אוגוסט
20
תגיות
“גילוי עריות” מאת אנאיס נין – אחרית דבר (2000).
We write to taste life twice, in the moment and in retrospection. Anais Nin
המלכה ויקטוריה מתה בשנת 1901, אחרי שישים וארבע שנות מלוכה. בתקופה הנקראת על שמה היתה הצביעות תקנית וכפל המידות מכובד. אנשים אולי עשו הכול, אבל אסור היה להודות בכך בפומבי, בוודאי לא לבטא זאת בכתב. בדיאלקטיקה החוזרת ונשנית יצא הדור הצעיר שנולד בשלהי תקופתה נגד ערכי הוריו תוך שהוא מקיים אותם כמהופנט.
אנחלה אנאיס חואנה אנטולינה רוזה אדלמירה נין אי קולמל נולדה ב־8 בערב ב־21 בפברואר 1903 בנוילי־על־הסיין, ליד פריס. הוריה היו מוסיקאים ילידי קובה שבאו להשתלם בצרפת.
האם רוזה נתנה שיעורי זימרה כהשלמת הכנסה והאב חואקין הרבה במסעות קונצרטים באירופה ובקובה.
באביב 1909 עברה המשפחה לבלגיה, שם התמנה חואקין לפרופסור באוניברסיטה. הם התגוררו באוקל, פרבר של בריסל, ואנאיס ביקרה בבית הספר. ההורים רבו ללא הרף, והאב נהג להלקות את הילדים באכזריות. הוא גם הרבה לצלמם. ב־1912, חלתה אנאיס ונלקחה במצב קשה לביה“ח לניתוח תוספתן. החלמתה היתה אטית, והמשפחה צייתה להוראות הרופא ועברה לארקשון, עיר קטנה וחמה יותר בחוף האטלנטי של צרפת.
האב החל לחזר אחרי מרוקה רודריגז בת ה־16, בתו היפה של איל סיגרים קובני. אחרי מריבה איומה, עזב את הבית והורה לרוזה לעבור לגור עם הוריו בברצלונה, בלי תמיכה כספית כלשהי. רוזה נאלצה למכור את כל המטלטלים ועברה לברצלונה. משפחתה יעצה לה לשוב לקובה, אך היא סירבה זמן רב להאמין כי עזיבתו של חואקין סופית ולכן נשארה אצל הוריו. אנאיס החלה להסתגל לספרדית, אך אביה כתב לה שעליה להמשיך ולדבר צרפתית. אחיה של אנאיס דיברו זה עם זה ספרדית, אך היא צייתה לאביה והמשיכה לדבר ולכתוב צרפתית.
ב־25 ליולי 1914 עלו רוזה ושלושת ילדיה על סיפון ה“מונסרט” והפליגו לניו־יורק, שם התגוררו אחדים מבני משפחתם. בנסיעה זו החלה אנאיס לכתוב יומן, בו התמידה כל ימי חייה. למעשה היו אלה מכתבים לאביה המפצירים בו לחזור אליהם. רוזה התפרנסה בקושי. אנאיס נשלחה לבית־ספר קתולי אך תיעבה אותו ועברה לבית ספר כללי. עתה היה עליה להתמודד עם השפה האנגלית, כשהיא רוכשת במהירות את השפה המדוברת אך מתקשה בשפה שבכתב. היא לא ראתה את עצמה כאמריקנית.
בגיל שש עשרה נשרה אנאיס מבית הספר, לאחר שמאסה בלוחות הזמנים הנוקשים. היא העדיפה ללכת לספרייה ולקרוא.
בשנת 1919 היו עסקיה של רוזה בכי רע, והיא קיוותה שאנאיס תפגוש גבר קובני עשיר שיפתור את קשייה הכלכליים של המשפחה. היא הזמינה ציור דיוקן של אנאיס ויעדה את “כניסתה לחברה” ל־1921.
ב־1920 התחילה אנאיס לכתוב אנגלית ביומנה. בן דודה אדוארדו סנשז היה אורח תדיר והפך לאיש סודה, עד שהוריו אסרו עליהם להיפגש, מחשש פן יתאהב אדוארדו באנאיס. הם רצו שיינשא לנערה קובנית ממעמד חברתי הולם.
רוזה נאלצה להשכיר חדרים לדיירי משנה. אנאיס שקלה את האפשרות להירשם לאוניברסיטת קולומביה ובילתה את השנה בקריאה להוטה. בחורף של 1921 התקבלה, אך לא הורשתה להשתתף בקורסים לצרפתית ולפסיכולוגיה שבהם רצתה, אלא בקורסים לפילוסופיה ולאנגלית. היא גילתה עניין מועט בלימודים וכעבור שנה נשרה והחלה לחפש עבודה. היא נרשמה בסוכנות דוגמנות ודגמנה לציירים ומאיירים.
אנאיס היתה גבוהה, רזה ויפת מראה. היא גילתה כי במשיכה המינית שהיא מעוררת אצל הגברים המתבוננים בה ובתמונותיה טמון כוח רב. סימני הפוריות (שדיים בולטים ואגן רחב) והזמינות (מותניים צרות המעידות שאינה מעוברת לאחר) הם ככישוף לגברים, שדחף קדמון מצווה עליהם לעבר בעלת נתונים שכאלה. אשה בעלת כושר מניפולציה יכולה להפיק תועלת רבה מדפוס ההתנהגות הזה. גישתה של רוזה לא היתה שונה בהרבה: היא ראתה בנשיות הצעירה של אנאיס נכס כלכלי שיש לממשו בתבונה. יתר על כן: חתן ממשפחה עשירה נושא ממילא מטען גנטי משובח. מכאן מתחיל קונפליקט שעתיד ללוותה במשך יותר משלושים שנה. אנאיס הדוגמנית פנתה לקהל הגברים הכללי, ואילו רוזה הועידה אותה לציבור החתנים. כדי להניע ולהפעיל את הראשונים עדיף לרמז פתיחות וזמינות מינית. כדי למשוך את החתנים יש להדגיש את התום והבתולים. שילוב שתי הדמויות והמעברים ביניהן פתח שפע אפשרויות, ועברו הרבה שנים עד שאנאיס התגברה על הפיתוי להשתמש בכולן.
ב־12 במרס, 1921 פגשה ביוּ (הוגו) פרקר גילר במסיבת ריקודים בבית הוריו בפורסט היל, שבקווינס. היתה ביניהם משיכה הדדית, אך הם לא הרבו להפגש כי שניהם היו ביישנים מדי. היה להם עניין משותף בספרות, והיא נלהבה מהתגלית שגם הוא כותב יומן. הוריו הסתייגו מאנאיס בגלל עונייה, הקתוליות שלה ומוצאה הקובני, ואיימו להחרימו ולנשלו מן הירושה אם יתחתן איתה. למרות כל זאת התארסו יוּ ואנאיס בחשאי ב־8 ביוני, 1922. יוּ היסס זמן מה אם לקיים את הבטחת הנישואין, כי לא היה בטוח ביכולתו לפרנס את אנאיס ומשפחתה, מה גם שרוזה אילצה את אנאיס להבטיח שהיא ואחיה ימשיכו לגור איתה אחרי נישואיה.
הוריו של יוּ שלחו אותו למסע בן שלושה חודשים באירופה, בתקווה שיזנח את רעיון הנישואין. אנאיס, לעומת זאת, נשלחה לקובה, כי אמה טרם נואשה מהסיכוי למצוא לה שם חתן עשיר. מהלכים אלו לא הצליחו, וב־3 במרס 1923 נישאו יוּ ואנאיס בכנסייה קתולית בהוואנה בטקס צנוע, שבו השתתפו רק הדודות הקובניות של אנאיס וצאצאיהן.
