מסעה של אדית על הדנובה 1941-1939

מאת: ניצה בן-ארי

לסיפור הזה יש שתי פתיחות.

פתיחה ראשונה בפברואר 2020, שאז מתה אמי, אדית בן־יעקב (מקודם הוכברג) בדירתה בגבעתיים, חודש לפני יום הולדתה ה־96. חמש שנות חייה האחרונות תחת שלטון האלצהיימר לא היו מזהירות, אבל היא נאחזה בהן בעקשנות, ונדמה ששמה לה למטרה להגיע לגיל מאה.

לא צריך להכביר מילים על מות אם, כל שכן על פירוק דירה על כל מטלטליה, רהיטים נאים שנרכשו בשנות חייהם של הורי בז’נבה, כלים נאים ומזכרות שנרכשו בשנות חייהם בקמרון, תמונות, ספרים – כל מה שהיא השכילה בטוב טעם לעשות לבית. והמון אלבומים, ותמונות ללא אלבומים, וניירת שאחי ואני חילקנו בינינו כדי למיין.

והנה אחי מטלפן נפעם כולו ואומר שמצא מחברות של אדית הוכברג הכתובות גרמנית ונראות כמו יומן המתחיל ב1939. כיוון שהוא לא קורא גרמנית, הוא העביר לי בדחילו ורחימו את המחברות, שלוש במספר, עטופות בכריכת קרטון תוצרת עצמית – ואני לא האמנתי למראה עיניי. אכן, יומן שאמי כתבה החל מהיום בנובמבר 1939 שבו עזבה את הבית בווינה, נערה בת 16, ויצאה עם עליית הנוער למסע הגדול לארץ ישראל, קליטתה ב"עיינות" וקשיי ההסתגלות שם ועד להתגייסותה לצבא הבריטי באפריל 1942.

עכשיו: אני אמונה על יומנים. במשך שנים עסקתי בפיענוח יומניה של נעמי סמילנסקי, חמותי, ואחר־כך יומניו הסודיים של בעלה, יזהר. וכל אותו זמן לא ידעתי, איש מאיתנו לא ידע, שאדית כתבה יומן. היא לא הזכירה אותו מעודה, ובכלל לא הרבתה לדבר על קורותיה בדרכה ארצה.

במרוצת חיי התברר לי שפליטי אירופה ממלחמת העולם השנייה נחלקים לשתי קבוצות: המדברים על השואה והלא־מדברים. אמי אדית היתה מן הלא־מדברים. כל מה שידענו היה שהיא נפרדה מהוריה ואחותה הבכירה בתחנת הרכבת של וינה ומאז לא ראתה אותם יותר. שמשם יצאה עם חבורת הנערים והנערות מעליית הנוער למסע ברכבות, שהדרך נמשכה חודשים ארוכים, בהמתנה לאישורי כניסה לארץ, ושלאחר עלייתה היא נקלטה במשק הפועלות "עיינות". פתאום נפרש לעינינו מסעם של מאות נערים ונערות מן ההכשרות השונות שעשו את דרכם על הדנובה במשך שנה וחצי, עד שיציאת חלק מהם אושרה לבסוף, והם נסעו ברכבות דרך יוון-טורקיה-סוריה-לבנון לנמל חיפה. כל בני הנוער האלה עזבו מאחוריהם משפחות וניסו, בעזרת מדריכים מסורים ועזרה נדיבה מקהילות יהודיות מקומיות, להתמודד עם הנסיבות הלא־פשוטות. במהלך המסע אדית קיבלה "אפידייויט" מרב ראשי בניו־יורק שהיה מאפשר לה להגר לארה"ב. היא סירבה והתעקשה לעלות ארצה. באֶרץ (Eretz), כמו שהיא כותבת, מחכה לה אחותה הגדולה ממנה טוני, שעלתה עוד ב1933. במשך זמן מה אדית עוד קיבלה מכתבים מהוריה ומאחותה הבכירה לוטי (שרלוטֶה), אך הקשר הזה נותק בארץ, וביומן מ"עיינות" היא לא מזכירה יותר מכתבים מהבית. המידע באתר השואה האוסטרי מציין שהוריה, רחל ומיכאל הוכברג, נשלחו ברכבת למינסק ב3.12.41 והושמדו שם ימים ספורים לאחר מכן. אחותה לוטי נשלחה אולי לטרזיינשטט ואיננו יודעים לאן הועברה משם ומתי נספתה. אין לי מושג מתי ואיך זה נודע לאמי.

התיישבתי מיד לפענח ולתרגם והתקשיתי להאמין: לא רק שנים של חיי אמי, שעליהם לא ידעתי דבר, אלא מסמך היסטורי בעל חשיבות לתולדות ההעפלה, ולתולדות תנועות הנוער הציוניות השונות וחלקן בהצלת בני נוער.

