אורי הבר־שיים – לזכרו

באוגוסט 1945 נוכח העולם בהערצה וזוועה גם יחד כי פיסיקה גרעינית אינה שעשוע אינטלקטואלי של קבוצת משחיתי זמן תלושים, אלא יסוד הכוח החזק ביותר בעולם. סיפורו של אורי הבר־שיים קשור לצריבת התודעה הזו. סיפורו מאיר גם את קישרו העז לבית גידולו: התרבות המערבית.

הידע הגרעיני רוכז אז בארה"ב – הוא הובא אליה ע"י אנשים רבים, פליטים, שנולדו התחנכו ואף קנו את שמם מחוץ לגבולותיה – וארה"ב ניסתה להחזיקו אצלה, בלעדי, בציפורניה.

רק מעט מפליטי הפאשיזם הגיעו ארצה, ואחד הבולטים שבהם היה הפרופ’ יואל רקח, יליד וחניך איטליה. רקח היה פיסיקאי תיאורטי חדשן – והנציג בארץ של הפיסיקה המודרנית, העכשווית. ככזה שאב אליו צעירים, מאלה השואפים להיות על קו הגבול בין הידוע ללא ידוע: “… וסן־סלואדור עוד מעט תתגלה, כהה מאדימה לה תחת הירח, הו אלהים, איזה רגע: העולם החדש סביב.”

השלטון לא היה אז בידי היהודים ובעיני רבים מדינה יהודית ריבונית עדיין היתה אפשרות רחוקה. בין אלה שהתכוננו ברצינות לקראתה היה דוד בן־גוריון. היה לו ברור כי כשתקום, לא תהיה למדינה היהודית אופציה גרעינית בלי שתהיה בה קהילה של פיסיקאי גרעין מוכרת ובוטחת בכוחה; והיה לו ברור כי ללא אופציה כזו המדינה שתקום לא תהיה עצמאית ובוטחת בכוחה. מפרופ’ רקח למד בן גוריון כי אי אפשר – בתנאים של אז – להעניק לפיסיקאים כאלה הכשרה ראויה בארץ.

בין המעטים שלמדו אצל רקח התגלו כמה וכמה עילויים. אזכיר כאן את יורם טרבס שמסיפרו למדתי מכניקה בשנה ב’. את הספר כתב כשהיה בן 20 ומשהו, והוא מבוסס על הרצאותיו של רקח.

בתש"ח התגייסו הסטודנטים הללו למלחמה. יורם טרבס פיקד על משוריין בשיירה האומללה שיצאה מחולדה לירושלים הנצורה. השיירה נתקלה במחסומים שלא יכלה לפרוץ ונסוגה. המשוריין נתקע והוקף. כשאזלה התחמושת שידר טרבס "לא ניפול חיים בידיהם" ופוצץ את המשוריין על עצמו וחבריו.

יצחק הבר־שיים נולד מעבר לקרפטים בעיירה ולאה ארינילור שבצפון־מזרח רומניה ב־1882. היסטורית השתייך האיזור למולדבה והיה מרכז תעשייתי; במאות האחרונות שלטו בו לסירוגין העותמנים, הרוסים והאוסטרים – כולם חניכי האסכולה המדעית־טכנית הגרמנית. טבעי איפוא שב־1902 עזב יצחק את עיירתו ועבר למינכן ללמוד הנדסת מכונות, בדגש על תיכנון קונסטרוקציות. הוא הצליח בלימודיו, טיפס בסולם האקדמי עד לדרגת פרופסור ופתח משרד תכנון משגשג בברלין. בד בבד היה פעיל מאד בתנועה הציונית – ופסנתרן, שוחר המוסיקה הקלאסית.

ב־1932 עלה ארצה עם אשתו, שלושת בנותיו ואורי, בן הזקונים. הוא התיישב ברחובות ובנה בה בית גדול שסביבו חצר גדולה ומובילה אליו שדרת דקלים מרשימה. הציבור המקומי התרשם מאד מן העובדה שבבית נמצאו שני פסנתרי כנף משובחים. ברחובות התחילה אז להתקבץ שכבה של חוקרים ומדענים סביב מכון זיו (לימים מכון ויצמן ובפי הרחובותיים "המכון") שהקים חיים ויצמן (בתמיכת עשירי יהודי בריטניה) ו"התחנה לחקר החקלאות" ("התחנה" או "הפקולטה" בפי הרחובותיים) שהקים יצחק וולקני (בתמיכת הסוכנות היהודית).

