ביצות, חצירה.

פורסם על ידי lulisml בתאריך 28 בפברואר 2021 ב-רוחות רפאים | 7 תגובות

במחצית השניה של המאה השמונה עשרה שלט בצפון פלשתינה (ובחלק מהזמן בכולה) דהר אל־עומר – בן עראבה שבגליל התחתון. אחרי שהתגברו עליו השתדלו השלטונות העותומניים להעביר את נאמניהם מלבנון לצפון הארץ, כדי לחזק את אחיזתם בה. רבים מאלו היו נוצרים (מרונים). הם רכשו אדמות מדינה רבות, מין הסתם במחירים נוחים וחיפשו קונים כדי להפיק רווח מהעיסקה.

האדמות שהבעלים החדשים היו להוטים להיפטר מהם היו אדמות הביצה: מצד אחד הן לא ייצרו הכנסות – ומצד שני גרמו להוצאות: מיסים ושמירה.

גם סבא וגם דודו משה – שהתיישבו ב־1891 באדמה שקנה סבא־רבה שמעיהו בחדרה, מסלים ח’ורי, (לבנוני שהתיישב בחיפה שנים אחדות לפני כן) – חלו בקדחת ופרפרו בין החיים והמוות (שפרה, אחותו של משה שהייתה איתם, מתה מסיבוכי המחלה). ושניהם כתבו על הביצות והקדחת.

“חדרה העובדת”, מאסף שהוציאה ההסתדרות בשנת 1941, לרגל יובל ליסוד חדרה, נפתח במאמר שסבא כתב:

“בזמן ההוא היתה שוררת בארץ הדעה, כי האויר הטחוב והרע של הבצות הוא המפיץ את הקדחת בין התושבים,” כתב  [1]  , “[…] לפיכך גם בני חדרה לא ידעו אז, כי צריך להשמר מפני עקיצת היתושים, שמספרם הגיע למספרים אסטרונומיים […] בלילות היו חלונות פתוחים, ובעדם היו חודרים לגיונות של יתושים מזמזמים ועוקצים, ולפעמים נדחקים גם לאזנים ולנחירים.”

החלונות נשארו פתוחים לפי המלצתו של הד”ר הלל יפה, המומחה לקדחת, כי עד שהתגלה הפרזיט הגורם למחלה, והתבררה דרך הפצתו – האמינו כי הקדחת נגרמת מ”אוויר רע” (מלריה = mal air) העולה מן הביצות.

כדי לספק אוויר טוב נשתלו בביצות אקליפטוסים והחלונות נשארו פתוחים כדי שניחוחם יחדור לבית.

*

בין כל מכחישי־ה[X] לסוגיהם וזניהם נמצאים גם מכחישי הביצות. בין הבולטים שבהם נמצא הפרופסור (אמריטוס) יורם בן־גל, פרופסור לגיאוגרפיה מאוניברסיטת חיפה.

בן־גל שולל את קיומן של ביצות גדולות בעמק יזרעאל, וטוען כי רק כ 1% משטחו היה מכוסה בביצות.

אני אינני גיאוגרף וקטונתי מלשפוט את עבודותיו. אבל ישנם כאלה.

1. הילל בירגר, קרטוגרף וּוְתיק מסמני השבילים בישראל חולק עליו בתוקף. תמצית טענתו של בירגר: בן־גל הסתמך על טבלה שערך בשנות השלושים ד”ר גרנות, מראשי הקק”ל, ממנה עולה כי רק כבאחוז מאדמות עמק יזרעאל נותרו ביצות. בן־גל התעלם מכך שהטבלה הוכנה לאחר סיום המבצע הגדול, שהחל ב1921 לייבוש הביצות, ומתעלם מקיום מפות ומסמכים רבים משנות העשרים המאשרים את ממדיהן הגדולים והשפעתן הקטלנית על החיים במקום.

2. עיון ברשימת פירסומיו של בן־גל  מלמד כי חלק נכבד מהם, לאורך שנים רבות, עוסק בקק”ל, ומוקיע את פירסומיה כתעמולה, כפרסומים מוטים שמטרתם עיוות המציאות לשם מטרות אידאולוגיות או כספיות. זו כמובן גישה לגיטימית אלא שבה בעת מחשידה את הכותב ב”הפוסל במומו פוסל”.

