נובמבר
30
תגיות
ההרים הכחולים, עמק הרעב ושרשרת הרי שיני המשור
שלג. התרגשות ישראלית. כיסופים ללבן, רך, חרישי…
השנה 1981. השנה השנייה לשהותנו בסיאטל, בצפון מערב. כל כך קרוב לאוקיינוס השקט. עליו שמענו משהו איכשהו. אבל מה קורה ממזרח לנו? מה יש שם? אין לנו שמץ מושג. בבית ספר אף פעם לא למדנו על המקומות הללו.
בסוף נובמבר יש חופש בן ימים אחדים מלימודים, מעבודה – חג ההודיה. אנחנו לא יודעים מה החג הזה, למי מודים ולמה. לנו זו הזדמנות לצאת ולתור את הארץ.
כי להיות באמריקה זו התגלמות החופש – ולוּ מעצם האנונימיות: איש אינו מכיר אותך, לאיש לא אכפת ממך: לא לאן תלך, ולא מתי ולמה.
חופש! אף פעם לא עשינו תכניות: נכנסים למכונית, פורשים מפה, מתרשמים משמות המקומות והדרכים – אף אחד מהם לא אומר לנו דבר – ובוחרים לפי הסקרנות שהם מעוררים: “ההרים הכחולים" “עמק הרעב" “שרשרת הרי שיני המשֹור" "קניון השאול" “וואלוהה".
וגם: מעולם לא הצלחנו להתרגל לכך שהמפות הן בקנה מידה 1:1000000 והמשכנו להתייחס אליהן כאילו היו שלנו, 1:100,000.
הנה כאן סיאטל וכאן ההרים הכחולים – זה כמו מרחובות לירושלים, בעוד שעתיים נהיה שם!
אבל כעבור שש שעות, או שבע, אנחנו עדיין רחוק, רק בקרבת שערי הגיהינום. על המפה נראה כי ההרים הכחולים לשמאלנו אבל אנחנו לא רואים אותם; את השמיים כבש ענן עצום, אפל, ענן עם בטן מלאה.
ברדיו אומרים שסופת שלגים מתקרבת, ואני שם לב שאין מכוניות בכביש. מדוע רק אנחנו נוסעים?
הגענו לצומת כביש 21 המעפיל בהר. מתקרבים להסתעפות "הולך הרגל האחרון" והאמבטיה (קרייזלר טאון־אנד־קאונטי 73, 6 מטר אורך) חוגרת את 300 סוסיה ומזנקת מעלה מעלה.
וכשהגענו לראש ההר התחיל השלג לרדת בהמוניו.
ועד שידענו כי זו הפסגה כבר ירידה והאמבטיה מתחילה להחליק. לחיצה קלה על דוושת המעצורים, הטיה קלה של גלגל ההגה – והיא נוסעת לרוחב הכביש, לא לארכו.
אם חשבתם שתשוקה היא רגש חזק אינכם יודעים מהו פחד. מהי זוועה.
פתאום ידעתי: גם אם לא נתדרדר לתהום במורד המתפתל הזה – מספיק שנתקע בשולים. קודם נקפא מקור ואז נמות ברעב. לא רק שלאיש לא אכפת ממך – אין כאן איש. אנחנו בודדים, אנחנו לבד. ואני אחראי לאישה ושני ילדים קטנים שלא חטאו.
הפעלתי בלימת מנוע ובלא ללחוץ על דוושת הגז הנחתי למכונית להתדרדר לאטה, מסתפק בסיבובי הגה מועטים וקטנים ככל האפשר.
דמדומים. השלג ממשיך להיערם והלב קופא מפחד.
בעמק נראה בקר רועה. נובר בשלג ברגליו ומוסיף ללחך. איך הם יכולים? לא קר להם? כמה שאנחנו זרים כאן!
ועכשיו חושך. המגבים נאבקים בקושי בשלג המצטבר על החלון. אפלה.
*
מתקרבים לצומת, ובארה"ב מלונות הדרכים נמצאים בצמתים. האם ניצלנו?
שלט מואר.
“פונדק טירוליאני" מבשר השלט.
כן, יש חדר פנוי (בעצם כל החדרים פנויים).
“מאין אתם?” שואלת הפונדקאית. “מישראל".
“כבר היו לנו אורחים מישראל" היא אומרת, “לפני עשר שנים, בקיץ".
