פברואר 06

תגיות

גיבוי 2 מתחדש

את הכרותי עם מעבדי אינטל מסדרה i7 ערכתי בפברואר 2010, בעיצומה של סערת שלג כבירה. את רשמי פרסמתי ב"לינמגזין" המנוח, שירד מאז מהרשת ואינו נגיש יותר.

הבה נתחיל בסיפור גלגולו של אותו מעיל בקטעים אחדים מאותה סקירה אבודה.

בוושינגטון הבירה הייתי אמור לשהות בסך־הכל שלשה ימים: מיום ראשון ועד שלישי. ובין הא לדא תכננתי לסור, ביום שני, לחנות MicroCenter אשר ברוקוויל, השוכנת ממש בקצה ה"קיבוץ" הידוע. בשלה העת לרכוש לוח־אם חדש ל"מהיר" – ובאותו רגע לא העלתי על דעתי שבקרוב אהיה כאותו אדם שמצא חבל וכשהגיע הביתה נוכח שבקצהו קשורה פרה.

הבדיקות דאז המליצו פה אחד על מעבדי אינטל החדשים מסדרה i7. המעבד המתקדם שבהם שהיה זמין בחנות (one per household!) הוא i7-870 בעל ארבע ליבות במהירות שעון 2.93 ג'יגה, ו־Cache בן 8 מגה. מעבד זה מסוגל לעבוד עם זכרונות DDR3 בעלי מהירות של למעלה מ-2000 מגה – אבל בודקים רבים ציינו שאין (ולא יכול להיות) שום הבדל בביצועיו עם זיכרון כזה או זיכרון בעל חצי המהירות, וגם עם זכרון במהירות 800 מגה בקושי ניכר הבדל בביצועים.

החלטתי איפה לקנות את המעבד הנ"ל עם זיכרון DDR3 במהירות 1033 מגה.

בשבת ירד שלג כבד על וושינגטון. כלי התקשורת האמריקאים, היסטריים ונוטים להגזמה כהרגלם כינו את הסופה "סופת המאה" ודיווחו, כמקובל בארץ ההיא ש"מאה אלף בתי אב נשארו ללא חשמל".

תנועת האוטובוסים והמטוסים הופסקה. הרכבת והמוניות התמלאו עד אפס מקום והפקיעו מחירים.

ביום ראשון הייתה וושינגטון משותקת – אין יוצא ואין בא. אמהות מפוחדות שלחו את האבות הרוטנים להלחם על בקבוק חלב בסופרמרקט הסגור או הריק. תקציב פינויי השלג מהרחובות של עיריית וושינגטון אזל כבר בסופה הקודמת, בדצמבר, והיא פנתה בבקשת סיוע לממשל. אבל כמו בסיפור החור בדלי הממשל היה משותק עקב סופת השלגים ואי פינוי השלג מרחובות וושינגטון ולא היה יכול לדון בבקשה…

מזל שבאותו יום התקיים הסופרבול ואצל כל מי שפעלה הטלוויזיה נשכחו הצרות. בתום המשחק הודיעו כי ביום שני יהיו כל בתי הספר, האוניברסיטאות, מוסדות הציבור – סגורים, וכמוהם גם הבנקים הגדולים ומוסדות המחקר הפרטיים. המטרו יפעל במתכונת חרום ורק בקווים שמתחת לאדמה. אז איך אגיע לרוקוויל – מרחק כעשרה ק"מ מוושינגטון?

בעתים כתיקונן הייתי שוכר מכונית ונוסע ישר למגרש החנייה רחב הידיים של ה־MicroCenter. הפעם החלטתי להסתמך על תחבורה ציבורית, בפרט מפחד הנהגים האחרים שאינם מורגלים לנהוג בשלג. זה לא היה קורה באוטווה, מונטריאול או בוסטון ומן הסתם גם לא במוסקבה. שם לא הייתה מפסיקה סופה שכזו את שגרת החיים. לא כן בוושינגטון – אבל זה לא הספיק כדי להרתיע אותי מלהגיע למטרתי; ובלבד שהחנות תהיה פתוחה – מה שלא היה ברור כלל ועיקר.