יוּ העריץ את רעייתו התמה והרומנטית, וגם חש היטב בנחיתותו האינטלקטואלית והרגשית לעומתה. הוא שם לעצמו מטרה נחושה לשרתה כמיטב יכולתו, להיות הדום לרגליה, וכך עשה כל חייו. שום אות או מופת לא הצליחו לשנות את גישתו זו. אנאיס לא ראתה ביוּ בעל שהקשר המיני איתו הוא מקור כוחה ומשענתה, בעל שלו היא עתידה ללדת ילדים ולגדלם. היא ראתה בו לסירוגין אח, אב, בן: כל אותם גברים שהקשר המיני איתם אסור, ושאהבתם מובנֵית בלעדיו. היא היתה אסירת תודה על התמיכה שתמך בה ובמשפחתה ועל החופש שנתן לה לעשות ככל העולה על רוחה – על ההזדמנות לחיות את החלום. בשלב ההוא בחייה היה לגבר שחיפשה ממדים מטפיזיים: אם אינו אלוהים גופו הוא בוודאי בן־אלים. החינוך הקתולי שקיבלה הכשיר את לבה לתפישה זו. הנזירות הן נשותיו של ישו בן־האלוהים, הזונות חברותיו הטובות ביותר וטרזה הקדושה מתמזגת איתו באקסטזה עילאית. אנאיס שוכנעה כי אקסטזה זו, ה־élan, היא משמעות שמה וידעה שאותה היא מבקשת – בלעדיה חייה אינם חיים. אביה, המקסים אנשים כה רבים ודווקא ממנה הסיר את חסותו, הוא המודל, ואת כפילו היא מחפשת; בעיני עצמה היא פנויה.
כשנישאו, יוּ ואנאיס היו חסרי ניסיון מיני ובורים גמורים בנושא ויחסי המין לא היו מספקים. יוּ ניסה ללמוד מספרים, אבל אנאיס הסתייגה מ‘תגליותיו‘ ולא שיתפה איתו פעולה. באחת מדירותיהם הראשונות מצאה מצבור של ספרות פורנוגרפית שהשאיר הדייר הקודם – היא קראה אותם בסתר והם שלהבו את דמיונה. עם זאת היתה ביישנית ועצורה מאד, לא מסוגלת לדבר או לכתוב על מין, גם לא במונחים סטריליים, גם לא ביומנה הסודי, בוודאי לא להשתמש במלים גסות כמו ‘זיון‘. במקום זאת השתמשה ברמזים עדינים וכתבה ‘חושני‘ או ‘פלירט‘. המורשת הויקטוריאנית פעלה במלוא עוזה.
בשנת 1926 החל בניו־יורק אדוארדו האהוב את הטיפול הפסיכואנליטי הראשון שלו, אצל תלמידו של אוטו רנק. הוא שיתף את אנאיס בחוויה המרתקת והאופנתית. הוא גם שיתף אותה בסוד ההומוסקסואליות שלו, שהעסיקה אותה, בלבלה אותה והיוותה לה אתגר. “אני יודעת שאדוארדו מעדיף נשים גדולות, שופעות חזה, שהרגליים שלהן נטועות חזק באדמה, ואילו אני אהיה תמיד זונה ובתולה, מין מלאך סוטה, קדשה וקדושה“, כתבה ביומן.
כשהגיעה לפריס פגשה מחדש את אביה ואת אשתו מרוקה, בת גילה כמעט, והוא העניק לה כרטיסים לקונצרטים שלו וניסה לכוון את חייה. אחיה, שהזדהו עם אמם, החרימו אותו.
השנים הראשונות בפריס עברו על אנאיס בניסיון להגדיר את עצמה ואת דרכה. לא היה לה ספק בכך שהיא אמנית – רק לא היה לה ברור באיזה תחום. היא השקיעה מאמץ וממון רב בבחירת דירה ובריהוטה. אחרי שעברו כמה פעמים מדירה לדירה התיישבו כולם בבית בן ארבע קומות בעיירה לובסיין, שאותו ואת גנו עיצבה אנאיס כפנטסיה אקזוטית. בסופו של דבר רבו, ורוזה חזרה עם שני בניה לדירה בפריס. חדרים אחדים הושכרו גם כאן לדיירי משנה, וביניהם אדוארדו שהגיע גם הוא לצרפת. במקביל גברה התעניינותה של אנאיס בספרות מודרנית, ובהדרכתה של המורה לאנגלית הלן בוסינסק (‘בוסי‘), התאמצה לשפר את טעמה. במשך חודשים אחדים החליטה שעתידה טמון בריקוד פלמנקו והתאמנה אצל פקו מירלס. היא גם מילאה בנאמנות ובהצלחה את תפקידה כאשת בנקאי, הקסימה את לקוחות בעלה בשיחה שנונה ובריקוד במועדוני לילה, שעשעה את נשותיהם בקניות והביאה אותן למספרה ולתופרת.
אולם ניסיונותיה לכבוש לה מעמד כסופרת הסתיימו כולם בכישלון כפול: רוב משאבי הכתיבה הופנו ליומן, לכתיבה שלא חייבה בריאת דמויות ועלילה, ולעתים אף לא עיצוב וניסוח; כתיבה זו לא רק שלא נועדה לפרסום מיידי, אלא אף חייבה הצפנה. במעט המשאבים שנשארו כתבה דברים חריגים שנדחו שוב ושוב על־ידי המו“לים.
היו אלה סוף שנות העשרים. האוויר היה רווי בפרויד ובד.ה. לורנס ובאמונה הלוהטת שאי אפשר להיות בן אדם הגון, שלא לומר אמן, בלי חיי מין מסעירים ומספקים, ושהצורך בהם קודם לכול. ההדחקה וההשתקה הם אבות כל חטאת, וביטוי המיניות, התת מודע והחלוּם היא הדרך לשחרור ולאושר. סוריאליזם!
כשהופיע ג‘והן ארסקין בחייה לא היה לאנאיס ספק שהוא הגבר לו חיכתה. הוא היה האב הרוחני של הוגו, סופר מצליח, נשיא ‘ג‘וליארד‘, פסנתרן! היא השתדלה לפתותו. ארסקין נמלט ברגע האחרון והשאיר את אנאיס מתוסכלת להחריד. בצר לה התוודתה בפני יוּ. יוּ סבל וסלח.
כדי להיטיב להבין את אשר קרה, שקעו שניהם בקריאה אינטנסיבית בלורנס. לורנס הבטיח שהאושר נמצא בחושי, בפרימיטיבי, בקמאי, ולא באינטלקטואלי, באנין ובמתורבת. לורנס
ניבא כי עם המין המושלם, עם האורגזמה כהלכתה (“לגמור ביחד“), תבוא הגאולה. אנאיס ידעה שאצל קוני צ‘טרלי כרוכה האינטלקטואליות בעקרות ובאימפוטנציה, והמין הטוב כרוך בפוריות והריון. אצלה לא היו הדברים פשוטים כל כך: שלא כקוני, היא היתה אמנית.
את רשמיה סיכמה אנאיס בספר קטן שכתבה, ד. ה. לורנס: מחקר לא מקצועי והחלה לחפש לו מו“ל. הספר היה בעייתי: שמו של לורנס היה נגוע בשערוריה וספריו היו אסורים לפרסום בגלל תקנות ‘פרסומי התועבה‘, מורשת התקופה הויקטוריאנית; הספר היה כתוב בלשון קשה ואליטיסטית ופנה מראש לקהל מצומצם. ספרי ‘תועבה‘ בלשון האנגלית יכלו להתפרסם בפריס של שנות העשרים והשלושים מסיבה פשוטה: הם אמנם היו מחוץ לחוק גם בצרפת, אך הצרפתים זלזלו בשפות זרות ולא הוטרדו ממה שפורסם בהן. משום כך היתה פריס המקום הטבעי לפרסום הספר. צצו שם הוצאות אחדות, לאו דווקא לשם רווח, ביניהן הוצאתו של אדוארד טיטוס (בעלה של הלנה רובינשטיין) שבה יצאה לאור ב־1930 מהדורה של מאהבה של הליידי צ‘טרלי. טיטוס דרש בכל זאת תשלום, יוּ שילם בלא הנד עפעף, ומרביתם של חמש מאות העותקים של חיבורה של אנאיס שכבו במרתף ההוצאה עד שאבדו – למו“ל לא היה מניע לטרוח בהפצתם. אנאיס שלחה עותקים לאנשים שהוקירה, ביניהם לרבקה ווסט שפרסמה, ב־1930, מסה על ד. ה. לורנס.
את הספר ערך לורנס דרייק, ומה שאירע בין אנאיס ובינו נקרא כיום הטרדה מינית. אנאיס מתארת את התהליך בשוויון נפש משועשע, כרכישת השכלה, כקריאה בספרות פורנוגרפית. המתבזה והחלש הוא דרייק. היא הנדיבה והחזקה. התנהגותו מאשרת את עוצמתה המינית, וככזאת היא מקור לשביעות רצון.