אדית (משמאל) וחברתה רוזי במחנה עליית־הנוער בשאבאץ, סרביה, 1941. הבגדים האחידים סופקו ע"י הג'וינט\הסוכנות.

היומן של אדית כולל מחברת וחצי, כתובות ברובן בכתב יד צפוף אך מופתי, עם תאריכים מדויקים. אל הכתיבה השוטפת אדית צירפה תווים ומילות שירים שהמדריכים לימדו בדרך, פזמונים שהילדים חיברו בעצמם לרגל ימי הולדת, תכניות של מה שהיא מכנה "עונֶגים" (פעולות עונג שבת), כרטיסי קולנוע שניפקה הקהילה היהודית, כשהתאפשר להם ללכת לסרטים, ציורים, גלויות ומיני זוטות שליוו את מסעם.

תצלום קבוצתי, אדית במרכז.

מחברת שלישית (שלא תרגמתי) מוקדשת לשירים ומחזות קצרים שהחבורה הכינה לימי הולדת ואירועים. אדית כותבת ביומנה כנערה טיפוסית. אין לה, כמובן, ראייה כוללת, והיא מתייחסת באותה רצינות לארועים פוליטיים, לפרטי היומיום וליחסים עם החברים והמדריכים. עד לשלב האחרון במסע, שבו גם המדינות הסמוכות ליוגוסלביה כבר נמצאות תחת השפעה גרמנית ואי־הוודאות לגבי קבלת היתרי הנסיעה גוברת, היא לא מתלוננת על קשיי הדרך. בשלב האחרון ניכר שקצרה רוחם של כל בני הנוער, כולל המדריכים, והם תלויים בעזרת הקהילה היהודית החמה בקלאדובו ולאחר מכן בשאבאץ, ובראשם מי שהם מכנים ה"דוד שפיצר".

רוזי וחברים

שמעון סימה שפיצר, אנחנו יודעים היום, גם סייע וגם קלקל, כיוון שבשלב מסוים איבד את האמון במוסד לעלייה ב’ וסירב לשלוח את האנשים לנמל ברומניה בלי שמובטח להם שאוניה ממתינה להם שם; ומאידך מנע יציאתם בנתיב חילופי. מכל מקום, הוא שילם על פעילותו בעזרה לפליטים ביוקר רב. הוא עבר חקירות ועינויים קשים במחנה הריכוז באנייצה ונורה למוות בראשית אוקטובר1941. אינני יודעת אם נודע לאמי על כך בשלב כלשהו בחייה.

התחלתי להעמיק בנושא והתברר לי שלא רק בני נוער יצאו למסע המסוכן וההזוי הזה. עליית הנוער הייתה רק חלק קטן מהמשתתפים בו. וכך מסכם אתר יד ושם את המסע1:

בנובמבר 1939 יצאה מווינה קבוצה של כ-1,000 מעפילים – נשים, גברים וילדים – שארגנה תנועת החלוץ באישור הרשויות הגרמניות, שבתקופה זו עוד עודדו הגירת יהודים מהרייך. המוסד לעלייה ב' תכנן להשיט את הקבוצה דרך נהר הדנובה לנמל סולינה שברומניה, משם יפליגו לארץ ישראל.