*

כשלעצמי, אני זוכר שתי ביצות מילדותי בשנות הארבעים וראשית החמישים ברחובות.

האחת, בקצה רחוב מוסקוביץ’, בין דרך יבנה ופסי הרכבת, ליד הרפת של מושלין. קראנו לה פשוט “הביצה”. היא היתה מתכווצת בקיץ ומתרחבת בחורף ובה פרחו הנרקיסים.

השניה היתה כבר מעבר לפסים וקרוב יותר לדיונות, בין עיינות למה שנודע לימים כ”גאליה”. זו היתה ביצה נרחבת וגדולת ממדים ובה הוקמו בראשית שנות החמישים האנטנות הגדולות של “קול ישראל”. בראשית החורף פרחו בה אלפי נרקיסים וילדי גאליה ומעברת זרנוגה\קוביבה היו פושטים עליהם ומוציאים אותם, אגודות אגודות, למכירה. גם המראה הזה עמד ברקע החוק למניעת קטיפת פרחי בר.

בראשית שנות הארבעים היתה אדית, אמה של זוגתי, חניכת עיינות וחלתה שם בקדחת. אותה ביצה היתה המקור ליתושי האנופלס שהפיצו את הטפיל הגורם למחלה. את אדמת הביצה הזאת לא רכשה הקק”ל ולא ייבשה ולא ריססה ב־ד.ד.ט.

לא רק תלמידי עיינות סבלו מן הקדחת שהפיצה אותה ביצה אלא גם, ויותר, תושבי הכפרים הערבים שסביבה: יִבּנֵה, זרנוגה וקוביבה. רק כשנבנה, יותר מאוחר, מחנה צבא בריטי גדול בסמוך, וחייליו חלו בקדחת גם הם – החלו שילטונות המנדט לרסס אותה.

*

כל אלו שהתגוררו בקירבת הביצות חלו בקדחת. אלה מהם ששרדו ניכרו בטחול המוגדל שלהם, מתסמיני המחלה (זוכרים את תצלומי הילדים שפירסם “ישראל היום” בעיצומה של סערת “ילדי תימן”? הטחול המוגדל סומן על גופם, כחלק מנוהל הבדיקה).

הביצות והקדחת עיצבו את מפת ההתישבות היהודית בארץ מסיבה פשוטה: השתלם להיפטר מהן כשצץ קונה.

אחד ממפעלי הקק”ל שזכה לקיתונות של לעג ובוז היה יבוש החולה – אגם שהיה מוקף בביצות נרחבות. מה שרבים אינם יודעים הוא שייבוש הביצות הללו היה תנאי מרכזי לרכישתן, ולפי החוזה אי עמידה בו מבטלת את הרכישה.

עמק החולה הוצא למכירה ע”י השולטן התורכי בסוף המאה התשע־עשרה. לממשלה התורכית לא היו האמצעים הדרושים ליבוש הביצות וביעור הקדחת. הרוכשים הראשונים, מביירות, לא עמדו בתנאי היסודי של הרכישה ואי לכך עברו החוּלה וביצותיה פעמים אחדות מיד ליד עד שנרכשו, מאין קונה אחר, על ידי הקק”ל.

*

הדוד משה כתב רבות על חדרה, על הקדחת והביצות. בחרתי הפעם להעלות את מאמרו “חצירה” שנכלל בספרו “זכרונות” שיצא לאור ב 1928. הוא מספר בו כיצד רכשה המשפחה את נחלתה בחדרה ב־1891 ופורש באותה הזדמנות את מפת הביצות שהכיר עם עלייתו.

כבדרך אגב עולה מכך הבנה מדוע הדרך מיפו לחיפה עברה במשך תקופה ארוכה לא ישירות על החוף אלא לרגלי ההרים (תול־כרם, שכם, ג’נין,) ומדוע נסללה, במלחמת העולם הראשונה. מסילת הברזל דווקא בתוואי זה.