דיק אוסבורן, עמיתו של יוּ מהבנק היה עורך־הדין שהכין את החוזה בין טיטוס ואנאיס. אוסבורן היה “בוהמיין של שבת” אשר פגש את הנרי מילר באחד מבתי הקפה של הבוהמה והיה לחברו ולמיטיבו. הוא שהפגיש בין הנרי ואנאיס.
הנרי היה אז ניגודו של ג‘והן ארסקין: סופר כושל בן ארבעים שטרם פרסם דבר, חסר כול, שניגן בחוסר כשרון בפסנתר. ג‘והן היה רציני ומכובד ואילו הנרי פטפטן ומוקיון המוכן תמיד להשתטות. אך בעוד ג‘והן מחפש את השכפול המושלם לכל אשר נכתב ונעשה לפניו, ביקש הנרי לומר את אשר לא נאמר ואסור היה שייאמר לפניו. אנאיס ידעה שמצאה שותף לחיפוש דרכה כאמנית – שותף ולא מתחרה, כי שניהם מתחילים ואנונימיים ובעצם דחויים. אצל שניהם, דבר אינו נשלם אלא אם הועלה על הכתב ונהפך לספרות. ובהכרח נובע מכך גם: הם חייבים להגיד הכול עד הסוף, לא לכחד דבר. הויקטוריאניות היא אויבתם.
החלה ביניהם ידידות וחליפת מכתבים אינטנסיבית. שניהם היו כתבנים כפייתיים, ועתה נוספה על כתיבתם הענפה גם התכתבות שהגיעה בשיאה לשלושה מכתבים ביום. כשאנאיס פגשה את הנרי עלה בדעתה בפעם הראשונה הרעיון לקנות מכבש דפוס ולהדפיס במו ידיה את יצירותיהם הדחויות של הנרי ושלה.
בפריס הופיעה אשתו האקסצנטרית של הנרי, ג‘וּן, וביחסים חלה תפנית. ג‘וּן היא ספֵק זונה ספק רקדנית, היא דו־מינית, והתנהגותה בוטה ופרובוקטיבית. בעיניה היא אמנית, ואמנותה הקסמה ופיתוי. מקור כוחה הוא מיניותה, והדבר עשה רושם עז על אנאיס. בין שתי הנשים התפתחה התמודדות על הנרי, שבה זכתה אנאיס. היא זוכה בה בזכות היותה אדם חזק יותר מג‘וּן. אך לה הציק החשש כי לא מיניותה היא שזכתה אלא כל השאר. התחרות עם ג‘וּן תמשיך להעסיקה עוד שנים רבות, והיא תחזור ותמדוד את כוחה המיני, תחזור ותנסה להיות זונה מצליחה באמת.
פתאום נדמה לה שהנרי הוא בן־האלוהים הנכסף. הוא סופר גאון ומאהב נפלא ותפקידה לשרתו ולשומרו. היא לקחה על עצמה לשלם לו מענק קיום חודשי ולממן את פרסום ספריו (וכך תעשה במשך כחמש עשרה שנים!). עד מהרה התברר שהחלטה זו הרסנית לאהבתם: הנרי ירד לדרגת ילד, ומעתה היה אחד מני רבים. באופן עקום יחסיה של אנאיס עם “ילדיה” הם יחסי גילוי עריות: היא שוכבת עם כולם.
אדוארדו ובעקבותיו יוּ פתחו בטיפול אצל הפסיכולוג האופנתי ד“ר אלנדי, המקורב לחבורת הסוריאליסטים. כיוון שיוּ הרבה בנסיעות מילאה אנאיס את מקומו ביומן הטיפולים של הד“ר אלנדי. בעיני אנאיס, פסיכולוג הוא גלגול של הכומר המוודה מוחל החטאים. הוא ניחן בכוח אלוהי. אך זוהי סגולה נכבדה הטעונה הוכחה. יומרתו של אלנדי לכוחות על־טבעיים אף הודגשה על ידי עיסוקו באסטרולוגיה ובאלכימיה.
הווידוי הראשון בפני אלנדי היה בדבר חוסר בטחונה המיני. הוא נערך בערמומיות רבה. שדיה קטנים מדי, אמרה, וחשפה אותם כדי שייווכח במו עיניו. אלנדי נפל מיד בפח, ובמהרה נהפכו הפגישות הטיפוליות לפגישות ליטופיות. גישתה של אנאיס לאלנדי היתה כוחנית לחלוטין: היא בדקה אם הפסיכולוג המהולל, בוחן הלב והכליות, מרגיש שהיא משקרת לו, משטה בו ואם כוחה המיני חזק דיו כדי להפילו שדוד לרגליה. והוא אכן נופל בנופלים. אנאיס אינה מתארת ביומן רופא סמכותי, המנצל את מעמדו, מועל באימון לקוחתו ומתעלל בה פשוטו כמשמעו. אנאיס מתארת איך היא, אשה חזקה וחסרת מעצורים, מתעתעת בגבר עלוב וחושפת את ערוותו המדולדלת.
היא נהייתה “נמרה קרת־עין“. טרפה הגדול הבא היה איש התיאטרון אנטונן ארטו, שאותו פגשה אצל אלנדי. יומרותיו של ארטו היו אדירות: בתיאטרון שלו ייחשפו המעמקים האפלים של הנפש, יתפרץ כל המודחק והכבוש בשחרור אורגזמי קוסמי. במרחביו הסוריאליסטיים יחיה החלום. הוא נתן לה לקרוא את כתב היד של ספרו הליוגבלוס, המתאר מציאות שבה אנרכיה מינית היא מובנת מאליה. הוא התייחס בהתפעלות לגילוי העריות שבין לוט ובנותיו. אבל אנאיס גילתה במהרה כי המשורר המרהיב אינו אלא אימפוטנט זעיר־בורגני, שקרס תחת עוצמתה.
אנאיס לא ויתרה על התשוקה לחיות את החלום ולהסחף בהתעלות טוטלית.
מוכנה עכשיו לקראת התמודדות חייה, יצאה למפות את גבולות כוחה. כמו דון־ג‘ובאני בשעתו, יעדה במבחן הסופי הוא לא פחות מנציג אלוהים עלי אדמות. אבא שלה הנערץ, המוסיקאי, האיש שמקצועו הפקת רגשות וביטוים, הוא גבר חומרני, קר ומרוחק, שיש לכאורה רק דרך אחת להגיע איתו לקרבה ולחום: יחסי מין. רק דרך אחת להגיע לתודעתו ולאשר את קיומה שם. רק דרך אחת לגרום לו שירגיש בקיומה וירצה להתקרב אליה. יתר על כן, כמו אצל כל בתולה קתולית הגונה, קיים רק זכר ראוי ומותר אחד, אולטימטיבי: אלוהים. במפגש בין דון ז‘ואן לדונה ז‘ואנה שוכב הוא חצי־משותק, “צלוב על גבו“, “דמוי־אל ונשי“, והיא זו העושה את הצעד המכריע.
אך תוך זמן קצר היא חשה שניצחה ושהגבר הנערץ, האלוהי, מתפוגג לה בין הידיים. “הלילה האחרון שלנו. […] הוא, הוא, בוכה כי אנחנו נפרדים. הוא אומר, עכשיו את רואה אותי חלש כאשה.”
לעומת אביה, הטוען שלא יוכל לחיות אם הדבר יתגלה, אנאיס לא חשה בושה, חרטה או אשמה. היא מספרת על כך בגאווה לאדוארדו, משתפת את הנרי ואת אלנדי בסודה, מניחה לארטו לגלות זאת (ודווקא הוא מזדעזע בתיעוב) ובהמשך חייה לרבים אחרים. אולם היא בכל זאת נבוכה ומבולבלת מחילוף התפקידים ומאובדן האלוהים. שוב היא זקוקה לווידוי ולמחילה ומחפשת פסיכולוג.