האוניה נעצרה בברטיסלבה שבסלובקיה. בעת עצירתה התברר שאין אנייה המחכה להם ברומניה והם גם לא יכולים להישאר בברטיסלבה עצמה. בהשתדלות ראשי הקהילה היהודית ביוגוסלביה ובמימון הג’וינט נשכרו שלוש ספינות נהר, והמעפילים יצאו מברטיסלבה והמשיכו בדרכם על הדנובה. עוד כ־200 יהודים עלו על הספינות בברטיסלבה. ספינות הנהר הגיעו ל"שער הברזל" (מעבר צר מהדנובה לים) אבל קרח בנהר עצר את התקדמותן והספינות הועברו למעגן על יד קלאדובו, כפר קטן ביוגוסלביה. בקלאדובו נאלצה הקבוצה לשהות בספינות הנהר כשלושה חודשים, בתנאי חורף קשה במיוחד. באפריל הפשיר הנהר אך התברר שעדיין אין אנייה שמחכה להם בסולינה, וחברת האניות היוגוסלבית נזקקה לאניות הנהר. בעזרת מעבורת הורידו את המעפילים בכפר קלאדובו בתקווה שיוכלו מאוחר יותר להמשיך בדרכם. הניסיונות להשיג אוניית מעפילים שתיקח אותם מרומניה לארץ לא צלחו. אוניה שהמוסד לעלייה ב’ רכש לצורך זה, ה"דוריאן 2” הועברה לבסוף לידי הבריטים כסיוע במלחמה. כעבור חודשיים קריטיים, כאשר היא הוחזרה למבצע ההעפלה, היא החמיצה את המפגש עם הקבוצות שהמתינו ביוגוסלביה, וגויסה להעלאת פליטים אחרים. בסוף מאי 1940 הפריעה נוכחותם של הפליטים לשלטונות הגרמניים שעסקו ברפאטריאציה (יישוב מחדש) של גרמנים ביוגוסלביה, וכל הקבוצות הועברו לאחור, לעיירה שאבּאץ, בכיוון צפון־מזרח, שבה היתה קהילה יהודית קטנה בת עשרות נפשות. היעד – ארץ ישראל – הלך והתרחק. אמנם בשאבאץ התנאים היו טובים יותר מאשר בקלאדובו: המעפילים גרו במבנה גדול של טחנת קמח שהותאם למגורים ובחדרים שונים אצל המקומיים. המאמצים להוציאם נמשכו, אבל שני אסונות של ספינות מעפילים אחרות בדצמבר 1940, טביעת ה"סלבדור" בים מרמרה וטיבוע ה"פטריה" בנמל חיפה, ריפו את הידיים. הבריטים, שבאמצעות הספר הלבן צמצמו כידוע את מספר העולים המורשים להיכנס לארץ ל־50,000, ועוד 25,000 פליטים לשנה במשך חמש שנים, ערמו קשיים על אניות המעפילים ועל הארצות שמהן היו נסיונות עלייה. ביוני, כאשר איטליה הצטרפה למלחמה, עמד כל המסע הימי בסימן שאלה. בתחילת 1941 הגיעו לבסוף סרטיפיקטים (אישורי עלייה של הבריטים) אבל רק ל־250 בני נוער ומלווים שיעלו לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. שפיצר ממשיך לחכות עד שיהיו סרטיפיקטים לכולם. במרץ 41 כבר ברור לכולם כי הפלישה הגרמנית קרובה, וסוף־סוף שפיצר מאפשר לבעלי סרטיפיקטים לצאת, ברכבת. אדית יוצאת ב־31 למרס. בשל סירובה של יוון לאפשר ליותר מחמישים בני נוער לעבור בשטחה בו זמנית, הם יוצאים ברכבות בקבוצות של 50 איש, ממש בימים האחרונים לפני הכיבוש הגרמני, 7-4-41. הקבוצה החמישית לא הספיקה לצאת. הנותרים בקלאדובו־שאבאץ נלכדו במלכודת מוות וגורלם לא היה ידוע במשך זמן רב. מחקרן של דליה עופר וחנה ריינר מלמד כי הם נפלו בידי הגרמנים ורובם, כ־1,000 במספר, נרצחו בידי הנאצים – למעט שישה, חמישה בחורים ובחורה אחת שברחו והמשיכו בזהות בדויה דרך החוף הדלמטי לאיטליה.

בתחילה נאסרו כל הגברים במחנה ריכוז בשאבאץ, ולאחר מכן הוצאו להורג בידי הצבא הגרמני ב־8–9 באוקטובר 1941 בבורות שנאלצו לחפור לעצמם על שפת נהר סאבה בזאסביציה. הנשים והילדים הומתו במשאיות גז יחד עם נשים וילדים נוספים במחנה סיימישטה בבלגרד באפריל 1942.

מתוך שלוש האניות שעשו את דרכם על הדנובה עם למעלה מ1000 פליטים הגיעו לבסוף רק כ־200 בני נוער, מדריכיהם ומלוויהם לארץ ישראל.


אז עכשיו תורה של הפתיחה השנייה:

אדית הוכברג, בת לרחל ומיכאל הוכברג, עזבה את עיר הולדתה וינה ב־25 בנובמבר 1939. הפרידה מההורים לא הייתה בתחנת הרכבת, כמו בסרטים, אלא בבית, והיא מתוארת ביומן הראשון בחסכנות קורעת לב. מי שליוותה אותה לנקודת המפגש ליד בית "החלוץ" היתה אחותה הבכירה לוטי.

שבת 25 בנובמבר 1939. פרֵידה: מה זה אומר יכול בעצם להבין רק אדם שחווה בעצמו פרידה. כל הזמן לפני שידעתי שאבא [Vatti]2 מסר את תעודת המעבר שלי ל"החלוץ" עוד היה נסבל, מפני שהלכתי למעון והעסקתי את עצמי בעבודה.

אדית, מימין, במעון התינוקות, וינה, קיץ 1939.