יום שני היה יום יפיפה. שמש זוהרת על עולם לבן, הבוהק תחת שמיים כחולים נקיים בטמפרטורה 15 מעלות מתחת. לבשתי את הפרקה והרכבתי משקפיים בעלי עדשה מתכהה, ויצאתי לדרך. את המדרכות פינו משלג הדיירים כנדרש בחוק. את הרחובות פינו משלג מפלסות וערמו אותו על המכוניות החונות בצד וגם על האיים שבמעברי החציה, במרכז הרחוב. על האיים האלה לא אחראי איש והם הפכו את ההליכה ל־Metro Center שברחוב J למבצע הרואי ומרטיב גרביים. שלטי חנויות ומלונות התמוטטו מעומס השלג. כשהגעתי לתחנה ראיתי כי המדרגות הנעות פסקו מלכת והתחנה עצמה שרויה בחשכה. בקושי רב, מגשש באפלה, הצלחתי להפעיל את האוטומט למכירת כרטיסים.

כשהגיעה הרכבת התברר כי היא נוסעת רק עד ה־Medical Center – אותו בית חולים מהולל שבביתסדה, מרילנד, בו מתאשפזים גדולי עולם כשרע להם. משם יש להמשיך באוטובוס.

הפלא ופלא – האוטובוס המתין ממש ביציאה מהתחנה, היה בו מקום ישיבה פנוי, והוא גבה מחיר מגוחך. הנהג הקשיש נהג לאט אבל במיומנות וכשרון ב־Rockville pike המושלג בין מחוזות עלומים שנראו יותר כערבות סיביר מאשר פרברי וושינגטון התעשייתיים. בקושי רב זיהיתי את התחנה בה הייתי צריך לרדת. שוב בוססתי בערמות שלג ושלוליות קפואות, סופג מטרות בוץ ממכוניות חולפות. אבל בסוף הגעתי – ולא תאמינו: המיקרו סנטר היה פתוח! יחי ההבדל בין המגזר הציבורי והפרטי! ואולי – אבוי לעובדי המגזר הפרטי!

פתוח, אף כי אפל. מופתע, הסרתי את המשקפיים כדי לשפשף בתמהון עיני כי הסתבר לי כי כל המנורות דולקות והמקום מואר באור יקרות. מסתבר כי העדשות, שהתכהו בחוץ הבוהק והקר קפאו ולא חזרו למצב שקוף. רק אחרי חימום ממושך בכיס החולצה, קרוב ללב, הן שבו לתקנן.

ב.

אחרי עיון ובדיקה אבל גם תוך כדי שיחה בו־זמנית עם לקוחות אחרים המליץ המוכר על לוח P6T של אסוס, לוח שאמנם נכלל גם ברשימה המוקדמת שהכנתי לי, ובפירוש לא הלוח היקר ביותר שבמצאי החנות. הזיכרון ה"איטי" שתכננתי לקנות לא נמצא במלאי אבל הסתבר שהפרסומים על חוסר התועלת שבזיכרון במהירות 1600 מגה עשו את שלהם והיצרנים הורידו את מחירו עד כדי שהוא אינו נבדל ממחיר הזיכרונות האיטיים יותר, ונמצא בשפע על המדפים. רכשתי שלשה מקלוני DDR3-1600 של 2 ג'יגה כ"א.

וכך, מצויד בכל טוב יצאתי חזרה אל הכפור. לפני שעליתי לאוטובוס לגמתי מרק חם במסעדה סמוכה, מצוידת ב wifi. לרוב יושביה היו מחשבים ניידים וטלפונים סלולריים אותם שלפו אחרי שנחלצו ממעיליהם העבים ופתחו מיד בפעולה. פעולה דוממת – הם מקלידים, בשתי הידיים, או בבוהן בלבד. 40% מהתקשורת הבין־אישית, אומרים המומחים בשפתם המנוכרת היא לא טקסטואלית: בקול, בשפת גוף, ובייחוד במבט – הישר לעיניים. הנערה שמולי הקלידה משהו מחייכת, ואחרי כן הסמיקה. אחרי זה הקלידה עוד משהו, מסמיקה יותר, חיכתה, ואז בעוד עיניה מתרחבות הסמיקה סומק עז עד שורשי שערותיה, וחייכה. מה כתב לה הצד שכנגד?