ד“ר אוטו רנק הוא בחירה שנונה ביותר לתפקיד זה, כמעט צחוק הגורל. ספרו אמנות ואמן התפרסם באותם ימים בצרפתית, אך עם עבודותיו המרכזיות נמנו כבר גילוי עריות במיתוס ובאמנות, ודון ז‘ואן, מחקר על הכפיל. אנאיס הניחה כי בו תמצא את הסמכות הגדולה ש“תמחל לה” ותנחה אותה בדרכה. היא סברה כי ד“ר רנק עסוק והטיפול אצלו יקר ביותר. היא לא ידעה כי רנק עצמו נמצא במשבר חמור. פרויד נידה אותו והדיח אותו מחבורתו, ואף המשיך לרדוף אותו ולהתנכל לפרנסתו. רנק היה אז כמעט מובטל, הוא סבל מדיכאון ויחסיו עם אשתו היו מעורערים. שלא כפרויד, יונג, אלנדי ואחרים, שהיו רופאים מורשים, למד רנק ספרות (בהשפעתו של פרויד, ששילם את שכר הלימוד) ומעמדו כמטפל היה מפוקפק. ראוי לציין כי המושג פסיכולוג קליני במובנו כיום לא היה קיים אז. גם רנק לא ראה את התמונה הנכונה. במבט ראשון, ראה באנאיס את אשת החברה הגבוהה, בתו של מוסיקאי ידוע ואשת בנקאי, מקור מבטיח להכנסה טובה. אולם בפועל, עסקיו של יוּ נפגעו עקב המשבר העולמי, אביה של אנאיס לא תמך בה מעולם, ואנאיס כילכלה בשארית כספו של יוּ גם את הנרי, את אמה ואת שני אחיה, בשלושה משקי בית נפרדים. היא הסתובבה בגרביים מטולאים והסיקה את הבית בדלתות ובתריסים. זה מול זה ישבו אפוא שני אנשים הטועים מאוד איש ברעהו. רנק ודאי לא שיער שתוך תשעה חודשים יממן מכיסו המתרוקן את הוצאת ספרו הראשון של הנרי מילר. אנאיס סיפרה לרנק כי יש לה עכשיו מאהב (“ילד“) שונה לכל אחד מימי השבוע והיא מתקשה לעשותם מאושרים. בו במקום גזר עליה רנק פסק זמן. עד סוף הטיפול עליה להיפרד מהכול: לעזוב את הבית, לחדול מלכתוב ביומן ולא להתראות עם איש ממאהביה. אנאיס שמחה על התואנה שיש לה להתנתק מיוּ (שציית להוראת הפסיכואנליטיקן), עקרה למלון וצירפה אליה את הנרי. מהפגישה הטיפולית הלכה לפגישת אהבים עם אביה. רנק לא הבחין שהיא מתעתעת בו. היא חידשה את כתיבת היומן והוא לא חש בכך. הדבר נטע בה ביטחון ואופוריה – רוחנית היא חזקה מהדוקטור המפורסם, נותר רק לראות אם תשלוט בו גם מינית. את מבוקשה זה השיגה בקלות, אך תחושתה היתה אמביוולנטית מאד. שוב הצליחה כזונה, שוב השיגה את אלוהים והשתלטה עליו ושוב לא חוותה את האקסטזה הגדולה, העילאית.
ואולי תהיה אם האלוהים? תגדל את הגאון שלה עד שתצא צדקתו לאור בכל העולם? היא השתדלה להעניק להנרי שקט ורוחב דעת הנחוצים לו לכתיבה. להנרי היו עתה לא רק מעון, מזון ומשקה, אלא גם כסף לזונות, מכונת כתיבה, פטפון, תקליטים וספרים. היה לו מעיל חם לחורף וכיסוי נאה למיטה. אנאיס קראה לו ‘היינריך‘ ו‘הגרמני האטי‘. הוא אהב סדר ונקיון סביבו. הוא למד ציור, וכשהוא צייר הוא לבש חלוק מיוחד וכליו היו ערוכים סביבו בקפידה. רעיונותיו ומראי המקום שלו היו מסודרים בערכת כרטיסיות עם אינדקס. היה לו תרשים של הדמויות בספרו והקשרים ביניהם. לנגד עיניו היו פרושות מפות המקומות שעליהם כתב. ומן הארגון הגרמני הזה נבעה כתיבה פרועה, פורצת גדר, סוריאליסטית. למרות דמות המאצ‘ו שלבש בספריו, גבר שנשים נופלות שדודות לרגליו, היה הנרי חלש ומפחד מנשים. מאמו ואילך, כל הנשים בחייו הביאו עליו סבל, מצוקה ובזיון. רק אצל הזונות נראה העניין פשוט וחד משמעי כביכול. אך הנרי הצליח להסתבך אפילו עם הזונות: לזו ילד חולה, לזו אם גוססת ולאחרת כושר שכנוע המאפשר לה להוציא מידיו את כל קצבתו החודשית, עד שלא נותר לו אלא לחטט בפחי אשפה. למרות זאת, יש הבדל אחד חשוב: ג‘וּן, ואנאיס אחריה, מסכימות שהנרי יהיה סופר, רק סופר, ואנאיס נוטלת על עצמה לעשות כל מה שאפשר כדי לממש זאת.
אנאיס השקיעה מאמצים ומשאבים רבים בהוצאת ספרו של הנרי מילר, חוג הסרטן, ואילו ספרה ויומניה שלה נותרו בעדיפות שנייה. היא נפגשה עם סוכנים ספרותיים ועם מו“לים ואף נסעה לרבקה ווסט באנגליה, שכתבה ביקורת אוהדת על ד. ה. לורנס: מחקר לא מקצועי, בנסיון לגייס את עזרתה. דבר לא עזר, התברר שגם כאן יש להתחיל מהשלב הנמוך ביותר וללכת בדרך הארוכה ביותר. הספר ייצא לאור בהוצאת “אובליסק” הידועה לשמצה של ג‘ק כהנא, בתנאים הבאים: בתשלום מלא, בהסכמה שלא יוצג בחלונות הראווה, שיודפס עליו “אסור בייצוא לארה“ב ולבריטניה” ושייכרך בסרט אזהרה: תועבה! (לפי מיטב המסורת הדיאלקטית, דווקא זה מכר את הספר וגרם לפרסומו). אנאיס השיגה את הכסף מרנק המרושש והתיישבה, סוף־סוף, לכתוב את ההקדמה.
בעולם ההולך ולוקה בהתבוננות עצמית משתקת ובעצירות הנגרמת מארוחות רוחניות מעודנות באה החשיפה הברוטלית הזאת של הגוף כהוויתו כשטף דם מחייה. האלימות והתועבה נשארים טהורים, כהתגלות של המסתורין הכואב המלווה את מעשה היצירה […]. ספר זה מביא איתו משב רוח המפיל ארצה את העצים המתים והנבובים ששורשיהם נמקו ואבדו באדמה הצחיחה של ימינו. ספר זה הולך אל השורשים וחותר תחתיהם, חותר למעיינות תת־קרקעיים.
כשמסרה אנאיס את כתב היד של חוג הסרטן לכהנא, הזהירה אותו כי הוא מקבל לידיו דבר יקר־ערך. “בשנת 2000,” אמרה, “יהיה כתב יד זה שווה מליון דולר.” בשנת 1992 נמכר כתב היד במכירה פומבית ב־200,000 דולר, המחיר הגבוה ביותר ששולם בעבור כתב־יד כלשהו במאה העשרים.
אלא שעתה נקלעה אנאיס למבחן זהות אכזרי ונאלצה להגדיר מי היא ומה תהיה דרכה.
הסתבר לה כי היא בהריון. לטבע יש דעה משלו מהי אשה ומדוע היא רוצה במין. אנאיס היתה משוכנעת כי האב הינו הנרי. היא גם סברה שהברירה שבידיה היא להיות אם לתינוק או להיות אמנית ו“אם” ל“ילדיה” הגברים. לרוב הנשים, גם לחלשות ביותר, מעניקה האמהות כוח. יצור חסר־ישע תלוי בהן ואוהב אותן ללא תנאי. אך האמהות גם גוזרת אחריות עצומה התובעת קדימות על פני כל משימה אחרת. לאנאיס כבר היה קהל גברים שלם התלוי בה ואוהב אותה ללא תנאי, ולפניה משימת חיים תובענית שטרם התגשמה. המסקנה היתה ברורה, אך מנוגדת לטבע וקשה לקבלה. לכאורה היא החליטה להיפטר מן העובר, אך הדרך שנקטה היתה כל־כך לא רצינית ולא מעשית, עד שבפועל סיכלה את כוונתה ובדיעבד סיכנה את חייה. רק כשכבר היתה בחודש השישי הבינה שהיא חייבת לבחור, ובעזרת רופא יהודי נואש, פליט מגרמניה, ביצעה הפלה־רצח וכמעט מתה בעצמה.