ארבעה ימים לפני הנסיעה שלי נשארתי לראשונה בבית ולא הלכתי למעון. עוד קיבלתי תעודת בית־ספר ממנהלת המעון הגב’ גיזלה קורנפלד. ואת השעון מכל האחיות והגננות. עד 11 בבוקר נשארתי במיטה. ידעתי שהיום צריך לקרות משהו. ב11 וחצי הגיעה ההודעה. המחול התחיל. אמא בכתה. לוטי לא ידעה מה לעשות ואבא היה היחיד שלא איבד את הראש. רצתי מהר מסביב כדי להספיק להיפרד מכולם ולבלות לפחות עוד את היום הזה עם האנשים שלי. ב7:30 עצרה המונית Taxemeter לפני הבית שלנו. לפני כן סיפרתי לפרידל שאני נוסעת. גם ממנו הפרידה לא היתה קלה. בשעה 8 היינו כבר ב"החלוץ". לוטי איתי. זה היה לילה נורא. חילקו לנו את תעודות המעבר ולקחו מאיתנו את הכסף שעוד היה עלינו. 4 לפנות בוקר. אדון פרשטֶנדיג הבטיח עוד ללוטי להשגיח עלי. ואז הייתי לבד. —

נסענו באוטובוסים עד לתחנת הרכבת מזרח. עכשיו אנחנו לא אנשים יותר. מספר 586. הייתי חייבת למהר לקחת את המטען שלי.

בתחנת רכבת מזרח מעמיסים אותם על האוניה הגרמנית "אוּרנוס", שעושה דרכה על הדנובה, עבור על פני פרֶסבורג ובודפסט. הכוונה היתה, כאמור, להפליג לנמל סולינה ברומניה ומשם לעלות על ספינת מעפילים שתיקח אותם לארץ ישראל. אבל לטענת אהוד נהיר, אחד ממדריכיהם, לא ממשלת רומניה מנעה את התקדמותם: פשוט לא נמצאה להם אוניה.

המדריכים (זאב דרוביאנסקי, אהוד נהיר, בעצמם בחורים צעירים) מנסים ככל יכולתם להעסיק את בני הנוער ולבנות להם סדר יום:

יום שלישי 28 בנובמבר. מסדר של עליית הנוער עם זאב [Zeef] דרוביאנסקי. עכשיו אני גם יודעת שאני שייכת לקבוצת "הנוער הציוני". גם לאבא לא היתה התנגדות לכך. להיפך. הוא התפאר בכך שהוא כבר 40 שנה חבר שם.

יום רביעי 29 בנובמבר. הדואר [Hadoar] ב8. דֶק עם זאב. הוא רוצה לאחד את עליית הנוער וזה גם מצליח לו. הבני־דוד של פרידל, פאולי ומוניו לֶגשטיין, גם הם מדריכים [Madrichim]. נראה שהראשון מגלה בי עניין רב (חה, חה).

יום שישי 1 בדצמבר 1940. עונֶגים [Onegim] של הקבוצות הבודדות מסתיימים בעונג טוב מאוד (עם אהוד) באולם "האח".

המסע לא מתקדם ובני הנוער הוחזרו לאחור. בגבול הונגריה־יוגוסלביה הפליטים מועברים לשלוש אוניות יוגוסלביות, "הצאר דושאן" (אדית עם עליית הנוער והכשרת אלטרייך), "הצארינה מריה" ו"הצאר ניקולאי". הם חולפים על פני בלגרד ואח"כ, דרך "שער הברזל", לפראהובו ולקלאדובו. שם הם נתקעים.

אדית כמעט ולא מתלוננת:

יום שישי 15 בדצמבר. ארוחת הבוקר הטובה הראשונה. לחם טוב, הרבה חמאה וקפה בחלב. אנשים נחמדים, צוות ידידותי. מכתבים דרך שטויֶרמאן1 [איש צוות] שגם מביא אחר כך סבון לרוזי ולי בלי שביקשנו. חוץ מזה משעמם נורא. אנחנו נוסעים הלאה לכיוון ווּקובאר [Vukovar]. עד 6 בבוקר של–

יום שבת ה16 בדצמבר. ואז הלאה לנובי סאד [Novi Sad]. הנוף יפהפה. משני צדי הדנובה גשרי אבן. ב11:30 מגיעים לזֶמוּן [Zemun]. שם פוגשים את ה"מריה". ושוב נוסעים בנפרד. אנחנו ממשיכים הלאה לבלגרד. בלגרד מוארת להפליא, בניינים מדורגים עם רחובות שקטים מאוד. גשרים נפלאים שהאורות הצבעוניים שלהם משתקפים במים. הטלנו עוגן, אבל לא לזמן רב.

יום ראשון ה17 בדצמבר. שוב ממשיכים וחולפים על פני בתים קטנים וצבעוניים ולפעמים אנשים בכל מיני תלבושות. סביבה יפהפיה. תחנת עגינה גראדיסטֶה [Gradiste]. משמאל ומימין לגדות הדנובה הרים מושלגים. אם כי היפה מכולם מגיע והוא ה-Eiserne Tor שער הברזל. משני הצדדים נישאים צוקים ישרים לגמרי, ועל הגדה הרומנית כביש מהיר מרשים חצוב באבן. 110 מטר עומק ו60 מטר רוחב. המקום הכי סוער והכי מסוכן בדנובה. אני לא על הסיפון למעלה. מזג האוויר סוער וקר, ואני העדפתי להישאר לי בתא הנעים. רק מאוחר יותר גיליתי שלמרות שהיה לנו מטען, הנסיעה היתה סכנת נפשות. עצרנו בפראהובו [Prahovo] ונישאר כאן "כמה ימים". להטעין פחם.