הנה דבריו:

חֲצֵירָה

מה פירוש המלה חצירה? – ירוקה. כי תושביה ירוקים הם, מן הקדחת שהם קודחים…

בשנת תרמ”ב, כשחזרו הגולים הראשונים לארץ אבותיהם, לא להתפלש באֵפר החורבות ולבכות על העבר, כי אם להקים את הריסותיה ולבנות את עתידה, מצאוּ את ארץ הבחירה, שהיתה לפנים ארץ זבת חלב ודבש, מבותרת לשלושה מדברות: מדבר חול, מדבר הרים קרחים ומדבר ביצות.
המדבר האחד, בנגב, היה שמם וחרב מחוסר מים, הבארות שחפרו אבותינו נסתמו, אשדות המים נעלמו והשמים הורידו גשמים במידה זעומה. ורוחות המדבר, שלא היה מגן של יערות בפניהם, כיסו שנה־שנה חלקים חלקים מן האדמה הפוריה.
המדבר השני, מדבר ההרים, נתהווה מתוך כך, שהיערות אשר צמחו בהם נעקרו וחדשים לא ניטעו, והמדרגות שנבנו נהרסו ואחרות לא הוקמו. והמדבר השלישי, מדבר הביצות, נתהוה מעודף של מים. מי המעינות שלא ניצלו, מי הגשמים שלא מצאו להם מוצא אל הים, ומי אשדות הנהרות בראשיתם – כולם נקוו בבקעות הנמוכות, ומכיון שיד האדם לא ניצלה אותם להעבירם בתעלות ולהשקות בהם את האדמה ולהפרותה, נשארו עומדים במקומם כל ימות הקיץ ויתכסו מכסה ירקרק ויעלו צחנה, ויתושי־מות מצאו בהם קנים לחיות ולהטיל ביציהם; ויפרו וירבו ויהיו למיליונים, ובלילות היו יוצאים לכל מקום שזיק־אש בו ובני־אדם יושבים או ישנים מסביב לאש, ועוקצים את בשרם ומרעילים את דמם – והקדחת השתוללה ותתעלל בקרבנותיה ותפיל שנה שנה חללים לרוב.

כי יצאת לשוט בארץ מן הדרום אל הצפון, ופגשת בדרכך שורה ארוכה ורצופה של ביצות, אשר גם בקיץ לא יכולת לעבור שם אלא סחור־סחור מסביב להן.

בראשונה, בבואך מן הדרום, הביצה של ”נבי רובין” המקום שהערבים מציינים בו את ”קבר” בנו בכורו של יעקוב אבינו, בשפך הנחל רובין אל הים.

אחריה – ביצת ,,עין־קרא”, שהתהוותה מן המעין של ”עין הקורא”, אשר שמשון הכה שם ב”לחי־חמור” את אויביו, הוא המקום שהיה מֹשכֵּל את הבידוים השוכנים בחולות הים מסביבו ואשר על ידו נבנתה אחר־כך המושבה ראשון־לציון.
אלה הן הביצות מדרום ליפו. ומצפון לה השתרעה שורה ארוכה של ביצות עד בואך חיפה.

ביצת הירקון במוצאי הנחל, צפון תל־אביב כיום: ביצת מלֶבֶּס באמצע הנחל, פתח־תקוה ובנותיה כיום; ביצת אנטי־פתרוס בראשית הנחל, כפר סירקין כיום; ביצת סידנה־עלי, הרצליה ובנותיה כיום; ביצות בריכת רמדן וואדי פאליק בדרכך לנתניה, מצד הים; ביצות ואדי חוארת וואדי קבּני, עשרים הישובים של עמק חפר כיום; ביצות חצירה, ביצת בורג’, נחל התנינים, בנימינה כיום; ביצת כברה, ביצת טנטורה, ביצת אטליד… ומצפונה של חיפה “מרכז” של ביצות בעמק־זבולון; וביצות במערבו ובמזרחו ובאמצעו של עמק־יזרעאל: הביצות של עמק בית־שאן; הביצה של החולה…

הנוסעים, אשר נסעו מיפו לחיפה, הן בעגלה והן ברכיבה, חששו לעבור באיזור הסכנה לצד הים, שבו הביצות של ואדי חווארת ואחדרה, כי כל באֵיהן לא ישובו. סוס או גמל כי ישקעו בבוץ – ולא יצאו, בני־אדם כי ישתו ממימי המקום – ונפחה בטנם ומתו… בימי החורף היו הולכים בחולות עד כפר טירה ופונים מזרחה אל הרי אפרים ולרגלי ההרים יעברו צפונה.
ובימי והקיץ היו עוברים ליד ראס־אל־עין ופונים משם אל רגלי ההרים.