היא ניסתה להסביר לעובר מדוע עדיף לו שימות: לאמא שלו לא יהיה פנאי בשבילו, ולא יהיה לו אבא שאפשר לסמוך עליו. את העדר האב הכירה מבשרה. “אתה עתיד להינטש, ואתה עתיד לסבול כפי שאני סבלתי כשנעזבתי על ידי אבא שלי, שלא היה אבא אלא האמן, והילד. מוטב למות, ילד שלי, שלא נולד; מוטב למות מאשר להיעזב, כי אתה תוציא את ימיך רודף אחרי העולם בגלל האבא האבוד הזה, החלק הזה של גופך ושל נשמתך, החלק האבוד הזה של עצם היותך. אין אבא עלי אדמות.“
כשחייה בסכנה דרשה לכנס את הגברים שלה. הגיעו הוגו, אדוארדו, הנרי ורנק (שהפסיק לשם כך הרצאה בלונדון ומיהר בחזרה לפריס). שובו של רנק, הקרבתו, מילאה אותה שמחה עצומה. נוכחות פיקודיה העניקה לה כוח, היא דחתה מעליה את כל הצוות הרפואי ובטקס קדמון, פרימיטיבי, ילדה בכוחות עצמה את ילדתה המתה.
למחרת בא הנרי ובידיו העותקים הראשונים של חוג הסרטן שיצא סוף־סוף לאור. זו היתה הלידה האמיתית.
ואז באה האקסטזה הגדולה. עכשיו היתה אם האלוהים ובתו גם יחד והתרחש בה המשך סיפור הצליבה העתיק:
מתי, ושוב נולדתי בבוקר מחדש, כשהשמש באה לקיר שמול החלון שלי. השמים הכחולים, השמש על הקיר. האחות הגביהה אותי כדי לראות את היום החדש. שכבתי שם חשה את השמים, חשה בשמש, מפקירה את עצמי לגדולה ולאלוהים. אלוהים חדר לכל הגוף שלי. רעדתי בשמחה אדירה, אדירה, אחוזת צמרמורת. קור וקדחת ואור, הארה, תגמול, מבעד כל הגוף, הצמרמורת של נוכחות. האור והשמים בגוף, אלוהים בגוף, אני ניתכת לתוך אלוהים. ניתכתי לתוך אלוהים. לא דימוי. חשתי מרחב, זהב, טוהרה, אקסטזה, גדולה, חיבור מעמקים בלתי נמנע. בכיתי משמחה. ידעתי אז הכל; ידעתי שכל מה שעשיתי היה נכון. ידעתי שלא הייתי זקוקה לשום דוגמות כדי לתקשר איתו; הייתי זקוקה רק לחיות, לאהוב, ולסבול. לא נזקקתי לאף גבר ולשום כומר כדי לתקשר איתו. בחיותי את חיי, את תשוקותיי, את יצירותיי עד תומם, התחברתי לשמים, לאור, ולאלוהים.
אבל אהבתה להנרי חלפה; גם החיפוש אחרי אבא־אלוהים שכך. מעתה היא אשה־יוצרת והיא מתעתדת למצות כל רגע מכך.
בתואנה שהיא צריכה סטודיו שקט לעצמה קיבלה אנאיס את הסכמתו – וכספו – של יוּ לצורך שכירת דירה שתשמש לה (ולהנרי – מכך יוּ מתעלם) במשך ימי השבוע, ובסופי השבוע תחזור ליוּ. בדירה בווילה סרה, במושבת אמנים, עשתה אנאיס את צעדיה הראשונים בביגמיה. בווילה סרה היא ידועה בשם גב‘ מילר, עקרת בית חרוצה וענייה ההולכת עם סל לשוק, שוטפת את הרצפה וקולפת תפוחי אדמה. בלובסיין היא מדם גילר, אשת בנקאי מפונקת. “ד“ר רנק הקטן” (כפי שקרא לו פרויד) הוא המאהב, והקשר איתו הופך למיני בלבד, “כולו בשר ושתיקה“.
החיים הכפולים, המשולשים, המרובים היו סוג של מילוט, של ביטוח. אף גבר לא יוכל לעולל לה שנית את אשר עולל לה אביה בילדותה: להכות ולנטוש אותה – הוא, מגינה היחיד, אהבתה הגדולה – הוא בגד בה את הבגידה הקשה ביותר: הבגידה של הורה בילדו, הבגידה של בעל־כוח בחסר הישע הנתון למשמרתו. ואם גבר הוא מקור הכוח ומשענתה של אשה, כי אז לכל גבר יהיה תחליף, ולכל תחליף יהיה ממלא־מקום. וכמו בכל ארגון מחתרתי, החשאיות והמידור הכרחיים. היומן הוא הצומת שבו נפגשות כל הדרכים. אנאיס קנתה מנעול וארגז, ואחר כך גם מסרה אותו למשמרת בכספת בבנק. המפתח תלוי בשרשרת על לבה.
רנק ניסה לכוונה לדרך שהיא לכאורה בוגרת יותר (וגם מתאימה יותר לצרכיו). הוא ילמד את אנאיס, בהליך מזורז, להיות פסיכולוגית, והיא תתחיל לטפל בלקוחות ולהשתכר למחייתה. היא תהיה אדם עצמאי. אבל אנאיס היא סופרת, ומה שהוא מציע לה הוא החלפת סוג אחד של שעבוד באחר. אנאיס הפכה את הצעתו של רנק לפארסה אשר בסופו של דבר הרסה את הקשרים ביניהם.
רנק יצא לניו־יורק ולחץ על אנאיס להצטרף אליו כפסיכולוגית עוזרת. ייתכן שהתחרט בשלב מסוים, כי לפתע העלה את ההצעה הנואלת שבמקום זאת תצטרף כבלרינה ללהקת בלנשין… אנאיס אמנם באה, אך בעקבותיה השתרכו גם הנרי ויוּ. החיים הכפולים המשולשים והמרובים לא רק התחדשו, אלא אף החליפו מהלך. אנאיס התחילה לקבל מטופלים ושכבה עם חלקם/ן, בחדר הטיפולים הצמוד למשרדו של רנק. מטופלים אחרים הפנתה להנרי, שהתחיל אף הוא “לעשות כסף” מטיפול פסיכולוגי ואף נהנה מכך מאד. באודיסיאה המינית שלה נכללים נערים שחורים שפגשה ברחוב, לקוחות של יוּ, סגן הקונסול של קובה – אין אפליה גזעית, גילית או מעמדית (כדברי לפורלו, משרתו הנאמן של דון ז‘ואן). אנאיס קיוותה לקשור בניו־יורק קשרים שיאפשרו לה סוף־סוף להוציא את ספריה לאור. היא נפגשה עם סופרים, מבקרים ומו“לים ועם רובם גם שכבה. ג‘והן ארסקין התקשר ובא לבקר. היא סיפרה לו על גילוי העריות עם אביה. ארסקין נמלט נגעל ומזועזע; שוב לא יצלצל לעולם.