יום רביעי 27 בדצמבר. כל כך הרבה חולים באנגינה שאנחנו צריכים לפנות את האולם הקטן. תודה לאל שאני, שדווקא רגישה מאוד לזה, לא חליתי. בדי כותנה נמתחו לבידוד. עדיין ישנים על הריצפה. צפוף מאוד. אם אין מקום אז יושבים לילה אחד, אבל לא נורא אם זה יימשך רק עוד שבוע. יום שבת 30 בדצמבר. סוף סוף נוסעים מפראהובו, אבל בחזרה לקלאדובו. אני כבר לא יכולה לתאר לעצמי מסע נורמלי, תמיד צעד אחד קדימה ושני צעדים אחורה. אם זה ימשיך כך, נגיע בחזרה לווינה. יום ראשון 31 בדצמבר. בגלל הנסיעה הלוך ושוב מצב הרוח ירוד. געגועים ללוטי, להורים, לבית. אני לבד.

חוץ מהמגפות השונות, בשגרת המסע יש ימי כביסה, ויש מסדר כינים:

יום שישי 9 בפברואר. בדיקת כינים גדולה. אנחנו צריכים לגשת לאדון הספר. זה הולך בקבוצות. אני כל כך שמחה שלא מצאו אצלי כלום. אני חוזרת, וכל האנשים באים עם שיער קצר לאוניה. הם חייבים לנסות את הכיפה נגד כינים. מאלווי ואני היחידות שנשארו מהקבוצה שלנו. אני ישנה איתה. בגלל השמיכות. הפעם הראשונה בלי רוזי. כיוון שרוזי ואני מסתדרות טוב, אנחנו מאוד עצובות.

יום שבת 10 בפברואר. סוער מאוד. אני הולכת לראות מה שלום רוזי. גם היא בחוץ. שתינו לא הצלחנו לישון. גנבו לי 80 דינר. יום שבת 2 במרץ. יום כביסה עם הרבה התרגשות. מתגלים כינים בבגדים. אבל אנחנו מבחינים בכך רק כאשר אנחנו כמעט מסיימים. אבל זה לא עוזר לנו. כל הכביסה צריכה להיטבל בלובלימאט. יום ראשון 9 במרץ. עדיין המגיפה הזאת. מהקבוצה שלנו רק אחד: נורברט טאבאק. אבל אין מה לעשות נגד זה. אני חושבת שזה הלכלוך של הצוות.

יום שני 4 במרץ. אוניה בהסגר, זה כמובן מובן מאליו, אבל כולם אומרים שהאוניה של עליית הנוער היא המלוכלכת ביותר. אבל אני חושבת שניתן לסלוח לזה. כי יש עוד הרבה בחורים שרואים עליהם שחסרה אצלם יד אם.

מדי יום יש הכרזה שלמחרת נוסעים. ואז האכזבה:

יום רביעי 20 במרץ. אנחנו נוסעים לנמל של קלאדובו, ומותר לנו לטייל על האדמה. יום חמישי 21 במרץ. הודעה של מרטין הירש ברמקול על שיחה טלפונית ממר שפיצר מבלגרד. "אנחנו נוסעים ביום ראשון, לכל המאוחר ביום שני." רוזי ואני מיד מתלבשות (גרבי משי, חצאיות כחולות וז’קטים מעור) ויוצאות לכפר. אנחנו נראות כאילו במשך שנה שלמה חיינו על אי, ועכשיו מותר לנו לדרוך על יבשה יציבה. האוכלוסיה מאוד ענייה אבל גם מאוד עצלה. השדות אדמת בור.

יום שני 25 במרץ. מובן שאנחנו לא נוסעים. האנגלים חטפו מאיתנו הרגע את ספינת הקיטור הימית. מר שפיצר מוסר לנו שמגיע "אובייקט" שייקח אותנו לרומניה ושם נחכה עד שהטרנספורט מפראג יגיע. זה יכול לקחת בין 4 ימים – ל3 חודשים. קשה לתאר את הזעם על מר שפיצר אבל מזג האוויר הטוב מרגיע קצת. ובתוך כל ההתרגשויות יש יום הולדת שחוגגים לה החברים.

