הנאות יום־יום קטנות (עם Rhythmbox ואריה אורון).

פורסם על ידי lulisml בתאריך 2 בפברואר 2020 ב-מעשיות | השארת תגובה

כמעט ופתחתי באמירה מעין “הפורמטים הדחוסים והנגנים הספרתיים שינו את עולם המוסיקה” כשעלה בדעתי שבעצם חלק לא מבוטל מהקוראים בכלל לא מכיר עולם אחר, ומבחינתו לא השתנה דבר, וכך היו הדברים מעולם (כשסיפרתי פעם לביתי שסבא השתתף במלחמת השחרור היא שאלה אם הוא גם הכיר את אברהם אבינו. הפנמתי.).

אז הבה נוותר על ההשוואות עם העולם בו אוסף המוסיקה שכן על מדפים ארוכים עמוסי CD, או, לפני־כן, קסטות, או לפניהן, בארונות מתפוצצים מתקליטי ויניל 33.3 סל“ד, או עוד לפניהם, כורעים תחת הררי תקליטי “שרלק” 78 סל“ד – שלוש דקות נגינה לכל צד… (אחרי שהגשתי פעם, ב“קול המוסיקה“, תוכנית על הקנטטות של באך, קיבלתי מכתב ממאזינה נלהבת בו הציעה להעניק לי, לאות תודה כנראה, את ה“מתיאוס פסיון” הישן של הוריה – ארגז ובו 50 תקליטים).

וגם נוותר ולא נאמר דבר על עולם ללא שימורי מוסיקה, עולם בו רק מלכים או ארכי־בישופים היו יכולים להנות בכל עת ממוסיקה כבקשתם, מנוגנת בידי הלהקה הפרטית שלהם.

כי כל הנ“ל הם כבר נחלת העבר הרחוק, הנשכח; כיום שוכן אוסף המוסיקה הגדול על כונן זעיר ויכול ללוות כל אחד לאשר ילך.

ולכן, מה שנחוץ כיום הוא נגן מוסיקה יעיל, המאפשר לדלות בקלות ובמהירות את המוסיקה בה חפצת ולנגן אותה בסדר ובעוצמה הרצויים, וגם לספק את כל המידע הנלווה אליה בצורה חיננית, לערוך אותו כשצריך, ולנהל אותו על נגני־משנה, כגון iPod ובני מינו.

נגנים כאלו יש הרבה: יש banshee ויש amarok, יש exaile ואפילו iTunes יש, וישנם עוד רבים־רבים אחרים. מכולם חביב עלי דווקא Rhythmbox הצנוע, שכל חפצו בעולם הוא להיות תואם iTunes בלינוקס, ותוא לא. אני כותב במודע “חביב עלי” בלי לנסות אפילו לטעון כי הוא מוצלח מאחרים או בעל סגולות יתר. פשוט חביב עלי.

התכונה הראשונה ששבתה את ליבי ב Rhythmbox הייתה האפשרות לארגן את האוסף באופן הירראכי: סוגה (ג‘אנר), אמן־מבצע, אלבום. באוסף גדול אין שום אפשרות להתמצא אך ורק לפי שם המבצע או שם האלבום (כי ליצירות רבות יש יותר מביצוע אחד, ולא מעט אמנים מבצעים יותר מיצירה אחת).

זה נעשה בפשטות על ידי פתיחת edit – prefernces ובחירת האופציות הרצויות.

Rhythmbox אינו מציג את שמות הקבצים כפי שהם מופיעים בתיקיה בה הם נשמרים, הוא מציג את התגיות שלהן. תגיות אלה ניתנות לעריכה, הן על ידי תוכנה חיצונית כגון easytag והן מתוך Rhythmbox עצמה. זה נעשה כך: בוחרים בקטע הרצוי, או בכל הקטעים מאותו אלבום, לוחצים לחיצה ימנית ובוחרים ב properties.