הבר־שיים התמנה לפרופסור וראש מעבדה בטכניון ובה בעת פעל בסצנת התרבות הרחובותית. הוא היה בין המייסדים של אגודת המוסיקה המקומית אשר פתחה סדרת קונצרטים קאמריים למנויים; הוא היה בין המייסדים של בית־הספר התיכון המקומי, “הגימנסיה”; הוא היה המתכנן של "בית־העם" החדש (1933), עם הגג הנפתח בלילות הקיץ, שמלבד סרטי קולנוע ניגנה בו הפילהרמונית והציגה בו "הבימה”.

לא נוכל להמשיך בסיפורנו בלי להתעכב על דמות נוספת והיא ארנסט דוד ברגמן, שנולד בגרמניה לרב יהודה ברגמן. בן 21 קיבל דוקטורט בכימיה מאוניברסיטת ברלין ובן 25 כבר היה בה פרופסור חבר. ב־1933 קרא לו ויצמן להיות המנהל המדעי ובהמשך המנהל הכללי של "המכון".

כ־15 שנה נמשכה הברית הנאמנה בין ויצמן לברגמן ואז נשברה. ברגמן, בהשראת בן־גוריון, רצה לשלב ב"מכון" מחקר ישומי, מעשי, לפיתוח אמצעי לחימה. ויצמן רצה לשמור את המכון כמוסד למחקר טהור, שהמחויבות היחידה שלו היא יצירת ידע. בין בן־גוריון וויצמן שררה יריבות פוליטית מרה ואימוץ רעיונות של ב.ג. נתפסה בעיני וויצמן כבגידה אישית בו. ויצמן פיטר את ברגמן. מיד מינה אותו בן־גוריון למפקד חיל־המדע, חיל שתפקידו לפתח אמל"ח. החיל התמקם ב"גבעה" – לא הרחק ממכון ויצמן. לימים התגלגל החמ"ד לאגף במשרד הבטחון שהסתעף לרפא"ל, לתע"ש, לתעשיה האווירית, למכון הביולוגי ולוועדה לאנרגיה אטומית (שברגמן היה מייסדה והמנכ"ל הראשון שלה), לקונגלומרט התעשייתי־בטחוני רב העוצמה שגורלנו בידיו.

בזמן המלחמה הועברו תלמידיו המצטיינים של יואל רקח מיחידותיהם לחמ"ד והועסקו שם בפיתוח הזוי של תול"ר…

אבל מיד אחרי המלחמה, בהמלצת ברגמן, שלחה המדינה הענייה ששה מהמצטיינים הללו להשתלמות בחו"ל, ללימודי הדוקטורט. המנחים שנאותו להנחות אותם היו מצמרת מדעני הגרעין.

את אורי הבר־שיים הסכים להנחות אנריקו פרמי, באוניבסיטה של שיקגו, האיש שחזה והקים את הכור הגרעיני הראשון. ללמוד פיסיקת כורים אצל פרמי זה כמו לקבל את התורה ישירות ממשה רבנו.

כשחזרו ששת המופלאים ארצה, כרסם מלאה וממולאה בתורה ותאריהם מקדימים את שמם, תבע מהם ברגמן להתחיל בהקמת כור. אורי הבר־שיים היה אמור להוביל את הפרויקט, לא?

אבל דווקא בזכות לימודיהם והכרותם עם המתרחש בעולם טענו הנ"ל שהדבר בלתי אפשרי, שהתשתית הטכנולוגית והמדעית הקיימת בישראל של אז לא כשירה, לא מסוגלת, להתמודד עם אתגר שכזה. ויש לומר ביושר כי זה היה רק חלק מהקונפליקט. אני משער כי תשוקתם של אותם ברוכי־כישרון לא היתה להקים מתקן טכנולוגי מסוכן ומאתגר אלא להמשיך במחקריהם, להמשיך לנסות לחצות את הגבול שבין הידוע ללא ידוע, וגם לכך היה משקל בוויכוח עם ברגמן.

אבל ברגמן לא היה מוכן לקבל "לא" והויכוח התחיל להתדרדר לקטטה.