באוטובוס חזרה ניסיתי תרחישים שונים, מה כתב המאהב\המאהבת\או מי יודע מי. כשירדתי חזרה למעמקי התחתית נזכרתי כי בקו הזה עצמו ("הקו האדום") התנגשה בקיץ האחרון רכבת אחת באחרת שחנתה בתחנה, ועשרה אנשים נהרגו, ביניהם המפעילה. נפתחה חקירה בחשד שהיא עסקה בהקלדת מיסרון תוך כדי נהיגה והסיחה את דעתה מהנעשה במסילה.

ג.

בבית, אחרי תמרונים שונים ומשונים החל maheer את חייו בתצורה של מערך Raid 0 של שני כוננים בקיבול של 320 ג’יגה כ"א, ובמהירות העברת נתונים של 214 מגה־בייט לשניה.

ביצועים נאים לאותה תקופה.

תוך שנים אחדות נראה כל זה כבר מיושן, איטי וצר קיבול. כמה סרטי Blue Ray זה יכול להכיל? כמה מכונות וירטואליות הוא יכול להריץ? ובאיזו מהירות?

ובעוד שמארז maheer הולך ומחליף לוחות אם ומעבדים, התדרדרו הלוח P6T והמעבד i7-920 למעמד הנמוך של מחשב גיבוי של גיבוי בעל כונן אחד בן 20 Tera.

וכאן חובה לאמור: הוא עדיין עושה את תפקידו כראוי, ובמהירות סבירה. רק לבי היה נצבט כל פעם שהתחיל בעליה, מכריז על יכולותיו הצנועות, וה DDR3. כי בינתיים העולם השתנה.

ד.

לבסוף החלטתי לעשות מעשה. עיון ב"מה חדש בעולם המעבדים והזיכרונות" סחף אותי לעבר המעבד החדש מסדרת i9

למעבד זה שש־עשרה ליבות, מהירות מירבית 5.2 גיגה, Cache בן 30 מגה, ומהירות זכרון עד 4800 מגה בזיכרון מסוג DDR5.

אני נכנע, אמר המעבד הישן.

ה.

לא רציתי להחליף בין לוחות האם בטרם אוודא כי הלוח החדש פועל כראוי, וכל רכיבי החומרה מזוהים ונתמכים ע"י מערכת ההפעלה OpenSUSE Leap 15.3 בה מופעל גיבוי מס’ 2.

אי לכך הרכבתי את כל הרכיבים על לוח האם, כולל כרטיס מסך, ערום ולא שוכן בתוך מארז.

ראש וראשון יש להרכיב את המעבד. זה הפריט היקר ביותר. שגיאה בהרכבתו תהרוס לא רק אותו אלא עלולה להרוס גם את כל היתר. עכשיו מוטל על האצבעות הזקנות, האמונות על הרכבת חלקים גסים וכבדים של מכוניות ישנות, לדייק דיוק נמרץ בחלקים הפעוטים, הדקיקים של המעבד ושל לוח האם שלו.

דרך הרכבתו של המעבד הזה שונה מהדרך בה הורכבו מעבדי אינטל מדורות קודמים. על התושבת מגן מכסה פלסטיק שחור. שחרור נצרת המכסה גורמת לחשיפת התושבת. יש רק אופן הרכבה אחד בו חודר המעבד לתושבת ללא התנגדות, וזה האופן הנכון. עכשיו חוזרים ונוצרים והמכסה משתחרר מאליו!

מציג את הלוח כשהמעבד מורכב בתוכו. כמו כן נראה בו כבר מורכב הכונן מטיפוס m2 (בצפון מערב למעבד). עליו יבוא בהמשך מגן חום – חידוש נאה בלוח אם זה – לוח המאפשר שימוש בשלושה כוננים מסוג זה ואפילו לארגנם במערך RAID.