עכשיו ניתן לערוך כל חלק וחלק מהתגית: סוגה, שם האלבום, האמן, כותרת פרק היצירה.

תכונה נחמדה נוספת של Rhythmbox היא הצגת מעטפת ה CD בעת נגינתו.

אבל כדי שההנאה מ-Rhythmbox תהיה שלמה נחוץ עוד דבר אחד: אתר רשת מלווה, המספק את כל הקישורים והמידע הנחוצים לטיפוח האוסף. עבורי זהו האתר שמנהל אריה אורון.  ישנם עוד לא מעט אתרים העוסקים בקנטטות של באך – אבל אף אחד מהם לא מתקרב לעושרו של האתר הזה.

אישית לא פגשתי את אריה מעולם וגם איני יודע עליו דבר כמעט, פרט לכך שעבורי האתר שלו הוא מקור להנאה מתמדת, וגם להשתאות: מאין לאדם אחד כל הררי המידע שיש בו, כולל אירגונם הנוח והנאה באתר אינטרנט? חשוב אולי לציין כי לאתר תורמים רבים, והוא פתוח בפני כל אחד הרוצה להוסיף לו משהו. במידה מסוימת הוא מאורגן כמו פרויקט של קוד פתוח, עם רשימות דיוור וכו‘.

בין היתר מופיעות באתר טבלאות המפרטות את היסטורית ההקלטות של הקנטטות, ועיון בהן חושף תופעה מעניינת ומעוררת מחשבה.

עד מחצית המאה הקודמת, במשך חמישים ויותר שנות המוסיקה המוקלטת הראשונות, לא הוקלטה ולו קנטטה אחת, מתוך למעלה מ 200 ששרדו. הן גם כמעט ולא בוצעו פומבית באולמות הקונצרטים, להוציא את הגדולות והמרשימות שבהן כגון ה“מתיאוס פסיון“, שפורמלית אמנם אינה קנטטה, אבל בכל זאת שייכת לאותה סוגה. ההקלטות החלו בעצם רק לאחר מלחמת העולם השניה, כשהתרבות הגרמנית בת־הדור היתה מוקצה, ובצדק, ולשוחריה היתה נחוצה צלילה עמוקה לעָבר המזהיר. מאז שנות החמישים התחילו להתרבות הקלטות הקנטטות, בגרמניה ובשאר העולם, וגם ביצועיהן הפומביים, יותר ויותר בכל עשור, עד שבשנים האחרונות הן הפכו לכמעט מבול, וכמה וכמה מנצחים “בעלי להקות” הקליטו\מקליטים את מחזור הקנטטות במלואו.

הדרך בה נוצרו הקנטטות הללו מוזרה בפני עצמה, אך מאירה כמה עניינים יסודיים במוסיקה, ואולי גם מסייעת להבין את התהליך שתיארתי למעלה.

רוב הקנטטות נכתבו בלייפציג שבגרמניה המזרחית בין השנים 1723 ו־1739. באך התמנה ל“קנטור” (המנהל המוסיקלי, “החזן הראשי”) של כנסיית תומס, הכנסיה השניה בחשיבותה בעיר (באך ניסה, אך מעולם לא הצליח, לקבל משרה במקום “חשוב באמת” כגון בחצר מלך פרוסיה או בכנסיה מרכזית בברלין). בתיאור המשרה נכללה בין היתר אחריות על היקיצה של ילדי הפנימיה (ב-4:30 בבוקר, כולל ימי חורף חשוכים וקפואים) ועל הרחצה ותפילת הבוקר שלהם; על מתן שיעורי נגינה לנ“ל במגוון כלים (באך עצמו היה וירטואוז בכלי מיקלדת, כינור וצ‘לו), ליווי התפילות והטקסים השונים בכנסיה בעוגב וניצוח על המקהלה, כולל ניהול החזרות והוראת חומר חדש – והעיקר: כתיבת קנטטה חדשה מידי שבוע (!!!), לביצוע בכל יום ראשון, ובכל חג ומועד.

