצלת שהחדר שלנו עוד לא מוכן ומשדרגת אותנו לסוויטה מופלאה.

זמן קצר לפני שהיטלר התאבד וגרמניה נכנעה הפציצו בעלות־הברית את דרזדן, בירת סכסוניה, בפצצות תבערה, הרסו אותה כליל וצלו בה חיים כ־40000 אזרחים. דרזדן היתה עיר תרבות של ארכיטקטורה, מוזיאונים ומוסיקה ותרומתה למאמץ המלחמתי הגרמני הייתה עקיפה ושולית. הריסתה וצליית תושביה הייתה פעולת נקם (כך נתפסת כיום בעולם "עופרת יצוקה"). אחרי המלחמה נמצאה דרזדן בשטח הכיבוש הסובייטי, בגרמניה המזרחית. אבל השלטון הקומוניסטי, שהזניח וכיער כל מקום אחר שהיה תחת שלטונו (ראה ערך לייפציג) הבין את הסימליות שבשיקום דרזדן – ועשה עבודה למופת. צילומי אוויר ישנים הוגדלו והפכו מחדש לשרטוטים ארכיטקטוניים. כל אבן בהריסות זוהתה ומוספרה. נמצאו בעלי מלאכה שהכירו את שיטות הבניה העתיקות, וידעו מי יכול לספק את החומרים והאביזרים המתאימים, האותנטיים. וכמו בוורשה, גם כאן גויסו תרומות ומתנדבים מכל רחבי העולם והעיר שוחזרה ושוקמה בעבודת נמלים ל"מצב תצוגה". איכשהו התוצאה נראית מרשימה יותר מאשר בוורשה: לא הושארה פינה זניחה אחת לא מושלמת, לא מצוחצחת. גם כאן מסתובבות מדריכות התיירים עם צילומי ה"לפני" בידיהן, כשה"אחרי" מול העיניים. הידעתם שמשני עברי הגבול, האנשים הם תמונת ראי אלה של אלה?

כמובן שיש אינטרנט במלון – אבל הם דורשים תשלום נוסף בעבורו – 10 יורו לשלוש שעות. הטלויזיה הדיגיטאלית לעומת זאת – מדהימה. עשרות ערוצים.

הקידוד הפתוח מאפשר קליטה של וידאו ושמע נוחים ביותר באמצעות kaffein.

21-dresd-tv

בצהריים אנחנו יוצאים לפרנקפורט, מרחק של כ־700 ק"מ, אבל בגלל מהירות הנסיעה הגבוהה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו עוד להשתהות בווימאר הקטנה ולבקר בנחת בביתו של גיתה. עדיין אפשר להציץ מגינתו למרפסת של שרלוטה, בה מוכרים עכשיו גלידה לתיירים. שלום דוד יוסף, שלום סבתא רחל, שלום ליהר ולנאר. אנחנו עכשיו מכירים אתכם, ואת עצמנו, קצת יותר טוב.

(פרסום ראשון, לינמגזין, 2010)