יום שלישי 9 באפריל. בבוקר כבר מגיעות הֶרטה ואריקה ומביאות לי מתנות: מפית מוסלין וכלי תפירה, וכלבלב אדום. מותר לי להתלבש ולעלות למעלה. מכל הצדדים מברכים אותי וזה מביך בטירוף. לארוחת הצהרים מונחת על הצלחת שלי מתנה מהחברה [Chevrahgeschenk] קשורה בסרט אדום: נייר מכתבים ובקבוקון בושם (שאני שופכת) ועיפרון ואיגרת ברכה קטנה. מכתב יומולדת מלוטי. בדיוק היום. אני מתיישבת על הסיפון ונדמה לי שאני בוכה. [מצורף כרטיס ברכה לאדית האהובה שלנו]

בקלאדובו נכונים להם חודשים ארוכים של שהייה בגלל מספר בעיות: תנאי מזג האוויר הקשים שהביאו לקפיאת הדנובה, אי מתן אישורי מעבר וסגירת נתיבי העלייה עקב היענות ממשלת יוגוסלביה לדרישות הבריטים, וכן הקושי הרב ברכישה ותפעול של אוניות בשעת מלחמה. לבסוף הם מפליגים, אבל לאחור, לשאבאץ, באוניה "פנלופי", ושם יורדים למגורים על הקרקע, חלקם במחנה אוהלים וחלקם במחסן ריק.

חברויות מתהדקות ומתפרקות. אהבות קטנות ולבבות שבורים שזורים בהבזקי ידיעות קשות על "המצב". מה שמציל אותם הוא ההימצאות ביחד, בחברותא. המדריכים ואנשי הקהילה הקטנה עושים מאמץ אדיר לארגן להם חוגים ושיעורים ואפילו "בית-ספר":

יום שלישי 11 ביוני. 5 וחצי משמרת יום. התעמלות עד 6 עם היימי הלר, ב8 ביקורת אוהלים, 8:30 הדואר, רבע לתשע עברית עם מרדכי ליישט שאצלו אני גם לומדת שחייה. עד 3 זמן חופשי. מאוד מוצא חן בעיני באוהל. הימים מלאים, ויש פחות מגע עם האחרים. זה יתרון גדול. אחר הצהריים ספורט. בערב עד 6 שיחה עם בצלאל. אחרי זה פולדי מספר באוהל הבנות הגדול סיפורי רוחות רפאים מטלהיים. אווירה נינוחה מאוד.

יום רביעי 12 ביוני. התעמלות מוקדם בבוקר, אחר-כך משחק מחניים ואז שיחות. בערב מדורת מחנה עם מרטין הירש. הוא מספר לנו על הקמת עליית הנוער. רון ואני שומרי לילה. הֶרטה מזהירה אותנו מפני פשיטה. אבל הם בכל זאת הולכים לישון. אנחנו מבחינים בכמה רחשושים של אנשים זוחלים. אנחנו מזנקים לאוהל. רק אחר כך אנחנו יוצאים החוצה ומתחילים לצחוק. אלה היו הבחורים מ’נצח’.

יום שבת 15 בספטמבר. מאלווי הולכת איתי לסדר את עניין התיבה. אחרי כן אנחנו הולכות על החוף ומתיישבות קצת על אבן בשמש. אנחנו מדברות על הבית. היא מספרת. אני לא יודעת למה, אבל אני שונאת את השתפכויות הרגש האלה.

בשאבאץ גובר הלחץ הנפשי כשלא ברור אם, מי, כמה ומתי ימשיכו במסע. אדית כותבת "או כולם או אף אחד!", אבל אנו יודעים, למרבה הצער, שרק כ-250 זכו בסרטיפיקט שאפשר להם להמשיך, וגם מהם הצליחו רק 200 לצאת והשאר נתפסו על ידי הנאצים ונרצחו בספטמבר ואוקטובר 1941. המוסד לעלייה ב' אמנם רכש אנייה בשם "דוריאן 2", אך עקב המלחמה היא לא יכלה להפליג לים האדריאטי, ולמרבה הזוועה בהנהגת היישוב הוחלט למכור אותה לבריטים כדי לסייע להם במאמץ המלחמתי. כשהאונייה חזרה לידי המוסד בדצמבר 1940 והושטה בים השחור למען חילוץ קבוצת הפליטים, קפאו מימי הדנובה ובשל כך התקבלה הוראה להחזירה לקונסטנצה ולהעלות עליה פליטים אחרים. מקצת מהפרטים האלה מגיעים לבני הנוער ומוזכרים ביומן. הזעם מכוון אל "הדוד שפיצר", אף שהצעירים אינם משערים אפילו כמה נזק הוא גרם באולטימטום שהציב למוסד לעלייה ב’ שלא להביא את המעפילים לרומניה עד שלא תובטח להם שם אוניה. בדצמבר 1940 אדית מציינת שאחותה לוטי שואלת במכתב אם כדאי שהיא וההורים יגיעו אליה ליוגוסלביה וינסו להצטרף לאחת האוניות. אדית מהססת ומבקשת להתייעץ. ב31 בינואר היא כותבת, בביטחון שאינו נסמך על דבר: "יפה! היום ההחלטה שלי נחושה ואני כותבת מיד להורים וללוטי שלא יהרהרו רגע נוסף". שוב, בדיעבד אנו יודעים ש"מצטרפים" כאלה לא קיבלו סרטיפיקטים ונשלחו למחנות. אבל אני לא רוצה לחשוב מה עצם ההתלבטות גרמה לה.