כיצד התמודד באך עם משימה על אנושית זו – אפילו בממדי גאון חד־פעמי כמוהו?

באך לא ראה את עצמו כאמן “גבוה” הכותב עבור הנצח. בעיני עצמו היה בראש ובראשונה איש מקצוע, בעל מלאכה ונותן שרות. בתקופתו לא היתה הפרדה בין מוסיקה אומנותית ומוסיקה פופולרית, כבימינו, והוא לא חשב שהוא שונה מהותית מאמן המופיע בחתונות ובחגיגות בר־מצוה, למשל. וככזה היה עליו לכתוב מוסיקה, עשויה היטב, שתתקבל בקלות על ידי הקהל אליו היא מיועדת, ותהלום את האירוע בו תבוצע.

יסוד חשוב בפולחן הלותרני הוא הזימרה המשותפת, כל הקהל כאיש אחד, של ה“קורלים“. אלו הם המנונים בעלי מילים מאד פשוטות ובעלי מנגינה קליטה, בערך ברמת הקושי של “יונתן הקטן“, אולי פחות, וללא גיוון מקצבי, שנכתבו על ידי מרטין לותר עצמו, כשישב בבית־הסוהר. הם אפילו לא נכתבו “בשני קולות” – כפי שניסח זאת שלמה גרוניך בשעתו. ביסודם הם אקורדים מפורקים, בהם לא מופיעים הצלילים סימולטנית, כבאקורד רגיל, אלא בזה אחר זה, והזכרון הוא המשלים אותם לאקורד. הקהל של באך הכיר אותם היטב מקטנות, הם היו מושרשים בדמו.

הקורלים הללו הם תשתית הקנטטות של באך, הם החומר ממנו הן בנויות. הם שאיפשרו לו להתחבר עם קהלו, לדבר את שפתו המוסיקלית, והם גם שאיפשרו לו את המבצע המדהים של כתיבת כשלוש מאות קנטטות בשש־עשרה שנים. באך היה אשף האילתור והווראציה וחלק גדול מיצירתו היא “פשוט” עיבוד וקישוט קורלים ופינטוז עליהם, גיוונם מקצבית, הוספת קולות וכלים, מעברי סולם וכו‘ וכו‘ – טכניקה החביבה על מוסיקאי ג‘אז בימינו (ולא פלא שאריה אורון מגדיר את עצמו כאיש של באך וג‘אז).

כמה עשרות מהקנטטות הן אפילו “קנטטות קורליות“, כלומר כל פרקיהן הן וריאציה על אותו קורל עצמו. אחת הידועות שבהן היא הקנטטה מס‘ 4, קנטטה לחג הפסחה. בשנות החמישים הופיע איתה בארץ המנצח האמריקאי רוברט שואו ועשה רושם כה עז על הקהל המקומי עד שנותרו כמה וכמה מאזינים הנשבעים עד היום שזו פיסגת המוסיקה לדורותיה. אגב, אחד מפרקי הקנטטה הזו עובד למילים של “בורא עולם“, וזומר בפי אפריים די־זהב המנוח מידי שבת בשבת בשבע בבוקר כאות הפתיחה של שידורי קול־ישראל… את אותו פרק עצמו שאל גם יוהנס בראהמס ל“רקווים הגרמני” שלו, וממנו לקח אותו ה־BBC לשמש כאות הפתיחה לסידרת המתח “תיאטרון הכורסא.”

אלמנט נוסף של הקנטטות הוא הריקוד. חלק גדול מיצירתו של באך, והקנטטות בכלל זה, הוא בעצם מוסיקה לריקודים (בני התקופה) – כמוהו כחלק גדול מהמוסיקה הפופולרית בת־ימינו. הקסם הזה – מוסיקת ריקודים הבנויה על קורלים פשוטים ומקושטים במיטב זהב הברוק – הוא קסם הקנטטות של באך. ביסודה זו מוסיקה שימושית, עממית ובסיסית – ורק העיבוד עשיר־הדמיון ורב ההמצאות והמשחקים מיחד אותה מאלפים כמוה, שנכתבו אז ובתקופות אחרות לצרכים דומים, ומעלה אותה לגבהים.

אגב, בעניין עיבוד: אפילו טכנית קשה לאדם יחיד לכתוב קנטטה בשבוע. לא רק ליצור את כל התפקידים לכל הכלים והקולות קשה בזמן כה קצר, אלא גם לשכפל את התוצאה במספיק העתקים עבור חברי התזמורת, המקהלה והסולנים, ולסיים הכל כבר ימים אחדים לפני ההופעה, כדי שגם יספיקו לערוך חזרות…

למזלו של באך היו לו כעשרים צאצאים (משתי נשים) – כולם מוסיקאים מוכשרים ומיומנים. לקראת כל קנטטה היתה משפחת באך בע“מ מתגייסת כולה. אבא באך היה כותב את הקול המוביל ואת מספרי האקורדים. הבנים הגדולים היו מתרגמים זאת לתפקידי הכלים והקולות, והיתר פשוט יוצרים עוד ועוד העתקים – זכרו כי לא היו אז לא מחשבים ולא מדפסות, כנראה אפילו עטים לא, רק נוצות מחודדות וגליונות נייר.

לא יפלא איפוא שבאך מרבה לצטט את עצמו ולמחזר את יצירותיו. עבורו היתה זו גם הדרך היחידה להבליט קטע מוצלח במיוחד. בהעדרה המוחלט של מוסיקה משומרת בימיו, קשה להניח שבני קהילתו שמעו יותר מפעם־פעמיים יצירה מיצירותיו, גם אם היתה אהובה עליהם מאד. זה בניגוד מוחלט למאזין בן ימינו שיכול להיות מוצף בהשמעה משמימה של אותו הדבר, לעוסה באותה אינטונציה ובאותם גוונים – מאות פעמים. בימי באך אי אפשר היה לטבול באותו פלג פעמיים.

אחרי שש־עשרה שנות עבודה ויצירת כשלוש מאות קנטטות (שליש מהן אבדו) התחלפה הנהלת הכנסיה – ואחד הדברים הראשונים שההנהלה החדשה עשתה היה לפטר את באך, יוהן סבסטיאן, שהיה כבר בן 54. שמע המוסיקה שלו לא יצא הרחק מגבולות כנסיית תומס – והוא לא מצא משרה חדשה (יש הטוענים כי לא פוטר, אלא “רק” הסתכסך עם ראש הכנסיה, ומה ששפך שמן על המדורה היה אות הצטיינות שקיבל מהמלך הקתולי של סכסוניה). אז כתב את יצירותיו הגדולות ביותר, בעיקר למגירה. אחדות מיצירותיו בתקופה הזו, למשל המיסה הגדולה בסי־מינור, נכתבו לפולחן הקתולי דווקא. את היצירה הרכיב בעיקר מקטעי קנטטות לותרניות ישנות שלו, ורק החליף בהן את הטקסט: מטקסט בגרמנית לטקסט המסורתי בלטינית.

עד כמה גדולה האירוניה בגורלו של באך יעיד הסיפור הבא (אם כי יש הטוענים להד”ם): אחד מבניו של יוהן סבסטיאן, קרל פיליפ עמנואל, דווקא עלה לגדולה ונעשה למוסיקאי החצר של פרידריך הגדול מלך פרוסיה. הוא השתדל לסדר מפעם לפעם  עבודות מזדמנות לאביו המובטל וכך הגיע באך אל מר גולדברג שסבל מנדודי שינה. הרופאים המליצו לו להאזין בלילה למוסיקה משעממת במיוחד וקארל פיליפ עמנואל הטוב שלח אותו אל אביו, שנחשב בעיניו מיושן ללא תקנה. יוהן סבסטיאן כתב לגולדברג נושא מקורי למקלדת, עם שלושים וריאציות, שנוגנו באזניו בלילות נדודי השינה הארוכים. איני יודע באיזו מהן מר גולדברג נרדם סוף־סוף – אבל כמאתיים וחמישים שנה מאוחר יותר הקליט הפסנתרן הקנדי הצעיר גלן גולד את היצירה במלואה והיא זכתה מיד לההיפך ללהיט ענק ולהפוך את המבצע לכוכב על (וכזה נשאר עד היום – בקנדה הוא נחשב לגיבור לאומי).