הצעד הבא הוא הרכבת מפזר החום על המעבד. בגלל צורתה הייחודית של תושבת המעבד – LGA1700 – נאלצתי לרכוש מאוורר מתאים לצורה זו. הרי גם הוא מורכב

וגם מקלוני הזכרון כבר מורכבים. 4X16 ג’יגה.

עכשיו הזמן לחבר את ספק הכוח. ההוראות בחוברת המגיעה עם הלוח מבלבלות

אם א’ מספיק מדוע יש צורך ב־ב’?

עוד חיבור אחד, חשוב מאד, הוא חיבור לחצן ההפעלה. בדרך כלל הוא מותקן בלוח הקדמי של המארז, אך אפשר לחבר תחליף.

לשם כך נזקקתי לזכוכית מגדלת כי גם אותיות הכיתוב וגם הפינים זעירים:

לפני התנעת הנסיון יש לחבר את ספק הכוח לרשת החשמל, ואת המסך לכרטיס המסך וכן מקלדת ועכבר.

עכשיו הכל מוכן להתנעה.

מתח.

האם חיברתי נכון או הרסתי הכל?

                                                                                ה

לחיצה. המאווררים מתחילים להסתובב. אנחת רווחה. זה לא היה מתרחש אילולי הותקן המעבד בצורה נכונה. ועכשיו צריכים להופיע הלוגו של הביום והודעותיו.

אבל הם לא.

חיכיתי חיכיתי ציפיתי ציפיתי ומי לא בא? הביוס.

כיביתי. בדקתי את המסך, את כרטיס המסך.

לא.

אולי חיבור ספק־הכוח? עברתי מחיבור א’ לחיבור ב’.

לא.

החלטתי לשלוף שלושה מארבעת מקלוני הזיכרון ולבדוק שנית. לפעמים זו הבעיה.

לא.

לוח האם דפוק? המעבד תקול?

אבל זה א: אף פעם לא קורה. וב: נוהל ההחזרה לספק מייאש ויכול להמשך יובלות.

אז איך אפשר לדעת מה הבעיה כשאין שום הודעות ביוס, או שום חיווי אחר?

                                               ו

החלטתי לשוב ולקרוא את קישורי ההדרכה, ומצאתי דבר שכמוהו עוד לא ראיתי.

הלד המשמש לחיווי מצב המחשב (דולק\לא דולק, או באנגלית power on led) משמש גם לדיאגנוסטיקה של מצב הביוס, וזה לפי תדירות ההבהובים שלו:

הבהוב מהיר (4 פעמים בשניה): לא זוהה זיכרון, או זכרון תקול.

הבהוב איטי (2 פעמים בשניה) : לא זוהה כרטיס מסך, כרטיס מסך או צג תקולים.

הבהוב איטי מאד (שמונה שניות): לא זוהה אמצעי איתחול (כונן, רשת וכו’)

תאורה יציבה: תקין.

ממצא זה שימח אותי מאד, כי עכשיו יש בידי כלי דיאגנוסטי.

אבל: מהעדר מארז לא היה בידי power led.

החלטתי לעשות אחד. יש ברשותי לדים אחדים מעסקי השענות שלי. בחרתי לד ירוק למתח 5V והלחמתי לו מחברים מתאימים לפינים של לוח האם.

                                                                                                ז

בהפעלה חוזרת החל הלד להבהב בטרוף. בעיית זכרון. העברתי את מקלון הזיכרון לתושבת אחרת ושוב הבהוב מהיר – שהואט – והואט – ויש!

הודעת הביוס הופיעה.

התברר כי בביוס החדש יש מנגנון אופטימיזציה שפרט לזיהוי כל הרכיבים (כגון כוננים, זכרון, כרטיס מסך וכו’) גם מקצה להם את המתחים והתדרים האופטימליים – וזה לוקח זמן.

מכאן והלאה הייתה הדרך סלולה ושגרתית ועד מהרה היתה מערכת ההפעלה מותקנת (על כונן ה־m2) והלוח מוכן להחליף את קודמו המיושן.

וכך נראה עכשיו ‘גיבוי 2’ עם הלוח החדש מורכב בתוכו: