דיוקן המשורר במרחב הווירטואלי או "מה יודעים הזיתים עלינו"

פורסם על ידי lulisml בתאריך 9 בפברואר 2020 ב-רוחות רפאים | תגובה אחת

המשורר אלישע פורת* פירסם לאחרונה מאמר לסיכום עשר שנות פעילותו ברשת. מסיבות שיובהרו להלן לא אביא קישור לרשימתו אלא רק אציין שהיא פורסמה במוסף השבת של "מקור ראשון" בתאריך 17.7.2009, עמ' 10, בשם 'הממד המטאפיזי של הרשת', לרגל 'מלאת עשר שנים לכניסתי לרשת'.

ל"מקור ראשון" יש אמנם מהדורה מקוונת, אבל בתנאי השימוש שלה נאמר כי “על מנת לקשר או להציג את האתר באתרים אחרים יש לפנות לחברה לצורך קבלת אישור.” וכדי להיכנס לאתר גופו ולאפשר קישור כזה יש להרשם תחילה ולמלא שאלון בו יש, בין היתר, להצהיר על ה"שיוך הדתי" של הנרשם: “דתי, דתי לאומי, חילוני, חרדי, חרדלי, לא יהודי, מסורתי".

דע עקא, מהיותי נופת־צופים־מפולפלת דווקא (וגם עקב בחילה מסוימת) לא מצאתי בין כל הנ"ל קטגוריה הולמת לעצמי. וחלילה לי שלא לדייק בבחירת הקטגוריה המתאימה מאחר שההרשמה מזכה את "מקור ראשון" ב"זכות לנקוט נגד מגישי פרטים כוזבים צעדים משפטיים לרבות תביעות נזיקין בגין נזקים שעלולים להיגרם לאתר, למפעיליו ו/או מי מבעליו ו/או ממנהליו ו/או מי מטעמם" וכמו־כן יהיו הם רשאים "לשמור את הפרטים שיימסרו על ידי המשתמש ומידע נוסף שיצטבר אודותיו במאגר המידע של החברה ולעשות בו שימוש עפ"י הוראות כל דין.” יתר על כן "החברה תהיה רשאית לעשות שימוש בפרטי המשתמש, על מנת להתקשר עם המשתמש ולעדכן אותו בדבר מבצעים באתר ו/או בנוגע לשירותים נוספים המוצעים על ידי החברה או על ידי צדדים שלישיים. החברה רשאית לעשות שימוש במידע הנ"ל למטרות שיווקיות ו/או כחלק מנתונים סטטיסטיים שנאגרים על ידה לצרכי החברה ו/או כחלק מנתונים המועברים לצדדים שלישיים וזאת בכפוף לכך שמידע זה לא יזהה את המשתמש בשמו או בפרטי זהותו".

כאיש לינוקס לא נבעתתי מסירוב האתר להתחייב כי הוא נקי מוירוסים ושאר מזיקים (להפך, משהו בלבבי לחש לי כי כי בני מינם שורצים בו בהמוניהם), ולא משום כך לא נכנסתי אליו – החלטתי לשמור מרחק מסיבות תברואתיות בלבד.

חוששני שבשלב זה לא מעט מקוראי "לינמגזין" כבר לא רוצים לשמוע יותר על אלישע פורת ועל עלילותיו ברשת. לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אומרת החכמה המקובלת, וגם "אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה". כדי לרכך את ליבם של אלו אומר כי לדעתי אין מר פורת אלא תינוק (וירטואלי) שנישבה ואין הוא מודע כלל על במת מי הוא מפרסם את הגיגיו ובאיזה תנאים, אפילו אם הוא חושב שהוא כן.

אלישע פורת (71) הוא בן וחבר קיבוץ השומר הצעיר עין־החורש, אשר בעמק חפר. ב day job שלו הוא איש מטעי הפרי של הקיבוץ וכך גם מופיעה תמונתו באתרי שירה שונים: קיבוצניק חסון רחב כתפיים וכובע טמבל כחול על ראשו. מר פורת מפרסם שירה מעל במות שונות כבר עשרות שנים ואף פרסם כמה וכמה קובצי שירה.

לפני שנמשיך, הבה ונראה מה מצבו של המשורר העברי בן זמננו, ולאיזה קהל הוא מגיע ואיך.

ראשית, ישנם יותר כותבי שירה מרוכשי ספרי שירה או מרוכשי בטאונים המוקדשים לשירה. פרט למעטים מאד (ובהמשך נראה כיצד הגיעו אלה למעמדם) נדרשים רוב כותבי השירה לממן את הוצאת הספר מכיסם – הן בהוצאות יחודיות (כגון אבן־חושן ואחרות) והן בהוצאות רגילות, ומכובדות יותר. רוב חנויות הספרים משתייכות כיום לאחת משתי רשתות ההפצה, ואלו מקצות על מדפיהן מקום לשירה רק באחדים מהסניפים, וגם זאת רק לזמן מוגבל וקצר. יוצא מכך שהמחבר מממן מכיסו הוצאת מהדורה בת מאות אחדות של טפסים, מהם נמכרים בקושי מאה, פלוס מינוס.

קיימים כיום רק ארבעה יומונים (כולל מקור ראשון…) והם מקצים מקום לשירים במוסף הספרותי שלהם רק פעמים אחדות בשנה, וגם זאת בד"כ רק לנבחרת מצומצמת ביותר של יקירי העורך, ולהם בלבד.

יוצאים מכלל זה אותם משוררים שחוברה מוסיקה פופולרית למילותיהם.

בשעתו ערכה דליה גוטמן תכנית ברדיו בשם "שירי משוררים" – ולמענה הולחנו ובה בוצעו שירים של יהודה עמיחי, נתן זך, דליה רביקוביץ'. השירים זכו לפופולריות וזו הייתה פריצת הדרך של המשוררים הללו לתודעת הקהל הרחב. גם שירי נתן יונתן הולחנו לרוב ובוצעו על ידי זמרים פופולריים כגון שלמה ארצי וצביקה פיק. שירים מארץ אהבתי של לאה גולדברג הולחנו עבור להקה צבאית, וזכו לאהבה רבה אם כי לא ברור שהמאזינים זיהו במדויק על איזה ארץ מדובר. גולדברג, ביאליק, אלתרמן ורחל הם היוצאים מהכלל המלמדים על הכלל – וגם הם מוכרים לרוב הציבור משיריהם המולחנים יותר מאשר מספריהם. חוששני שרוב הציבור שמע על מאיר ויזלטיר, אם בכלל, רק משירו של שלמה גרוניך "יש לי סימפטיה" ומשירה של יהודית רביץ "שובי לפרדס" שאת מילותיהם כתב.

(כאן, במאמר מוסגר, עלי להטיל ספק כלשהו בערך הכרת שירה דרך שירים מושרים. הרי דוגמה. ביליתי פעם ליל מילואים ארוך, תרגיל גיוס, בחדר המנהלת של אחד מבתי הספר של באר־שבע. על השולחן היה מונח שירון משירי משוררים שהכינה האישה הטובה לתלמידיה. את המילים קלטה, כנראה מהאזנה לרדיו. ומה רואות עיני? – את שירה של רחל "כנרת" (שנקרא בשירון "שם אל מול גולן") ובו מופיעה השורה האלמותית "מה ינוו פרחים בחורף על הקרח".**

רגע, שאלתי את עצמי, פרחים בחורף על הקרח? השתגעה הרחל הזאת? ומיד התעשתתי: הרי רחל כתבה “מה ירבו פרחים בחורף על הכרך", והכרך הוא כידוע אותו חצי־אי זעיר המשתרבב אל הכינרת בצידה הדרומי־מערבי – עיר עתיקה בעבר ובית הקברות של כינרת כיום, בו קבורה המחברת, ובו באמת ירבו פרחים בחורף… ואם זה מה שקלטה המנהלת מן הרדיו, נקל לשער מה קלטו תלמידיה.)

אבל בואו נחזור לאלישע פורת, משורר עברי – כמעט בעל כורחו, הוא מעיד על עצמו – “ישראלי יהודי עברי, החסום ובלום בעבריתו, נידון לשפת מיעוט נידחת… לשון מיעוט בלתי נחשבת בעולם… למדתי… עד כמה עבריתנו היקרה היא יותר בחזקת לשון סתרים שבטית מאשר הילך לשוני מוכר בעולם… לא יכולתי ללחוש… שאינני יודע אנגלית כראוי לקריאה בשירה… שלא לדבר על צערי הנוקב על אנגליתי העלובה. אך מה לעשות? כשהמורה לאנגלית שלנו הריצה אותנו בימי הילדות הרחוקים בשבילי ה'רידר וואן', ספר הלימוד האימפריאלי, עם ציורי הילדים ההודים והבורמזים, אני העדפתי לרדוף אחר נמיות ושועלים בפרדסי המשק…”

איזה סיכוי יש לאלישע פורת כזה לפרוץ אל הקהל הרחב, לקנות לו שם, למצוא לו נפשות־אחיות, להרשים בתולות שעיניהן רכות, או להבדיל – חוקרות קבלה קשוחות? מהיכן ימצא אפילו, קיבוצניק שכמותו, את הכסף הדרוש להוצאת שיריו לאור (פעולה חסרת תוחלת, כאמור)?

והנה, מספר פורת, לפני כעשר שנים, גילה לו דוד מאמריקה את קיום המחשב והרשת. אולי אפילו נתן לו מחשב במתנה, אם זה היה מותר אז בקיבוצי השומר הצעיר. והוא לא מצא כך רק דרך זולה לפרסם את שיריו – אלא גם קהלו תפח בסדרי גודל.

"חיפשתי אתרים למשורר מתחיל,” כותב פורת "אבל משורר בעל כבוד עצמי ולא חובבן, באנגלית כמובן ובלי שנאת ישראל גדולה מדי. זיהיתי מיד שהשירה, על דחיסותה, קוצר יריעתה, יכולתה לטפל באורח דרמטי במצבי משבר קיצוניים, כמו נולדה ממש למצע האינטרנטי!

הראשון שפרסם משיריי באנגלית היה רוברט רוזנברג ז״ל. עיתונאי ישראלי מעיתון 'הארץ' דווקא, בעל דעות שמאליות נוקשות אבל אוהב שירה. הוא כתב לי בדוא״ל – שלפתע גיליתי את מעלותיו – שאני אמנם קיבוצניק מסורבל כבד ועקשן, אבל יש משהו בשיריי. הוא הביא את הדברים בקיץ 98, היו תגובות מהירות, התקשרויות, ולפתע, תוך חודש, שאלתי את עצמי איפה הייתה הרשת בעשרים השנה האחרונות? כלומר היכן הייתי אני?”

הצצה באתר ariga מבהירה קצת את הדברים.

(משום מה אי־אפשר להכנס לאתר הזה ללא אזהרה מצמררת שהאתר מזיק למחשב – לא יודע מדוע ואיך. האם רק בגלל שזה אתר המוקדש לשירה ולשלום?) שיריו המתורגמים לאנגלית של אלישע פורת מופיעים שם, ושירים כאלו ואחרים של עוד משוררים מרחבי העולם.

בדיקה באלקסה  מראה כי רוב משתמשי אריגה הן נשים מבוגרות ומשכילות ללא ילדים… 27% מגולשי אריגה הם תושבי ארה"ב, 17% מהרפבליקה הדומיניקנית (??!) והיתר – משאר העולם. פירוט שונה כלשהו נמצא כאן  ומראה כי החשיפה היומית של אריגה נעה בין כ 17000 גולשים לאלפים בודדים. התפלגות המינים הנטענת שונה לגמרי מזו שבאלקסה, אבל גם בה נטען שרוב הגולשים הם מבוגרים, משכילים ועניים (משוררים?). ההתפלגות האתנית היא: 75% לבנים, 9% אפריקאים–אמריקאים, 5% אסייתים, 3% היספנים ו 7% “אחרים" (שהם אבוריג'ינים? ערבים? יהודים?) – גם אם רק 10% מגולשי אריגה קוראים את אלישע פורת – זה קהל עצום למשורר עברי חסר שירים מולחנים פופולריים.

ראוי לציין כי אלישע פורת מפרסם את יצירותיו באינטרנט גם בעברית, למשל באתר ליטרטורה שנזכר למעלה. האתר הזה מביא גם את מספר הצפיות המצטבר ביצירות שפורסמו בו – ואולי לא מפתיע ששירי אלישע פורת לא זכו שם במשך השנים ליותר משלוש־מאות ארבע־מאות צפיות (לא כך עלה בגורלו של צילום שפרסם: זה זכה ביותר משלושת אלפי צפיות). כרגיל, אפילו צפיה דלילה שכזאת מעוררת איזו לשון ארסית מריבצה וידידנו סופג את ירידת המחץ מאחד איתמר שאלתיאל “מדובר במשורר, אחד אלישע פורת. אי אפשר אפילו לומר עליו שהוא איום ונורא."

אבל לחשיפה יש תכונה ויראלית. “למזלי הרב פגשתי, בארץ ובארה'ב, מבעד לקורי הרשת כמובן, מתרגמים טובים שדבקו לאהבה בכתיבתי ותרגמו ממנה בשפע, להנאתם ולהנאתי. הם שפתחו לי את השער הרחב אל עולם השירה האלקטרונית. היום, כשאני עצמי נדהם ממספרם הרב של אתרים המביאים מיצירותיי, רובם בהיתר ומתוך אהבה, אך אחדים גם שלא בהיתר ובגניבה, אני לומד שוב עד כמה אסיר תודה אני למיטיביי מתרגמיי.”