באך מת בשנת 1750 ויצירותיו נשכחו ולא בוצעו יותר, אלא רק שימשו כחומר לימוד (למוצרט למשל, ולאחרים). כמאה שנה לאחר מותו מונה פליקס מנדלסון, יהודי מומר, למנהל ה“גוונטהאוז” ומנצח התזמורת של לייפציג. הוא גילה את כתבי היד הנשכחים של באך בגנזי כנסיית תומס וביצע לראשונה בפומבי את ה“מתיאוס פסיון” ויצירות אחרות של המאסטרו. במשך מאה השנים הבאות נכנסו יצירות אחדות, מעטות, (מתוך למעלה מאלף) של באך לרפרטואר המקובל, אבל הפריצה הגדולה, הנמשכת והולכת, התרחשה רק מאז מלחמת העולם השניה.

מה קרה? מה השתנה? ומדוע, אחרי תריסר דורות של תרדמה המוסיקה של באך צוברת פופולריות, מוקלטת ונמכרת, בעוד מוסיקה “אמנותית” בת זמננו דוחה ומעצבנת את הקהל הרחב? זה יהיה אולי הנושא של רשימה אחרת – אבל הפעם נראה דוגמה כיצד Rhythmbox ואריה אורון מאפשרים הכרות אינטימית עם הקנטטות.

ל“מגניפיקט” כתב באך גרסאות אחדות, והוא הוקלט עשרות פעמים. בידי נמצא, בין השאר, עותק ויניל (33.3 סל“ד), מונופוני, של ביצועו של רולף ריינהרדט משנת 1953, מתוצרת VOX הזולה. זו הקלטה של הגרסה המוקדמת (234a), ברה מז‘ור (כך כתוב על העטיפה. מקובל שהסולם הוא מי במול מז‘ור), עם ארבעת ה“אינטרפולציות” הנפלאות. טכנית הוא מיושן ללא תקנה – אך מוסיקלית הוא אחד היפים שיש. מבצעיו לא זכו להצלחה מסחררת גם בזמנם, וזה כבר נשכחו מלב. התקליט מעולם לא הומר ל CD ואינו מופיע בקטלוגים בני זמננו. החלטתי איפה להמיר אותו בכוחות עצמי ל mp3 ולהכליל אותו באוסף הממוחשב. באולפן של “קול המוסיקה” נמצאת מכונה מופלאה הרוחצת תקליטים ישנים, מוציאה מחריציהם את האבק והלכלוך שהצטבר בהם עם השנים ומחדשת את נעוריהם. דני אורסתיו כיבס בה את התקליט הישן, ואחרי הרחצה הוא נשמע כמו חדש. השגתי פטפון משובח עם pick-up מגנטי, קדם־מגבר מתאים והקלטתי את שני הצדדים על המחשב באמצעות krecord (תכנות הקלטה מתוחכמות יותר הן SoundRecED ו ReZound וכמובן Audacity).