חשוב להדגיש כאן כי לא שררה כל מחלוקת מסוג ‘כור כן או לא’. כל המעורבים האמינו בהכרחיותו והשאלה היתה רק איך לעשות אותו, ומי יעשה אותו – תשוקתו של מי תיצור אותו.

לפני שנמשיך דרושות מילים אחדות על שלומית ריגר, כי ללא הכרות עמה לא נעריך נכון את עוצמת המכה שתנחת בהמשך הדברים.

שלומית היא בתם של ד"ר אליעזר ריגר ורבקה ברנדשטטר. אביה, בוגר בית־מדרש לרבנים ואוניברסיטאות שיקגו ווינה היה ממיסדי… השומר הצעיר וראש ההנהגה הראשית שלה. עלה ארצה ב־1920 והיה מורה בריאלי בחיפה, בהרצליה בתל אביב, ולאחר מכן מפקח ב"זרם החינוך הכללי" (לא ב"זרם החינוך לילדי העובדים"! וראו "פורץ גדר ישכהו נחש"). הוא ממייסדי תיכון ליד"ה בירושלים, ולימים מנכ"ל משרד החינוך. רבקה היתה ציירת, בוגרת בצלאל, ילידת יבנאל ובת שבט ברנדשטטר שתקצר היריעה מספר מעלליו: הפרה ההולנדית, קיבוץ בית־אלפא, תיאטרון הבימה, אולפני הרצליה, ציור נאיבי, וכמובן בנות קטינקא, גליליה ורחל, יפהפיות הארץ. שלומית היתה לוחמת פלמ"ח, בלב הענינים, במטה, ציירת ובוגרת בצלאל גם היא. אורי ושלומית נישאו בירושלים בטקס סהרורי ונסעו יחד לעולם הגדול, לשיקגו, לפרמי.

במלאת 50 שנה למותו של עמוס דה־שליט סיפר פרופ’ יגאל תלמי, אחד מששת המופלאים: [תהודה, כרך 37, חוברת מס’ 1]

"בהיותנו בחמ"ד היינו, כמה מתלמידי האוניברסיטה העברית, קבוצה מלוכדת, שבה דנו רבות על מצב הפיסיקה בארץ שלא כללה אז מחקר ב"פיסיקה מודרנית" – פיסיקה גרעינית ופיסיקה של חלקיקים. המקור היחיד של אלה [שהיה זמין לנו] הייתה הקרינה הקוסמית. לוחות צילום הועלו על ידי בלונים לגובה רב והוחזרו. ולאחר שפותחו נסרקו על ידי טכנאיות ("נערות-סרק" בפי גדעון יקותיאלי) שחיפשו בעזרת מיקרוסקופים עקבות של התנגשויות בין חלקיקים שבהן נוצרו חלקיקים חדשים. חשבנו שכדאי שניסע לחו"ל, נלמד נושאים אלה ונייבא אותם ארצה. בינתיים הסתיימו הקרבות ורצינו להתחיל לפעול. דיברנו על הרעיון עם הממונים עלינו, פרופסור אהרון קציר ופרופסור ארנסט דוד ברגמן שעמד בראש מכון זיו ברחובות. להפתעתנו, הדבר נראה להם והם אמרו שאולי המדינה תשלח אותנו. ישבנו וחיברנו תזכיר, על גבי עמוד אחד שהודפס במכונת כתיבה רעועה בבית ההורים של עמוס בת"א. את היעדים לנסיעותינו בחרנו לפי מחקריהם והישגיהם של הפיסיקאים. ביקשנו ממורנו, פרופסור יואל רקח, לפנות אליהם בבקשה לקבלנו והפיסיקאים הדגולים נענו ברצון. הכל היה מוכן וחכינו להחלטת המדינה, לא בלי חוסר סבלנות. באמת, הייתה זו החלטה לא קלה. למדינה החדשה היו קשיים רבים ובמיוחד במטבע זר כי נזרקנו מגוש הסטרלינג. כאשר יו"ר בנק לאומי חתם על שטרי הכסף, הוא הניח כיפה על ראשו ואמר "זה הכיסוי היחיד שיש לנו..". אין ספק שרק בן־גוריון יכול היה לקבל החלטה כזאת לאור ההמלצות של קציר וברגמן. אחרי חדשים אחדים קיבלנו אור ירוק לנסיעותינו וכל הסידורים נעשו על ידי משרד הביטחון.”