בנובמבר 1940 היא מסכמת בכאב לב "שנה לעלייה":

יום שני 25 בנובמבר 1940. שנה אחת לעלייה. שנה אחת שבה למדתי להיות לבד, שבה ראיתי והיכרתי אנשים, שבה ראיתי כמה אפורים וחסרי נחמה הם החיים, ושבה ראיתי – יכולתי עוד להמשיך לכתוב אבל אין בכך טעם, האכזבה שלי ברורה למרבה הצער מהקריאה. השעה 10:30. לפני שנה הגיעה בשעה זו ההודעה של "החלוץ". אמא Mutti, לפני שנה צעקת מכאב ואת, לוטי, התיישבת לידי ולא יכולת להאמין ואתה, אבא Vatti רק אתה שמרת על ראש מורם ואמרת שהכול מהגורל. אני צחקתי והייתי במצב רוח עליז כל זמן שהייתי איתם, ורק באוטו לא יכולתי יותר לשלוט בעצמי. כבר אז היתה לי הרגשה שייקח הרבה זמן עד שאראה שוב את האנשים האלה שכל חיי הייתי איתם. זה היה לפני שנה – היום אני יודעת שצדקתי. –

הרבה יותר מאוחר, בבדידותה במשק הפועלות עיינות, היא מעלה – לראשונה! זכרונות טראומטיים. וינה, ליל הבדולח: עד כה היא לא הזכירה את החוויה הנוראה, זאת שאולי החישה את החלטת הוריה לשלוח אותה לארץ. גם במשך חייה היא לא דיברה על כך איתנו. אף לא פעם אחת. אולי כדי לגונן על עצמה מהזוועה, היא עוברת לכתוב בגוף שני:

לטונילה יש ב11 בנובמבר יום הולדת. ב-10 אני אצום. האם את זוכרת איך רעדת כשישבת עם אמא ואבא בחנות ובחוץ עדרי אדם פראיים השתוללו. את זוכרת איך פוצצו את בית הכנסת ואז הפכו יהודים צעירים וזקנים לדבק לקירות המפוצצים? את זוכרת איך מרוב פחד לא ידעת מה לעשות חוץ מאשר להשליך את עצמך על הספה ולקבור את הידיים בכריות. את זוכרת איך אז שמעת את המפתח מסתובב בדלת וזינקת על אבא ותפסת אותו בצוואר. למה? האם יכול היה בכל הרוע הזה לעזור. לא. רק ההכרה שיש לך מישהו שדואג לך, שחושב עלייך. (זה היה במשך כל התקופה בוינה ובעיקר ב10?) אצום בשביל ההורים שלי, אם כי אני יודעת שאני לא יכולה לעזור להם בזה. –

סוף סוף מגיע הרגע הגדול:

יום שבת 15.3. יום גדול ורב משמעות. לפני הצהריים משחק שבו אני שוב צריכה לשחק שופט בורר 13:8 לטובתנו. אחרי זה אהוד הולך לקבל עדכונים שאנחנו מחכים להם בקוצר רוח. מה הוא יביא. אנחנו יושבים כולם באולם־יום. פתאום פותח אהוד שהגיע בינתיים ואומר: אנחנו נוסעים מחר בשעה 4:30 מכאן. הרשימה של 30 אנשים שנוסעים בטרנספורט תתפרסם בשעה 3. אני מרגישה שאני ואנחנו לא נכללים ובכל זאת ההרגשה שאחרים נוסעים וגם אני בקרוב אגיע לזה מרעידה לי את הלב.

אנחנו קובעים לנו עם פריצל ואֶרבְזֶה רונדהוו, פגישה. ב15.3 בשעה 15:00 בדואר המרכזי בתלאביב 1942, 43, 44…

בשעה 4 בא מרטין הירש ומודיע שכל השומר ומכבי נוסעים. אז פורקים את החפצים [שקיבלו מהג’וינט לכבוד הנסיעה] וכולם מעריכים ומאשרים. בעיני הם לא מוצאים חן. – בערב מפגש של 3 הקבוצות אצלנו בחדר. די עליז. גם בצלאל (באמת שאני מרחמת עליו) ויחיאל אלטמן: עליז מאוד. פריצל וארבזה דואגים לבידור.

מפאני יש דואר אחרי זמן רב. היא שוב כותבת נחמד מאוד ואני חושבת שאבקש ממנה להמשיך לשלוח את המכתבים להורים.

אני עייפה! האם יורשה לי לקחת ולשמור לי את [ה??] האלה? ואת התמונות?

מה תגיד טוני? מה ההורים?

אני עצובה, מאושרת (אני לא יודעת)

אדית

היום הגדול.

יוצאים משאבאץ לארץ ישראל.

29.3.1941 בשעה 5 תחנת הרכבת שאבאץ.

האם יודע מישהו איך אני מרגישה?

ב29 במארס 1941 אדית וחלק מחבורת הנוער שזכו ל"סרטיפיקטים" עוזבים סוף סוף את שאבאץ ועולים על רכבת לבלגרד. משם לסקופליצֶה, לדֶבדֶליָה, ומשם, שוב ברכבות, בקרון סגור, בקבוצות של חמישים, ליוון – סלוניקי, אלכסנדרופול, לתורכיה – קונסטנטינופול, אנקרה, אדנה, לסוריה – איסלהיה, אלפו (חלב), ללבנון – ביירות, ולבסוף – ב8 באפריל 1941 לחיפה ומשם לעתלית. חלק זה של המסע מתועד בדייקנות אך בקיצור רב, ופסגתו – ההגעה לארץ.

ב10.4.41 יום אחרי יום הולדתה, אדית משתחררת מעתלית ("מחנה הריכוז" בלשונה), מעיפה מבט אחד בבית העולים בבת־גלים ונוסעת משם, ההרפתקנית הצעירה, לבדה באוטובוס לתל־אביב. שם היא פוגשת לבסוף את טוני אחותה, שאותה לא ראתה 8 שנים. אבל אחותה מתגוררת בדירת חדר עם בעלה הטרי, הם עובדים קשה ואין באפשרותם לקבל את הנערה אליהם. אז מתחילה קליטה לא קלה במשק הפועלות "עיינות", מלריה, ובדידות עוד גדולה מתמיד. הגיוס לצבא הבריטי חותם באופטימיות את המחברת השנייה ואת תקופת העלייה.

הנהגת אדית, הדודג' וחברים – קהיר, 1942.

אדית תתגייס לATS ותוצב כנהגת אמבולנסים ומשאיות בקהיר מצרים. שם תפגוש את אבי, אלבר, שמשפחתו הגיעה מחברון, ותינשא לו. אני, דניז, מאוחר יותר ניצה, אוולד בקהיר. שנה לאחר מכן, ב1947, המשפחה הצעירה תצטווה לעזוב את מצרים ותעלה ארצה. אבי ישתתף במלחמת השחרור ויתרגם למודיעין שלנו חומרים מצריים ולצבא המצרי כרוזים ישראליים.

אדית לא מתארת לעצמה שכפסע היה בינה לבין המוות. לא היא ולא חבריה האחרים למסע אינם יודעים פרטים על גורל חבריהם. האם אי פעם נודע לאדית מה קרה ל50 הצעירים שלא הצליחו להגיע לרכבת ליוון? על גורל למעלה מ1100 הפליטים שלא מעליית הנוער? לא ברור. ברור שהיא לא דיברה על כך מעולם. ואת היומן היא טמנה בארון ו"שכחה" ממנו. האם השיכחה סייעה לה לשרוד? אין כבר את מי לשאול.

באפריל 1941 פלשו הגרמנים ליוגוסלביה, ימים אחדים אחרי שאמא יצאה משם. ביולי 1941 פרץ בסרביה מרד עממי בהנהגת גורמים קומוניסטים. הגרמנים הגיבו בענישה אכזרית. מתוך הבנה שהמדיניות שהותוותה מברלין היא חיסול היהודים, השתמש הממשל הגרמני המקומי באמתלה שהיהודים הם קומוניסטים ולכן הם שהסיתו למרד, ורצחו את הגברים היהודים שהיו כלואים במחנות ריכוז. הנשים והילדים רוכזו במחנה סיימישטה (Sajmište) שליד בלגרד. מדיניות זו יושמה גם על המעפילים ששהו בשאבאץ. הם הועברו למחנה ריכוז בקרבת שאבאץ ובאוקטובר 1941 נלקחו הגברים מהמחנה, נרצחו בירי והוטלו לבורות בקרבת הכפר זסביצ'ה (Zasavica). בין הנרצחים היו הגברים מקבוצת המעפילים, הגברים היהודים מקהילת שאבאץ, קבוצת צוענים וכמה סרבים.

בינואר 1942 הועברו הנותרים מקבוצת המעפילים – הנשים והילדים – משאבאץ למחנה הריכוז סַיְימישטֶה. במרס 1942 נשלחה משאית גז מברלין ועד תחילת מאי נרצחו במשאית כל הנשים והילדים שהיו כלואים בסיימישטה.

 

1 https://www.youtube.com/watch?v=tpeJ_UznueU מי שתרמה להשלמת התמונה המלאה היא פרופ’ דליה עופר, שחקרה את המסע הלא גמור עם חנה ויינר. ראו פרשת קלאדובו-שאבאץ באתר יד ושם

2 סוגריים מרובעים כוללים השמטות, הערות שלי, מילים לא ברורות או ביטויים שביקשתי להביא כלשונם. ההדגשות כולן במקור. (המתר’)