האם תשוקה מינית היא שהריצה את אנאיס מגבר אל גבר? המין עם הנרי היה טוב ומספק, ולא זה מה שחסר לה. היתה זו תחושה עמוקה, גנטית, שהיא אינה אשה שלמה בלי נוכחות קבועה, רצופה, של גבר – שהוא לה משענת וצמית גם יחד. (רק אשה, רק אשה אנוכי – זלזל\ העולה טפס ועלה עד ראש הצמרת,\ בלי משען – נוגה וחיוורת\ לארץ אושפל, כתבה המשוררת רחל.) ההתמסרות המינית היא היסוד לסימביוזה הזו. נכון שבלעדיות היא חלק מהעסקה – אך אותה, כמו כל זונה, אין היא מעיזה לתת. מי כמוה מיטיב לתאר זאת:
לילה אחד הנרי יצא. […] בא וולדו פרנק [משורר ועיתונאי שכתב על ספרד]. עוד לפני כן ידעתי מהמבט אשר בעיניו שהוא רוצה להתקרב אלי. התלבשתי והתבשמתי לקרבה. איני רואה אותו כערכו היום, במודע. בלילה שבא ידעתי שיאמר “תני לי להתקרב אליך“. אלו היו המילים הראשונות שהוציא מפיו. הרגשתי שאנחנו נפגשים בדממה מוזרה, בצורה לא מנוסחת, מסתורית. זה נראה מאד טבעי, מאד פשוט, מאד כמו מוסיקה, לתת לו לנשק אותי, לפשוט את בגדי מעלי. חלום. שום חושניות. שום תשוקה. שום תאווה. פגישה של עיניים, פגישה עיוורת מתחת מפלס התודעה. לה קטלנה. מתיקות ועדנה ומוסיקליות. ללא דיסוננסים. ללא מועקה. “אני הילדה שלא מפחדת“. זכות, עיניים נוגהות. שום ממשות ושום חושניות, אף כי שכבנו יחד ואני חשבתי, הנרי, למה אתה משאיר אותי תמיד כל־כך בודדה? לא הגבתי חושנית. אך לא היתה עלי המועקה של להציג, להתחזות. הייתי צייתנית ושקטה כצמח. צייתנית ושקטה, כמו שחלמתי להיות עם גברים. חסרת־פחד ושלווה. לא מפחדת לציית, להראות את מערומי. הנרי, למה אתה משאיר אותי כל־כך בודדה בנשמתי, בנשמתי, עד שאני חייבת לתת לאחרים להתקרב לנשמתי, מרוב בדידות? אתה האיש של ההמון, של הרחובות. ואני שוכבת פה עם זר, כדי להרגיש כאשה שלמה.
רנק היה ער למתרחש ונפגע עד עמקי נשמתו. אנאיס עזבה אותו. כיוון שעדיין לא נמצא מו“ל המוכן להוציא לאור את ספריה, היא חזרה לפריס, והנרי בעקבותיה. הם גרו יחד בווילה סרה. את יוּ הציב הבנק בלונדון והוא הגיע לפריס בעיקר בחגים ובסופי־שבוע, שאז גרה איתו בדירתם.
סביב הנרי התגבשה עדת חברים רעשנית, ללא הפסקה. במחיצתם היה מוקיון, ואנאיס תיעבה את המוקיון ואותם. כשהוא יצר, לעומת זאת, היה רציני ומסודר עד שממון, וגם זה לא היה לרוחה. אנאיס חיפשה חלום ואקסטזה. היא מצאה מקום לעצמה בלבד בבית־סירה דולף על נהר הסיין. היא גם מצאה גבר חדש שעורר בה לזמן קצר תקוות גדולות: היה זה העסקן הקומוניסטי גונזלו מור, בעלה של הרקדנית הלבה הוארה. גונזלו הוא בן תערובת סקוטי־אינדיאני, יליד פרו, ותרבותו ספרדית. הוא גבר גבה קומה, יפה להפליא, מוסיקאי ועיתונאי, וחשוב מכל – דפס מקצועי. השלהבת מתלקחת, ועד מהרה נשאר ממנה רק רמץ. גונזלו התגלה כבטלן חלש אופי שחייו סובבים סביב המפלגה וסביב אשתו ההיפוכונדרית. לאנאיס נוסף עוד “ילד“, עם כל משפחתו. את הכסף שקיבלה מיוּ הוציאה עכשיו על ארבעה משקי בית, ואת רוב זמנה בילתה בטיפול בצרכי היומיום של הנרי ושל הגונזלואים. שוב, כבעליו של אותו בוסתן, ניסתה להרכיב מפיסח ועיוור את גבר חלומותיה האחד.
לא רק זאת: במעט הזמן שנותר כתבה ביומן. כמעט ולא נשאר לה זמן להיות סופרת. הנרי כתב במשך שעות רבות בכל יום, וככל שרבתה הצלחתו והתבססה ההכרה בו כבסופר חשוב, הלך וגדל תסכולה. בעסקה מסובכת שבה מעורבים כל גבריה ייסדה אנאיס את הוצאת סיאנא (אנאיס במהופך), והוציאה סוף־סוף לאור את בית גילוי העריות. להנרי ולאנאיס נוסף עתה בן טיפוחים – הסופר הצעיר לורנס דארל שהתרשם מקריאת חוג הסרטן ושיגר להנרי מכתב נלהב אשר הביא בעקבותיו פגישה וידידות. ספרה הבא של אנאיס יצא לאור בכספו: חורף של תחבולה.
הספר יצא לאור ערב פרוץ מלחמת העולם ונרקב במחסן. אנאיס ויוּ המריאו במטוס האחרון של “פאן אם” לארה“ב, כשאנאיס נושאת איתה את יומנה בלבד. כל היתר נשאר מאחור. להנרי ולגונזלואים שלחה כרטיסי אונייה – ולרווחתה הם הגיעו באוניות שונות.
בניו־יורק המשיכה אנאיס לנהל חיי טריגמיה עם תוספות, ולשם כך נחוצה אקרובטיקה מניפולטיבית מזהירה (וגם שיתוף פעולה של בני הזוג). אולם הצורך שלה לפרסם את ספריה ולהתפרסם הלך ונהיה אובססיבי. מה עוד שהנרי והוגו, מצדם, הצליחו גם כציירים, ובין הגלריות שבהן הציגו היתה גם הגלריה של קארס קרוסבי בוושינגטון הבירה. בביקור אצלה קישרה קארס את הנרי ואנאיס לאספן פורנוגרפיה עשיר שהיה מוכן לשלם דולר לדף, בתנאי שזו תהיה פורנוגרפיה לשמה, בלי שירה ובלי תיאורי נוף! כיוון שכל קצבתה היתה מוקדשת לפרנסת מאהביה, שכנעה אנאיס את הנרי לקבל את ההצעה. הנרי כתב את מה שנהיה לימים תחת גגות פריס, ספרו הגרוע – והצנום ־ביותר. כתיבת הפורנוגרפיה שעממה אותו, ואחרי זמן קצר חדל. אנאיס, לעומתו, כתבה במרץ ובהנאה (אם כי הלקוח לא הפסיק להתאונן שיש יותר מדי שירה במה שהיא כותבת). בכסף שהשתכרה רכשה מכבש דפוס, שכרה מרתף, ובהדרכתו ועזרתו של גונזלו החלה להדפיס את ספרה הבא במו ידיה. ידיה אלה, עדינות ומפונקות, שהיו רגילות לטיפולי מניקור אצל “אליזבט ארדן“, היו עכשיו שחורות מדיו ומשמן מכונות, מיובלות ושבורות ציפורניים. אנאיס התמכרה להדפסה והיתה מסוגלת להדפיס גם שתים עשרה שעות ביום ללא הפסקה. גונזלו היה מתחמק להפסקות ארוכות במסבאה השכונתית, שם היו רעיו הלטיניים מציינים באוזניו שבושה לגבר לעבוד אצל אשה. המנהיג הקומוניסטי היה מסביר אחר כך לאנאיס כי הבושה היא שמנעה ממנו לחזור לעבודה. גונזלו השמין ודהה, וכשאנאיס היתה מפחידה אותו באיזה תעלול נועז היה סובל מאימפוטנציה.
כשיצאה המהדורה החדשה של חורף של תחבולה ואיתה קובץ הסיפורים תחת פעמון הזכוכית, הם זכו לתהודה קלושה בלבד ולא הביאו לאנאיס את ההכרה והממון שביקשה. הדרך נראתה קשה מתמיד.
הנרי החל בנדודיו מערבה והשתקע שם. אנאיס הפסיקה לתמוך בו כספית רק ב־1945, כשסוף־סוף עמד על רגליו. גם גונזלו ומשפחתו נמוגו מחייה בערך באותה תקופה.