“ועד מתי ימשך השלג?”
“זה לא ידוע" היא עונה בשלווה "הסופה רק התחילה.”
“ומתי יפונה השלג מן הכביש? כי אני לא יכול לנהוג בכביש כזה חלקלק"
“לא לפני חודש מאי" היא עונה באותה שלווה "מחוז קטשון הוא מחוז עני ואין באפשרותו לממן מפלסות לפינוי השלג מהכבישים".
*
הילדים והאישה ישנו בשלווה במיטותיהם. אני עמדתי כל הלילה על יד החלון מוסט הווילון, מתבונן אל המתרחש בחוץ. ובחוץ הוסיף השלג לרדת, לרעוף בדממה, להצטבר, להיערם, עוד ועוד בלי הפסק בלי סוף עד אין קץ
"מה יהיה?” הכה פטיש על מסמר במוחי, חזור והכה – ביום שני אני חייב להיות בעבודה!
*
אחרי ארוחת הבוקר ניגשתי לדלפק הקבלה.
“התכנית שלנו היא לנסוע בכביש 75” אמרתי "דרך רכס שיני המשור"
“זאת דרך יפה מאד" אמרה הפונדקאית "כי בצידה תהומות תלולים, מהתלולים והגבוהים באמריקה!”
“אפשר לנהוג בה ביום כזה?”
“אם זה רק שלג, אם הוא לא נקרש והפך לקרח – אפשר לנהוג. אני יכולה. שים לב: זו דרך צרה. יש בעיה אם מישהו בא ממול. לךָ, לךָ יש נסיון בנהיגה בשלג? אתה יודע להבחין בין שלג לקרח?”
לא. אני יכול רק לנסות. הרי כך אמר היהודי ההוא כששאלו אותו אם הוא יודע לנגן בפסנתר.
“ואם יקרה לנו משהו שם, נוכל לקוות לעזרה?”
“הצטיידו בשמיכות ובנרות, בכמה מנות ברזל, ובאקדח זיקוקים. אני מתארת לעצמי כי שרשרות שלג יש לכם – הן חובה כאן".
“ואיזו אלטרנטיבה קיימת? ביום שני אני חייב להיות בסיאטל.”
“אתה יכול להקיף את שרשרת ההרים. סע מזרחה עד כביש 15 – זו דרך מישורית ברובה אם כי היום יש בה קטעים שקפאו והפכו לקרח. בכביש 15 פנה צפונה וסע עד כביש 90, שלרוב מפונה משלג. ומשם פנה מערבה, לסיאטל. זו דרך יותר ארוכה כבאלף ק"מ מזו שחשבת לנסוע בה, אך לנהג חסר נסיון בשלג היא מתאימה יותר"
*
הבטן כאבה מרוב פחד. כאב בכל הגוף. כל סיבוב הגה כאב, כל נגיעה בדוושה.
האמבטיה הפראית חדלה לציית. אל תגע בי, אמרה.
הדרך מסאן־ואלי לכביש 15 היא מישורית ברובה, והאמבטיה זיגזגה עליה כשיכורה. מישורית ברובה אך טלואה ברצועות קרח בוגדניות, עוינות. צידיה הן שדות בולבוסי בזלת שחורים, רסיסי לבה שנקרשו כשהר געש זועף במיוחד התפרץ והראה לכולם מה הוא יכול.
בצד הדרך היו תקועות מכוניות, בתעלה. דלתותיהן נשארו פתוחות. נוסעיהן נמלטו.
לשמאלנו בית־חווה ומולנו מתקרבת מכונית. האמבטיה מזגזגת לעומתה. המכונית מזגזגת לעומתנו. אני לא מעז לגעת בהגה, לגעת בדוושת המעצורים. נגיעה בהם תסתיים באסון. אי נגיעה בהם תסתיים באסון. אני מתקדם לקראת האסון בלי יכולת למנעו. עשרה מטר מאיתנו מסתחררת המכונית שממול, מתייצבת לרוחב הכביש, ואז, כחץ ירוי מקשת היא טסה לשביל הכניסה.
*
בהמשך הדרך משתנה הנוף. שדות רחבי ידיים. ערפל, איידהו, מולדת התפ"א. על שלטי הזיהוי של המכוניות כתוב Famous Potatoes.
בשדות המעורפלים שורות ארוכות של אנשים אוחזים ברובים ויורים. ברדיו אומרים כי היום הוא יום הארנב, היום בו יוצאים איכרי איידהו להכות בארנבים שחורי הזנב המחבלים ביבולים. ומישהו טוען כי חיסול הארנבים גורר אחריו חיסול העופות הדורסים הניזונים מהם, ומבטיח שגשוג אוכלוסיית הארנבים בשנה הבאה.
רק שלא יחסלו גם אותנו באותה הזדמנות.
*
עלינו על כביש 15 צפון. זהו אמנם כביש interstate דו מסלולי דו נתיבי אבל גם הוא מכוסה בשלג וקרח. האמבטיה ממשיכה לזחול בצדו, מקרטעת, מתזזת, בלתי נשלטת.
אבל משהו מופלא, מפליא, מתרחש עכשיו סביבנו. משאיות ענק טסות כאילו אין מחר. כאילו אפשר. והרי אי אפשר, אני, באמבטיה, יודע שאי אפשר.
וכאילו לא די בכך – אמבטיה אחרת עוקפת אותנו! כן, קרייזלר טאון־אנד־קאונטי 73 בדיוק כמו שלנו, אותם צבעים אפילו! ולא זו בלבד: היא גוררת עגלה שממנה מבצבצות קרניו המסועפות, האדירות, של צבי משכוכי, של זכר אלפא, שזה עתה ניצוד. ולא זו אף זו: באמבטיה הזאת נוהגת הציידת. נהגת!
אני חש השפלה והערצה גם יחד. סוד צפון פה. מסתירים פה משהו ממני.
והאמבטיה הזאת משאירה פס ונעלמת לנו במרחקים, עם העגלה, עם הרובה, עם הצבי והציידת. אנו ממשיכים לזחול בפחד וייסורים. כך לא נגיע בזמן לסיאטל, לעולמים לא נגיע.
*
עצרנו בתחנת דלק לתדלוק והתרעננות ומה רואים בחניה אם לא את אותן הקרניים, העגלה וכו’?
החלטתי להתגבר על כל הביישנות שבי ועל כל החשש לשאול – המגלה כי אני לא יודע – וניגשתי לנהגת לשאול כיצד היא עושה את זה.
הנהגת סקרה אותי מראש ועד כף רגל ובחזרה (ואני נזכרתי באותו כנר שהתאונן בפני בטהובן כי קשה לנגן את המוסיקה שכתב ובטהובן סקר אותו מכף רגל ועד ראש ואמר לו אני לא כותב בשביל הכינור המחורבן שלך, אני כותב בשביל הנצח) ואמרה: הצמיגים! אתה זקוק לצמיגי שלג!
*
לעת דמדומים הרגשתי שאני לא יכול יותר. עצרתי במלון דרכים כדי לאגור כוח למחר.
שמחה גדולה לילדים שיכולים להשתולל כאוות נפשם.
אני שוקע ב"דפים הצהובים" לחפש חנות צמיגים. מחר יום ראשון ורוב החנויות יהיו סגורות, או יפתחו רק בצהריים, אחרי הכנסיה.
הכי קרובה שאני מוצא היא במיזולה, מונטנה. כ־300 ק"מ מכאן.
אני נשבע: חי או מת מחר אני קונה צמיגי שלג.
*
למחרת בבוקר עלינו על כביש 90 מערב שהיה מפולס ומומלח ויבש ונקי משלג ומקרח.
הביטחון העצמי, הידיעה כי אני יכול, השכנוע העמוק שלי זה לא יקרה – חזרו אלי תוך שניה. האמבטיה הזאת על 300 סוסיה תדהר ותעקוף כל הרומס זוחל ושורץ סביבותיה. וכך עשתה.
כן, עברנו במיזולה. אפילו עצרתי לרגע ליד חנות הצמיגים: 300$ לרביעיה!
מי צריך אותם.
פעם שניה שאני קורא את הסיפורון הזה, זוכר כמעט כל מילה ונהנה מחדש!
דב
היכן הפעם הראשונה?
מאוד אוהב את הכתיבה שלך. מזכירה לי את א"י של פעם, אקדחי קפצונים, וסוסיתא קשורה לעמוד חשמל.
תודה ששיתפת.