ופלחים עזי־נפש, כי יהגרו אל הארץ ממצרים, או כי ירדו מן ההרים, ומראה הדשא הירוק בשרון מושך את לבם, והעמידו להם כפרים בין הביצות, – והיו מקץ שנים מעטות כפריהם – קבריהם, ושבו ועלו אל ההרים, והכפרים אשר הקימו נשארו “חרבות”.

הקרקעות, אשר מסביב לביצות חצירה, היו אחוזתו של סַלים חוּרי, אחד מנכבדי סוריה, אשר אחוזות רבות לו בארץ, וארמון בנחלתו בבורג’ לרגלי הרי שומרון, ובתים ועסקים בחיפה. שטח הקרקעות של חצירה התפשט על שלושים אלף דונם ויותר, גבולם המערבי נגע עד חוף הים, גבולם הדרומי עד ביצות ואדי חוארת, גבולם הצפוני נוגע בחולות של קיסריה, וּבגבוּל עובר נחל חצירה הנופל אל הים, ובמזרח נוגע הגבול בשפלה לרגלי הרי אפרים. מרחב של שדות ובכל גבולותיהם רובצות ביצות: ”בריכת אטה” בדרום, ”בסת אל פוקארה” בצפון, ו”בסת אל צ’ירקאס” במזרח. אדמה וביצות. והאדמה שמנה וטובה, אבל כולה ציה ושממה, והקוצים והדרדרים העולים בה – סוס ורוכבו יבואו אל תוכם ולא נראו. ובתוך הביצות יגדלו חזירי־בר הטורפים טרף. והתן ישכון בהן ובלילות יעקוב אחרי עובר־דרך או רועה בקר וצאן ו”יצחק” להם צחוקו השטני ויפתם ללכת אחריו להיות טרף לשיניו…
האדמה לא תיחרש ולא תזרע, פרט לרצועות הדקות אשר מסביב ל,,חן”, בו ישבו אריסי סלים חורי, ואשר בקרבת האוהלים המעטים של ערב אנפיאת וערב פוקארה.

הבידוים המעטים היושבים באהליהם בקרבת שפת הים – בתוך הביצות איש לא יהין לנטות אהלו – ועל גבול החולות של קיסריה, והפלחים, האריסים היושבים בהן, כולם מתהלכים כצללים, פניהם ירוקים, לבנת עיניהם צהובה ובטניהם נפוחות, מחמת הטחול הנפוח מקדחת. ילדיהם מעטים והזקנים – נער יכתבם. והם מתהלבים תמיד כסהרורים, נים ולא נים, אחוּזי שינה הם תמיד ומגהקים ומפהקים וכל תנועותיהם רשלניות. בהתנגשויות עם רועי הבקר והצאן, היורדים מהרי אפרים ללחך את הדשא שבביצות וגם את מעט התבואה הזרועה, היתה תמיד ידם של תושבי חצירה על התחתונה…

על שפתה המזרחית של ביצת “צירקאס” התישבה לפני כמה וכמה עשרות שנים עדת צ’ארקסים מוסלמים, אשר נדדו הנה מן הקאוקאז, לאחר אחת המלחמות בין המוסקוב ובין התורכים. כולם אנשי חיל היו, פרשים נפלאים ואיכרים עובדי־אדמה חרוצים. כמאה בתי־אב התישבו במקום הזה ברצון השוּלטן ויקימו להם כפר שנקרא על שמם, וגם הביצה שהיו קוראים לה תחילה ”ביצת שרק”, לאמור המזרחית, שינו את שמה וקראו לה ,,ביצת צ’ירקאס”. בשנים הראשונות נפל פחד ומורא הצ’רקסים על על הסביבה. אבל לאט לאט נשַתה גבורתם מפני הביצה אשר מצצה את כוחם, וילכו הלוך וירוד משנה לשנה. רובם מתו, הם וכל בני ביתם, והבתים אשר בנו נחרבו ונהרסו. מן המאה נשארו כשלושים בתי־אב. וכפני הבידוים שבחצירה וכפני האריסים של סלים חורי, פניהם ירוקים וכתומים. עדיין גבוהי־קומה הם כאבותיהם. אשר באו אל הארץ מן הקאוקאז, אבל נרפים הם וחלשים ואחוזי שינה אף הם. נחרב הכפר.