בשנים 45′ – 47′, תוך מאבק עיקש ומתסכל להתקבל כאמנית, הפסיקה אנאיס את קשריה המיניים עם גברים מבוגרים ממנה ועברה לנערים. המבוגר האחרון בשלל מאהביה היה מבקר הניו־יורקר אדמונד וילסון, בכיר מבקרי אמריקה, בעלה לשעבר של הסופרת מרי מקרתי. גם הוא היה אלוהים מקומי, דעתן וסמכותי, ש“העמיד אותה במקומה“, כאביה לפניו. אנאיס פנתה אל הקוטב המנוגד. שוב לא רצתה בגבר שיגיד לה מה ואיך לעשות. היא תשמיע קול של אשה, ובכוחה היא. היא תהיה מקור הסמכות. עכשיו החלה זוכה להערכה ואף להערצה מצד משוררים וסופרים צעירים רבים, שמצאו את דרכם אליה. “אי־אפשר לזכות בהבנה מהאב, מהכנסייה… ממנהיגים,” היא כותבת, “אני רוצה להשאר… לעד לא עם גבר האב אלא עם גבר הבן, מגלפת, מציירת, רוקדת, חולמת, מתחילה תמיד…”. היא היתה לאמם, מדריכתם וחונכתם של גברים צעירים, וביומן קראה לעצמה דונה ז‘ואנה.
ההשתוללות נמשכה עד ה־18 בפברואר 1947, שלושה ימים לפני יום הולדתה ה־44. אז פגשה את רופרט פול. לא היה לה גבר אחר אחריו.
בראיון שהתפרסם בסנדי טיימס ב־30 באוגוסט 1998, טען פול, נוסח לורנס, כי אנאיס מצאה בו את הגבר האולטימטיבי, אשר שינה את חייה, כי הוא היה הראשון – ובדיעבד גם היחיד – שהעניק לה אורגזמה כבר בפעם הראשונה. ייתכן. בכל זאת מענין לבדוק עוד כמה פרטים.
ביום שבו נפגשו מלאו לרופרט 28 שנים. גבר גבוה ויפה תואר שהזכיר מאד במראהו את יוּ. הוא כבר נואש מלהיות שחקן והתכונן לשלב הבא בחייו – להיות שומר יערות במערב. זמן מה אחרי שנפגשו לקח רופרט את “קליאו“, הפורד מודל A שלו, שנת יצור 1931, ויצא לחצות בה את היבשת בדרכו ללוס־אנג‘לס. אנאיס הצטרפה אליו והשאירה אחריה את הכול. הנסיעה נמשכה זמן רב, ובמהלכה ביקרו באתרי תיירות שונים, שהו בעיר האקזוטית ניו־אורלינס, ואף סרו לבקר את פרידה, אלמנתו של לורנס, ואת אמו של רופרט ובעלה. אנאיס עשתה מאמצים רבים להסתיר מרופרט את גילה, את יומנה, את קשריה הסבוכים עם בעלה ואת נחישות החלטתה שלא להתגרש ממנו לעולם. גם על אביה לא סיפרה לו. בקיצור, היא הסתירה מפניו את כל הדברים שעשו אותה, לדעתה, לא ראויה לאהבתו. היא גם לא דיווחה לו על ההפלה שעשתה אחרי שהרתה לו במהלך אותה נסיעה. היא נוכחה עד מהרה לדעת כי רופרט הוא אדם דל־אמצעים, חסכן ומחושב שצעדיו זהירים ומדודים. האינטימיות, אם כן, היתה מסויגת, וכמוה גם ה־élan. אבל ברופרט היה משהו אותנטי ומעורר אימון: הוא לא התכוון לשנות את העולם, להשאיר בו שרטת, אלא לשמור עליו, בעיקר על הקמאי והבראשיתי שבו. פער הגילים ביניהם הבטיח שהוא לא יהיה לה האבא המתנכר והדורסני שממנו כה פחדה. וכאמור, הוא היה מאהב נפלא.
בלוס־אנג‘לס מצאה אנאיס תואנה לחזור לזמן מה לניו־יורק, ליוּ, ושם מצאה תואנה לחזור ללוס־אנג‘לס, לרופרט. בצורה זו בילתה את שלושים השנים האחרונות של חייה. במימון הנסיעות עזר לה ידידה הסופר גור וידאל. אביו היה נשיא חברת התעופה “איסטרן“, ובאמצעותו ניתן היה להשיג כרטיסי טיסה מוזלים.
במשך עשר שנים עבד רופרט בשירות ממשלת ארה“ב כשומר יערות, המלורס האישי של אנאיס. המשכורת היתה דלה וההטבה היחידה היתה הזכות לגור בבקתת השומר בשכר סמלי. כדי להגיע משדה התעופה לבקתה היתה אנאיס מטלטלת שעות על שעות באוטובוס. בהגיעה תיפקדה כעקרת בית קטנה וחרוצה: היא ערכה קניות במכולת המקומית העלובה, ניקתה, כיבסה וגיהצה, אך בעיקר הקפידה על זמני הארוחות: זה היה מקודש. את הסטייק היה רופרט מכין בעצמו, תוך האזנה לחדשות ברדיו. גם זה היה מקודש. אחרי האוכל היה קורא ביסודיות את הטיים. פעם בשבוע, בשעה קבועה, היו יוצאים לפאב מקומי שבו התכנסה חבורה אשר שרה שירי־עם. האם זה פירושו של לחיות את החלום.
אנאיס פירקה אחד מלוחות רצפת־הקרשים והחביאה תחתיו את היומן, אבל הרבה זמן לכתוב לא נשאר לה שם; היא התמחתה בכתיבה בטיסה ובשדות תעופה.
בניו־יורק נמשכו החיים כמעט כמקודם, אך ללא גדודי המאהבים. דירת גג, מסעדות, קונצרטים, הצגות, מי ומי.
בבקתה היה על אנאיס לתרום את חלקה בהוצאות. לכך הקדישה את הקצבה שקבלה מדי חודש מיוּ (שהיתה גדולה ממשכורתו של רופרט). רופרט היה מפקידה בשלמותה בחשבון חיסכון בבנק. חלומו הגדול היה לקנות מגרש ולבנות עליו בית. הכסף הוקדש לכך.
רופרט לחץ על אנאיס שתתחתן איתו. היא משכה את העניין ככל שיכלה וכשאזלו התירוצים והיא הסתבכה בקורי שקריה – נענתה. וכך היתה לביגמיסטית באופן “רשמי“.
אחרי עשר שנים החליטה הממשלה לתבוע שכר דירה ריאלי מעובדיה. רופרט החליט שבתנאים אלה לא משתלם לו לשמור על היער והעתיק את מקום מגוריהם העירה. הוא קיבל משרה של מורה למדעים בבית ספר תיכון, והמסגרת הנוקשה של חייו התקשחה עוד יותר. במשרה זו החזיק עד שיצא לגמלאות.
בחיי אנאיס היתה זו תמורה מרחיקת לכת: רופרט כבר לא היה היה מלורס, גם לא למראית עין. יותר לא ניסתה לממש דמות ספרותית, לחיות פרק מרומן, לבלבל בין כתוב לחי. רופרט מצא מגרש נאה על מדרון הנשקף אל הים, נטל משכנתא מדכאת ורכש אותו. למגרש היה רק חסרון אחד: באותן שנים הוא היה מחוץ לעיר ונחשב לקצה העולם. אחיו החורג של רופרט היה נכדו של הארכיטקט הכריזמטי פרנק לויד רייט. הוא נחלץ לעזרתו ותיכנן לו בית מיוחד במינו. רופרט נאלץ לבנות את הבית במו ידיו, ואנאיס סייעה לו. יחד יצקו בטון ועסקו בנגרות ואינסטלציה, מובילים את חומרי הבניין בפורד העתיקה והמתפרקת. כשעברו לגור בבית החדש, אחרי כחמש עשרה שנים ב“יחד“, כבר הרגישה אנאיס די אימון ברופרט כדי להוציא את היומן ממחבואו ולהחזיקו בבית בגלוי. היא ביקשה מרופרט שיבטיח לא לקרוא בו. הוא הבטיח, ולא קרא.