המרת תקליט ויניל ל mp3 אינה נוחה כהמרת CD ל mp3. בעיקר קשה להפסיק את ההקלטה בדיוק בסוף רצועה ולחדשה עם תחילת הרצועה הבאה. אי לכך הקלטתי בשלמותו כל אחד משני צידי התקליט, ורק אחר כך פירקתי כל אחת משתי מההקלטות לשמונה mp3 נפרדים, אחד לכל רצועה. זאת עשיתי באמצעות Audacity המצויינת, שאיפשרה גם הסרת רעשים מהתקליט שיהיה עוד מעט בן ששים. כדי להשלים את המלאכה יש לקרוא לקבצי ה mp3 בשם מתאים ולערוך להן את התגיות.

כאן נכנס bach-cantatas.com לתמונה. חיפוש קל בו מספק את כל הדרוש לדעת על ההקלטה:

ולחיצה על הקישורים מספקת לנו מידע על המנצח ועל כל אחד מהסולנים.

אבל הדבר החשוב ביותר לצרכינו נמצא בלשונית text, בה לא רק נמצא הטקסט המקורי (הלטיני) במלואו, ולא רק תרגומים לשפות רבות (כולל עברית!) אלא שמות הפרקים (הרצועות) השונים. נא לזכור כי אין CD והוא לא מופיע בבסיס הנתונים CDDB. אבל באמצעות פעולות העתק\הדבק פשוטות ניתן עכשיו להשלים את עריכת הנתונים ב Rhythmbox .

הרי למשל פרטי הפרק (רצועה) הראשון

ואנחנו למדים כי הוא כתוב לחמישה קולות (סופרן ראשון. סופראן שני, אלט, טנור ובאס) המלווים במקהלה ובלהקה של שלשה טרומבונים, תוף, שני חלילים, שני אבובים, שני כינורות, ויולה ו“בסו קונטינואו” – שזה בדרך כלל כלי מקלדת כלשהו המלווה בצ‘לו או כלי אחר מבני משפחתו.

ולבסוף, נשארת תמונת המעטפת, שגם אותה ניתן להוריד מהאתר. אולם זו שבידי היא שונה, אדומה ולוהטת, בנוסח “העולם הזה” של אותן שנים, ואי לכך סרקתי אותה במו ידי, קראתי לה cover.jpg והכנסתי גם אותה לתיקיה בה שמור המגניפיקט.

עכשיו ניתן להקליד את שם אחד הפרקים בתיבת החיפוש של Rhythmbox ולראות מה נעלה בחכתנו. בחרתי ב Virga jesse (שהוא התרגום הלטיני ל “ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה” לו מיחסים הנוצרים חשיבות מרובה, בעיקר עקב אי דיוקים בתרגום) וזה מה שיצא:

הקטעים מסודרים לפי האלף־בית של שמות האמנים, אך ניתן לסדר אותם גם לפי משך זמן הביצוע או לפי קריטריונים אחרים.

הם כוללים חמישה ביצועים של הפרק ה־13 של המגניפיקט מ־1723 וארבעה ביצועים של הפרק החמישי של קנטטה 110, שהוא אותה מוסיקה עצמה – אך טקסט שונה (גרמני). התמונה מראה הבדלים גדולים בטמפו בין המבצעים – אך ההאזנה, והקריאה באתר, מגלים הבדלים נוספים:

הקטע הראשון, בניצוח ג‘והן אליוט גרדינר האנגלי, הוקלט ב־25 בדצמבר 2000, (התאריך בלוח השנה הלותרני לו יועדה הקנטטה, כמוה כמגניפיקט עצמו) – הקלטה חיה ודיגיטלית, בכנסיית סנט ברטולומיאו אשר בניו־יורק. מבצעים הסופרן ג‘ואן לן והטנור ג‘יימס גילקריסט בלווי קונטינואו מכלי התקופה (“ביצוע אוטנטי“).

הקטע השני, בניצוח טון קופמן ההולנדי הוקלט בסוף שנת 2001, וגם הוא ביצוע אוטנטי ודיגיטאלי, עם הסופרן Sandrine Piau והטנור פול אגניו. ביצוע קצבי אבל חסר השראה. סתם.