בעיקבות הפרסום ברשת מגיע פרסום גם בירחונים ורבעונים מודפסים, ואיתם, הללויה! – כסף: “ואז, עם ההכרה, הגיעו גם ההזמנות להשתתף בתחרויות שירה, לפרסם במגזיני נייר משובחים – למשל ה'בוסטון רוויו' ואחרים – והעיקר תשלומים החלו להגיע! זעירים אמנם אבל מצטברים. דולרים אמריקאים, קנדיים, אוסטרלים, וכסף בריטי. ומדרום אפריקה הגיע פעם תשלום נפלא: סט של 24 טעמי מרמלדות שונות, ממגוון פירות מהמם. בחבילת קרטון ארוזה היטב!”

עיינתי בתעריפי חלק מהבטאונים הנ"ל: תשלום אופייני הוא 25 $ לשיר – לא מצדיק דיווח למס־הכנסה, אבל בוודאי מחמם את הלב. “שיריי נדפסו, ברשותי כמובן, באתרים של שירי מחאה ושירי 'אנטי וור' אנגליים בעיקר. האינטרנט הוא ככל הנראה המהפכה הגדולה ביותר של הדור, לפחות מזווית הראייה שלי. שיריי וסיפוריי אינם מוכרים כלל בארץ, וספריי נכשלו כולם. וכאן לפתע, מזדמנות במות ראויות, זורמות תגובות מעניינות ונוצרים קשרי קשרים. וגם אל כתבי העת הספרותיים נטו חילחלו שיריי בעקבות הפרסומים ברשת.” אני קצת מתקשה להבין את ה"נדפסו" בהקשר הזה, אבל הנה אנחנו מגיעים לנקודה שעשויה לעניין את קוראי "לינמגזין".

“נעזרתי במתרגמיי מהארץ" כותב פורת "והם החמירו אתי ולא ריחמו והעירו הרבה ותיקנו הרבה, ואני למדתי להוקירם. כיוון שהכול נעשה בהתנדבות גמורה, מתוך אהבה לשירים ולמשורר…”

אבל דבר מכל זה לא פורסם תחת רשיון חופשי. כל האתרים הללו אוסרים הפצה מחדש ללא הסכמת המחבר.

ביני לביני אני תוהה במה היה רשיון חופשי מועיל כאן למחבר, למתרגמים, לבעלי האתרים ולציבור בכללו – מעבר למה שתרם הפרסום החינמי אך הלא חופשי.

שירה אינה תוכנה שיכולה להתפתח, ולזכות בהמשך חייה בתכונות חדשות ובגרסאות משופרות. לא בא בחשבון שאת גרסה 0.5 של שיר יכתוב אלישע ובגרסה 0.6 שלו יסיר שלומי את בית א' ויוסיף שני בתים חדשים משלו, אפילו אם יכריז שזו התמזלגות. שיר אינו יצירה קולקטיבית ואינו יכול להיות כזה: לא רק בגלל שגמל הוא סוס שתוכנן בידי ועדה – אלא מכיון שאין משהו אינדיבידואלי יותר משיר, ושיר שאינו אומר משהו חדש וחד־פעמי אינו ראוי לשמו ונדחה מגוף השירה.

אין גם צורך להתאים את השיר לחומרה חדשה. שיר הוא מעצם טיבו פתוח והכשלים ואפילו הסוסים הטרוייניים החבויים בו לא יעלמו עקב היותו חשוף למיליון עיניים, ואם יעלמו – הם יעלמו איתו יחד.

לעומת זאת עלול להיווצר נזק בלתי־הפיך למשורר משחרור שירו, אם למשל יולחן זה על ידי מלחין "חופשי" ויזכה לתפוצה נרחבת. אני משער שהוא עדיין יהנה מתמלוגים על שידור והופעות בקונצרטים, ומהמוניטין, – אבל לא על הורדות באינטרנט שיכולות להיות חלק ניכר מההכנסות הפוטנציאליות. האפשרות של "פתוח אך לא חינמי" נראית לי מופרכת בהקשר הנוכחי. המשורר גם אינו יכול להתפרנס ממתן תמיכה טכנית בשירו, אלא אם כן, כמובן, זה שיר עברי הנלמד בבית־ספר ערבי. לא לשיר כזה פיללנו.

*  לצערי נפטר אלישע פורת ז"ל כארבע שנים לאחר פרסום הרשימה. תנצב"ה.

** מי שהחליט ללמד תלמידים ערבים בסכנין דווקא שיר זה נעדר רגישות וקהה חושים; אך על זאת בהזדמנות אחרת.

פורסם לראשונה ב"לינמגזין", עיתון רשת לענייני תוכנה ותוכן פתוחים, 2009.

תמונת אלישע פורת באדיבות הוויקפדיה, דוד שי.  photo of elisha by reuven peleg, january 2006