בשנות השישים החל מעמדה התרבותי של אנאיס להשתנות. במרחק שישים שנים ממות המלכה ויקטוריה, עם ניצחון הדמוקרטיה והמדע על העריצות, עם התפתחות תקשורת ההמונים והמצאת הגלולה החלו אט אט להשתנות גם הנורמות המשפטיות והחברתיות. ספריו של הנרי מילר הותרו לפרסום והפכו ללהיט. כל מה שהנרי כתב נחטף עתה ונמכר. להררי המכתבים שכתב במשך השנים לאנאיס נודע לפתע ערך מסחרי. הנרי ביקש את רשותה לפרסם, היא דרשה את הזכות לערוך ולצנזר (אחרת, חששה, יתמוטט כל עולם השקרים שלה) והנרי בנדיבותו לא רק הסכים, אלא גם העניק לה את הזכויות על הספר. כך יצא הספר תשוקה ספרותית: מכתבי הנרי מילר לאנאיס נין. בעקבות הפרסום באו גם הרבה כסף וגם מו“לים שהיו מוכנים להוציא לאור את ספריה ויומניה. אנאיס הכינה לדפוס גירסה מקוצרת, מצונזרת ומסולפת של היומנים. עזר לה בכך הסוכן הספרותי גינטר שטולמן, מעריצה הנלהב. תנועת הנשים המתעוררת גילתה בה גיבורת תרבות. הגיעו הזמנות להרצאות, ראיונות לרדיו ולטלוויזיה, והספרים החלו להתפרסם ולהמכר. אנאיס יכלה עכשיו לכלכל ברווחה את יוּ ואת רופרט, כיוון שהשתכרה הרבה יותר משניהם. היא זכתה בתארי כבוד וחברות במוסדות מכובדים. רק בעיה אחת עכרה את השמחה: כל אחד משני הבעלים היה חייב למלא טופס מס־הכנסה ולהצהיר בו בגאווה על הכנסות אשתו. זיכוי־מס כפול הוא עבירה בלתי נסלחת ובלתי נסבלת בארצות הברית. אנאיס היתה חייבת להתגרש בדחיפות מאחד מבעליה, וגם להסביר לו למה ומדוע. היא בחרה ברופרט, ולרווחת לבה רופרט שמע, הבין, קיבל. הם התגרשו ונשארו קרובים יותר מתמיד. אנאיס התירה לו לקרוא את היומנים. היא סיפרה לו הכול, והוא לא ברח ולא התחיל במסע חינוך מחדש. בפעם הראשונה מזה זמן רב חיה אנאיס עם אדם קרוב באינטימיות אמיתית, ללא סודות ושקרים. חושיה לא הטעו אותה: היא מצאה גבר שיכלה לסמוך עליו.
הנסיעות לניו־יורק הלכו ופחתו, אף כי סוף סוף ירדו מהם המתח והחרדה הכרוכים בחיי מחתרת.
הבית בלוס־אנג‘לס היה להצלחה אדירה. הוא היה יפה ומיוחד, במקום שקט שנעשה עם השנים אחד הפרוורים המבוקשים והיקרים. אנאיס ורופרט אהבו לשבת על המרפסת הצופה אל הים ולהאזין לציפורים.
בשנתה השבעים היתה אנאיס בשיא הצלחתה ואושרה. אז חלתה בסרטן הנרתיק. רופרט טיפל בה במסירות ובאהבה אין קץ. הוא ניסה הכול: רפואה קונבנציונלית ולא קונבנציונלית, טיפול בבית ובבית חולים. הוא דאג שיבואו חברים וקרובים, החליף מצעים ותחבושות, בישל ודיבר ובעיקר היה איתה כל הזמן. גם אחיה חואקין, שכבר פרש לגמלאות, בא והשפיע עליה חמלה קתולית. יוּ נשאר בניו־יורק.
על ערש דווי הסכימה אנאיס שהספר הפורנוגרפי שכתבה לאותו אספן ייצא לאור: הטיפול במחלה היה יקר ביותר.
אנאיס מתה ב־14 בינואר 1977. לבקשתה פיזר רופרט את אפרה ממטוס על פני מפרץ סנטה־מוניקה.
בלוס־אנג‘לס הספידו העיתונים את אנאיס נין־פול ובניו־יורק את אנאיס נין־גילר. ידידיה של אנאיס ערכו מסיבה לזכרה ובה נפגשו שני הבעלים לראשונה. יוּ, שניהל במשך שנים רבות את מחלקת העזבונות בסיטי־בנק, משך את רופרט לפינה ושאל: יש צוואה?
שנים אחדות לפני מותה, כשכבר רחשה לו אימון בלתי מסויג, ערכה אנאיס צוואה ובה מינתה את רופרט פול למוציא לפועל היחיד והבלעדי של צוואתה, עם כל הזכויות על כתביה. בידיו גם הותירה את הדאגה ליוּ. תורם רכש את כתבי היד מידיה והפקידם בארכיון של אוניברסיטת לוס־אנג‘לס. הגישה ליומנים היתה ועדיין מותנית באישורו של פול. הם כוללים עשרות אלפי עמודים.
הספר דלתה של ונוס יצא לאור כחצי שנה לאחר מותה, הופץ בידי המגזין פליי־בוי ונמכר במיליונים. רופרט חלק את ההכנסות עם יוּ, שהזדרז להפסידן בהשקעות גרועות.
עד ראשית שנות התשעים כבר מתו רוב הנזכרים ביומנים (חוץ מרופרט וחואקין). לא נותרו אנשים שעולמם יחרב עליהם אם הדברים יתפרסמו. גינטר שטולמן ורופרט פול הרגישו שהגיע הזמן להוציא לאור גירסה נכונה של היומנים. הוצאה מלאה פירושה עשרות כרכים ומן הסתם הוצאות רבות ומכירות זעומות. פתרונם היה לנפות, לתקן ולערוך. אנאיס לא למדה ולא ידעה אף שפה כתקנה. ביומניה רבו שגיאות הכתיב, התחביר היה רחוק מלהיות תקני והם נכתבו בבליל שפות. במהלך העבודה, שטולמן ופול לא רק בררו את הראוי לפרסום, לדעתם, אלא גם תיקנו את הכתיב והסגנון.
הביוגרפית דאירדרה בייר, שהורשתה לקרוא את היומנים, ציינה שמן החומר שנתפרסם עד כה הושמטו מאות עמודים, בעיקר – אך לא רק – תיאורי מין מפורטים. אך כל קורא יבחין בבלבול שחל בחלק מן התאריכים, וגם בכך שיש שני סוגי רישומים: האחד שבו מובא התאריך כפשוטו ושני שבו הוא מובא בתוך סוגריים מרובעים. הסוג הראשון מכיל ציטוט מקוטע מן המקור. הסוג השני הינו עיבוד.
אנאיס עצמה לא הקלה על חוקריה ועורכיה. במשך השנים שבה ושיפצה את היומנים, לצרכים שונים. את חלקם ניסתה לעבד לספרות. את חלקם זייפה כדי שיאששו את שקריה. כיום קשה מאד לדעת מי יומן אותנטי, מי עיבוד ספרותי ומי בדיה לבלבול האויב.
בסיום עבודתם העבירו השניים את תוצרתם להוצאה ושם היא עברה עריכה לשונית וסגנונית נוספת וגוהצה למשעי. אי־אפשר, לכן, להתיחס לטקסט זה כאל מקור למחקר מדעי, או כהוכחה ניצחת למה שעשתה או חשבה אנאיס. גם הכותרת “היומן הבלתי מצונזר” לוקה ביומרה מופרזת.
דמותה ומעשיה של אנאיס לא משאירים את הקורא אדיש ושווה נפש, והמעורבות הזאת ניכרת בהתיחסות מחברות הביוגרפיות והעורכים אליה. האחת כותבת עליה באיבה גלויה הגוררת בעקבותיה שגיאות גסות ומנקרות עיניים. השנייה שונאת את אביה ורואה בו מקור כל חטאת וממילא מצדיקה את אנאיס בכל דרכיה. רופרט פול שוטם כל־כך את מאהביה לשעבר של זוגתו עד שבהקדמה למהדורה הראשונה של גילוי עריות, למשל, האשים את אוטו רנק בכך שיזם את גילוי העריות בין אנאיס לאביה. העובדה הפשוטה שאנאיס פגשה ברנק רק לאחר מעשה לא הפריעה לו. בלחצם של חסידי רנק נאלץ פול להשמיט קביעה זו מהמהדורות הבאות.
משהו חסר, משהו נעלם, משהו חומק מכל ההסברים והפרשנויות. לכתוב, לדברי אנאיס, פירושו לעסוק באלכימיה של העבר: להפוך רפש לזהב. העבר הזה, שחיפשו בו לכאורה אהבה, ובעצם נערך בו מאבק קשה ומר על כוח והתקבלות; העבר הזה שרדפו בו אחרי חלומות ואקסטזה והם חמקו ושבו וחמקו – בו מתחולל הכישוף, הוא המנסה בדפים הללו להיפך לזהב.