על הקטע השלישי מנצח מאסאקי סוזוקי מאוסקה שביפן. הקלטה מיולי 2008. סוזוקי התחנך על ברכי האסכולה האותנטית באירופה והשתתף בתפקידים שונים בהקלטות של הרנונקור, קופמן ואחרים. כשחזר ליפן הקים להקה משלו והחל להקליט שם, בשיא הטכנולוגיה היפנית, את כל הקנטטות (לאחרונה יצא ה CD ה 46 בסדרה ועוד היד נטויה). הסולנים הם הסופרן הלנה בלזיקובה והטנור גרד טורק. בלזיקובה דומיננטית וקשה לשמוע משהו זולתה. סוזוקי בוחר במקצב מחול מהיר ומודגש, כרגיל אצלו.

הקטע הרביעי הוא בניצוח ניקולאוס הרנונקור. הסולנים הם הילד וילהלם וידל המפליא לעשות והטנור קורט אקוילוז. גם כאן האיזון בהקלטה תמוה: הסופרן (הילד) והצ’לו (בו מנגן הרנונקור עצמו) מובלטים בעוד הטנור והעוגב נשארים ברקע. כך אובד כל הקסם שבדואט הזה.

הקטע החמישי הוא בניצוח סיימון פרסטון, הידוע כנגן עוגב, עם נגני קתדרלת קרייסט צ‘רצ‘ מאוקספורד, אנגליה. הקלטה אנלוגית משנת 1978. בקרדיטים מופיעות שתי סופרניות: ג‘ודית נלסון ואמה קרקבי (הצעירה). קולה של קרקבי יחודי ולא הוא הנשמע ולכן אני מניח שבדואט הזה משתתפים נלסון ופול אליוט. סולנים מצויינים, אך למה הם ממהרים כל–כך (2.54 דקות לעומת 4.08 של גוננוויין) – מה בוער?

הקטע השישי הוא בניצוח רולף ריינהארדט, בהקלטה מונופונית מ 1954. הסולנים הם פרדריקה זיילר (סופרן) וברונו מילר (באס). זיילר עולה למרומים בקלילות, מרחפת, והמיקרופון הוצב קרוב להרמוניום העדין ומוסיף לווית חן וקסם.

הקטע השביעי, בניצוח Wolfgang Goennenwein ובביצוע סולני באך הגרמנים משטוטגארט (הסופרן הלן דונאת‘ והטנור פיטר שרייר) הוקלט אנאלוגית ביולי 1966 בלווי כלים מודרניים. המיקרופון הוצב בסמוך מאד לצ‘לו והתוצאה מוזרה.

הקטע השמיני, בניצוח הרמן מקס הוקלט ב 1992 ומושר בפי מרטינה לינס (סופרן) ומרקוס ברוטשר (טנור). קולה של לינס צווחני במקצת והיא שופעת אנרגיה דורסנית ופוגמת משהו ביפי הקטע.

הקטע האחרון הוא בניצוח פיליפ פיקט האנגלי וה“קונסורט הלונדוני החדש“, והוקלט ב 1995. הסולנים הם קתרין בוט ומייקל ג‘ורג‘. ביצוע רגוע מאד, חסר השראה, קצת משעמם.

באוזני נשאר הביצוע העתיק והנשכח משנת 54 היפה מכולם – אבל לא זה הסיפור. הסיפור הוא הממד החדש בהאזנה השוואתית למוסיקה, שלא היה אפשרי באותה אינטנסיביות ללא “דפדפני המוסיקה” מסוגו של Rhythmbox וללא האינטרנט.

ולסיום, עוד קישורים בעברית על אריה אורון והאתר שלו:

http://bachsoloists.org/2009/06/18/almost-everything-about-bachs-cantatas/

http://www.agenda.co.il/220/forum/308798

http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,409,209,45645,.aspx

http://www.thetacc.org/site/detail/detail/detailDetail.asp?detail_id=140033

פורסם לראשונה ב“לינמגזין”