גדולה ורחבה חצירה ואדמתה שמנה ומימיה מרובים, אבל חיים אין בה, המות שוכן בה. ובאחד הימים ראו הבידוים, שוכני האוהלים על שפת הים, אחד רוכב אליהם מן הדרום – מי הוא זה? והרוכב איש זר הוא, לא מבני־ערב תושבי המקום. עביה לבנה, כזו שלובשים האפנדים בעיר, על כתפיו, והסוסה שלו אצילה, אדומה, מהסוסות המיוחסות הבאות מן הנגב. ודרך הביצות של ואדי־חאואר הוא בא, דרך שבני־אדם נזהרים מלבוא בה, כי שם אורבות בנות התופת, הרובצות בתהום הביצות, לרגלי ההולכים ובאים… מה לו פה. ומי לו פה?…

והרוכב עלה על גבעה נישאה וישא את עיניו ויבט ויתבונן זמן רב ימין ושמאל ולכל עבר, ויסב את סוסתו אחור – ויעלם….

ואחרי ימים מספר בא שוב הרוכב הנעלם, והפעם התקרב אל האוהלים וישאל, כבן־אדם, בשפה ערבית צחה, לשיך של השבט… וכשיצא אליו השיך, קפץ מעל סוסתו ויברכהו בנימוס רב, והשיך הכניסו תחת קורת אהלו, וישבו על כוס קפה שעה ארוכה וישוחחו כאנשים אחים. אין זאת כי אם “ואטאני” הוא האיש, אבל אינו בן ערב, יהודי הוא.

ובפעם השלישית בא האיש, ואז הקדים השיך בשלומו, כי חיכה לו, כי ידע, כנראה, את מועד בואו. אף השיך רכב על סוסתו הצחורה, ושניהם, השיך ואורחו, הסתובבו שעות ארוכות לארכה ולרחבה של האדמה ויעברו בכל גבולותיה.
ובשובם בירך האורח את השיך לשלום וילך לו, ופני השיך נהרו מרוב רצון.

ובפעם הרביעית בא האורח וביחד עם השיך נסעו לעבר בורג’ אל ארמונו של סלים חורי. וגם בפעם החמישית בא האורח, והפעם הלך ישר אל ה”חאן” ושם חיכה לו סלים חורי בכבודו ובעצמו, וגם “כתב” בא מתול־כרם, איש היודע קרוא וכתוב, ויכתוב ה”כתב” ככל הדברים שאמרו לו שני הצדדים והם חתמו על הכתב, ועדים העידו בהנחת חתימותיהם על הכתב. והאיש היהודי שפך לפני האפנדי שק שקלי־זהב, ואדמת חצירה קמה לנחלה ליהודי…

ככה היו מספרים, בשנים האחרונות, זקני הבידוים שבסביבת חצירה.

בחנוכה תרנ”א רכש יהושוע חנקין את אדמת חצירה מידי בעליה הראשונים. עוד באותו החורף עלתה חבורה קטנה של ארבעה אנשים להחזיק בה, לחרוש ולזרוע ולנטוע, ושם המקום נקרא בישוב:   ח ד ר ה.

השם גורס – אומרים אנשי חדרה: – פה היה ”חדר”, שלמדנו בו כיצד נהרגים ומתים על בנין מולדת…

משה סמילנסקי, משפחת האדמה, עמ’ 274

[1] זאב סמילנסקי, תש”א, “חדרה לפני יובל שנים”, חדרה העובדת, המרכז לתרבות, מועצת פועלי חדרה, עמ’ 13.