וממשיך תלמי:

"אורי הבר־שיים יצא ראשון אל אנריקו פרמי באוניברסיטה של שיקגו. […]. עמוס היה מעוניין בפיסיקה עיונית ועבודת הגמר שלו הייתה בהנחיית רקח בנושא עיוני. כאשר חילקנו בינינו את תחומי ההשתלמות בחו"ל, התנדב עמוס ללכת לכיוון הניסוי מתוך הבנה לחשיבות תחום זה. […] בינתיים חלו שינויים חשובים שהייתה להם השפעה מכרעת על התפתחות העניינים. ברגמן עזב את מכון ויצמן, או ביתר דיוק, הועזב. הוא העביר את נאמנותו מחיים ויצמן לדוד בן־גוריון. בהתאם לכך, הוא הועמד בראש "אגף מחקר ותכנון" במשרד הביטחון. […] לפני כן שמעתי מברגמן על תכניותיו להקים במסגרת משרד הביטחון מכון למחקר במדעי הטבע ולעמוד בראשו. הוא הסביר לי שלא הפיסיקאים יקבעו את נושאי המחקר אלא הוא. בינתיים הוא נתן דוגמה לאיכות ניהולו. גדעון יקותיאלי שחזר מאנגליה ואורי הבר־שיים שחזר מארה"ב עבדו על נושאים בפיסיקה של חלקיקים. […] הם היו שייכים לאגף של ברגמן אך עבדו בחדר שמכון ויצמן העמיד לרשותם. באותו זמן (1953-1952) התקיים בספרד כנס בנושא מחקריהם. אורי רצה להשתתף בכנס, ולמרות שביקש רשות ואפילו היה מוכן לשלם את כל ההוצאות מכיסו, ברגמן לא הסכים לאשר את נסיעתו. אינני יודע אם הוא נתן לכך איזה שהוא הסבר אך ברור שלא הייתה להחלטה שרירותית זו שום הסבר הגיוני. אורי החליט בכל זאת לנסוע לכנס וגדעון שליווה אותו לנמל חיפה (לא היו אז קװי טיסה רבים) סיפר שאורי הסתכל כל הזמן לראות אם אין משטרה בעקבותיו. משטרה אמנם לא הייתה. אך כשאורי חזר ברגמן פיטר אותו מיד. בנוסף, כתב ברגמן למוסדות המדע בארץ ותבע מהם לא לקבל את אורי לעבודה. אורי נאלץ לצאת לחו”ל ובהתחלה יצא לברן שבשויץ ולאחר מכן בילה שנים רבות בארה"ב לפני שובו ארצה. כאשר התחילה פרשה זו, כבר התבלט עמוס כמנהיג הטבעי של הקבוצה. הוא כתב לברגמן מכתב חריף בעניין אורי אך מאורעות חיצוניים שינו את כיוון ההתפתחות.” וממשיך פרופ’ תלמי, לימים ראש המחלקה לפיסיקה במכון ויצמן: "בשנת 1953 פרש דוד בן־גוריון מראשות הממשלה והתיישב בשדה בוקר. במקומו התמנה פנחס לבון כשר הביטחון. לבון לא היה מעוניין להקים מוסד מחקר מדעי והוא כנראה גם לא העריך את ברגמן כמו קודמו. לפרופסור ישראל דוסטרובסקי, איש מכון ויצמן, היה תפקיד מרכזי בחמ”ד ובתוקף כך היה מודע לכל הנעשה. המכון היה מעוניין לקלוט את הקבוצה שלנו. כאשר עמוס עוד היה ב-MIT הזמין אותו לפגישה בניו־יורק מאיר וייסגל, שהיה יד ימינו של חיים ויצמן ומי שבפועל הקים את מכון ויצמן למדע. כאשר עמוס פנה אליו בתואר דוקטור ענה לו וייסגל בדרכו הישירה: "shut up, I am not a doctor” בעוד עמוס תוהה אם לא היה צריך לקרוא לו פרופסור וייסגל, הוא הציע לו להקים מחלקה לפיסיקה גרעינית במכון ויצמן, לעמוד בראשה ולקלוט את חברי הקבוצה שלנו יחד עם הציוד שנקנה (מיקרוסקופים). ככל הנראה החזיר המכון למשרד הביטחון את כל ההוצאות שהוצאו על נסיעותינו להשתלמות בחו"ל (כולנו השתמשנו בהזדמנות זאת לקבלת תואר דוקטור). עמוס כתב לכולם והזמין אותנו להצטרף למחלקה ובאחד לחודש מאי 1954 הוקמה המחלקה לפיסיקה גרעינית במכון ויצמן למדע.” ותלמי מוסיף עוד משהו, מהותי: "פרט חשוב נוסף, שקדם להקמת המחלקה לפיסיקה גרעינית במכון, היה הקשר שנוצר עם צרפת בנוגע לאספקת כור גרעיני לישראל. עמוס, שהיה חבר בוועדה לאנרגיה אטומית, השתתף בדיונים בנושא. במסגרת קשר זה ביקרו בצרפת עמוס, צבי ליפקין וישראל פלח ויצרו קשרים חשובים עם מדעני גרעין שם. גם אחרי המעבר שלנו למכון ויצמן, פעלו חברי הקבוצה כיועצים והרבה מתלמידינו שרתו במוסדות המחקר והפיתוח של ממשלות ישראל.” אם לסכם, התקיים מאבק בין שתי מגמות: מחקר ישומי שתכליתו הקמת כור גרעיני, ומחקר עיוני שתכליתו ריבוי ידע. שני הצדדים נאבקו על טובי המוחות הרעננים של אז, ונטיית ליבם של אלה היא שהכריעה לבסוף. האם להוסיף כי לא יתקיים מחקר פורץ דרך של חוקר שלא זו תשוקתו? בניית תשתית מדעית טכנולוגית הוא תהליך שלא מתקיימת בו קפיצת דרך: חבורה מוכשרת מאד חלוצית תגדל שכבה רחבה יותר של ממשיכים והם יגדלו את הדור שבא אחריהם ולבסוף יהיו בניו אלה שיוכלו ויהיו מוכנים לקחת את המשימה על כתפיהם. בפועל זה בדיוק מה שלא קרה. ברגמן שגה והתבדה. לא ישראלים תיכננו והקימו את שני הכורים הקיימים בארץ. ולא ישראלים הם אלה שלימדו את התורה לבני ישראל עד שאלה יכלו לקחת את הניהול לידיהם. ולא זו בלבד: החלום להקים בארץ כורי כוח שייצרו חשמל ויתפילו מים, ישחררו מתלות בדלקים פוסיליים, ויפחיתו משמעותית את יצור גזי החממה – נגוז. שעת הכושר הוחמצה ולא נראה שתחזור. המחלקות ללימודי גרעין והנדסה גרעינית הצטמקו. מהנדסי ומדעני גרעין עברו ועוברים הסבה למקצועות אחרים. וכמו ב’דייג ודג הזהב‘ – אנו חוזרים לנקודת ההתחלה. ומי נדרסו תחת פראותו העריצה של ברגמן? אורי ושלומית. נעלב ומושפל עזב אורי את הארץ, ושלומית איתו, גולה מקרקע גידולה ומתרחקת מהציבור שהקשב שלו היה מטרתה (כפי שכתב גדעון עפרת בספר המוקדש ליצירתה). בארצות הברית עבר אורי – בדיוק כמו עמוס דה־שליט בארץ – לתחום הוראת הפיסיקה. ספר הלימוד שחיברו הוא ואחרים יצא לאור ב־55 מהדורות, נמכר במיליונים והיה לטקסט הסטנדרטי בכמחצית מבתי הספר התיכוניים בארה"ב. ארצות רבות הזמינו אותו לסייע להם בשטח הוראת הפיסיקה, ביניהן מקומות מופלאים כאיי הדרום שמי חלם להגיע אליהם. שלומית המשיכה לצייר את ציוריה היפים. וכמובן שהיו בבית שני פסנתרים משובחים ועליהם הירבו לנגן אורי וחברים, בבוסטון המוסיקלית. הפצע לא נרפא אך עוקצו קהה ולפני כ־14 שנה חזרו אורי ושלומית ארצה להיות בחברת הילדים והנכדים ואל הרבה חברים ואוהבים. יהי זכרו ברוך.