הבלתי מנוצחים

פורסם על ידי lulisml בתאריך 3 באוקטובר 2022 ב-רוחות רפאים | 2 תגובות

בימים האחרונים ניסיתי להתחקות אחרי תולדות עליית התימנים ארצה, מ־1881 ואילך. קראתי את מחקריהם של אסתר מאיר גליצנשטיין, של ירון צור, עיינתי בגיליונות של “תהודה” ושל “קתדרה“, במאמרי צבי צמרת, בכרכים ישנים של “הפועל הצעיר” וקראתי קטעי עיתונות מהתקופה בעזרת האתר הנפלא “עיתונות עברית היסטורית“. בעיקר התעניינתי בפוליטיקאי התימני ישראל שרעבי־ישעיהו, בכיר מפא“י, לימים ח“כ, שר ויו“ר הכנסת מטעמה, אבל גם בפוליטיקאים ועסקנים תימנים אחרים בני התקופה. תולדות עליית התימנים ארצה הם פרשה רוויה כאב, גזל, ניצול, אטימות, קיפוח – ובראשם חידת עזיבת תימן הבהולה, 40,000 איש מתוך 45000, בקיץ הנורא של 1949.

אבל כפי שנראה להלן, לא רק אלו. ככל שהעמקתי התברר לי שמדובר בעדה אסרטיבית שיודעת לצבור כוח ולדאוג לאינטרסים שלה.

*

ישראל ישעיהו נולד ב־1911 בכפר בדרום תימן. אמו ילדה עשרים ילדים שמהם שרדו חמישה. בהיותו בן שנתיים עברה משפחתו לעיר צנעא. את לימודיו החל ב’חדר’ של הרב עזרא קורח, וממנו המשיך לישיבה של הרב יחיא קאפח. הרב קאפח התנגד לקבלה, לאמונה בשדים ורוחות, ותמך בלימודי מדע מערבי. גישתו עוררה מחלוקת חריפה בין יהודי תימן. ישראל ישעיהו היה תלמידו הנאמן.

כבר כנער הראה ישעיהו כישורי מנהיגות כשארגן הפגנת עובדים ליד ארמון האימאם, ובימים בהם יתומים תימנים היו נתונים בסכנת שמד, עסק בהברחתם ארצה. עם יתומים כאלה הגיע לעדן בתמוז תרפ“ט (1929), ומשם עלה לארץ ישראל, לאחר שהתחתן בנישואים פיקטיביים לצורך קבלת סרטיפיקט. בארץ ישראל עסק שנים אחדות בעבודה חקלאית ושמירה, ומ־1936 ואילך (בן 25) – כבר היה מנהל המחלקה ליוצאי תימן ובני עדות המזרח בוועד הפועל של ההסתדרות.

ישראל ישעיהו היה כותב פורה להפליא והביבליוגרפיה של כתביו מונה אלפי פריטים.

*

ישעיהו לא היה התימני היחיד בעל שאיפות וכישורים פוליטיים. דמות בולטת נוספת היה זכריה גלוסקא. גלוסקא היה מבוגר מישעיהו וותיק ממנו בארץ (הוא עלה ב 1909). כבר ב 1911 הצטרף למפלגת ‘הפועל הצעיר’ – אחת משתי המפלגות שהתאחדו ב־1930 כדי ליצור את מפא“י. ב־1920 היה גלוסקא בין מקימי ההסתדרות, אך תוך שנה פרש ממנה באכזבה והקים גוף מתחרה (על נפש הציבור התימני) בשם ‘התאחדות התימנים’.

גלוסקא וישעיהו ייצגו שתי גישות שונות לקידום האינטרסים של התימנים: השתלבות או בדלנות. בין ערכי הבדלנות היתה הדבקות באורח החיים והחינוך התימני המסורתיים.

תנועה פוליטית, מפלגה, זקוקה למימון ו’התאחדות התימנים’ היתה מפלגה ענייה. היא ניסתה לערוך מגבית בארץ, אך התנובה היתה דלה. גם בתימן היו התוצאות דומות. ב־1939 יצא גלוסקא לאמריקה לגיוס כספים ונתקע בה עד 1949.

מוטיב חשוב במסע גיוס הכספים של ההתאחדות היה המצב הנורא של היהודים בתימן. יריביה האשימו אותה בהגזמה, וטענו כי מצב היהודים בתימן מניח את הדעת ולא נשקפת להם סכנה.

*

דמות נוספת היא יוסף צדוק, יליד צנעא, 1914. כמו ישעיהו עלה גם הוא ארצה ב־1929. הצטרף ל’הגנה’ ולמפא“י, ומ־1932 עבד בגיוס עובדים לא מאורגנים להסתדרות.

ב־1944 חל פילוג במפא“י ויוסף צדוק הצטרף לפורשים, ל“אחדות העבודה” שבהנהגת טבנקין. ב־1948 התאחדה מפלגה זו עם ה“שומר הצעיר” שבהנהגת יערי וחזן, וקמה מפ”ם. יוסף צדוק נהיה מפ“מניק וייצג את המפלגה במועצת פועלי חולון. לימים היה למזכיר המועצה הזאת.

*

קילוח של יהודים לא פסק לזרום מתימן. התחנה הראשונה למסעם היתה עדן, אז מושבה בריטית, שהייתה מוקפת בשטח חיץ המפריד בינה לבין לתימן. שטח זה נקרא “שטח החסות“, והחוק הבריטי לא הוחל בו. המנדט הבריטי בא“י הפקיד את חלוקת הסרטיפיקטים בידי הסוכנות היהודית, ובין השנים 1939 – 1945 הקצתה אותם זו בנדיבות ליוצאי תימן. מועמדים אחרים לעלייה נמצאו אך בקושי. אבל בתום המלחמה השתנה המצב באחת, והעדיפות במתן סרטיפיקטים הועברה לניצולי השואה. אי לכך נתקעו בעדן אלפי תימנים ללא מזון וללא קורת גג והתגלגלו ברחובות, פשוטו כמשמעו. הסוכנות פנתה לעזרת הג’וינט, איגוד הצדקה היהודי־אמריקאי, וזה נענה וחכר מחנה צבאי בריטי עזוב מחוץ לעדן, מחנה חאשד. הג’וינט הסב את שמו למחנה גאולה וריכז בו את הממתינים לסרטיפיקט. אחרי כ“ט בנובמבר 47 התרחש פוגרום בעדן ויהודים נטבחו. הניצולים הצטרפו גם הם ליושבי ‘גאולה’.

במסגרת עליית הנוער פונו רבים מהילדים ובני הנוער ארצה. כל עוד לא נסתיים המנדט הבריטי, הם פונו באניות דרך תעלת סואץ.

רוב הסגל במחנה גאולה היה ארץ־ישראלי: רופאים, אחיות, אנשי מנהלה. טפטוף הסרטיפיקטים גרם לכך שאט אט התרוקן המחנה מיושביו, והבריטים דרשו מהג’וינט להקים במקומו מחנה קטן בהרבה, מחנה שנועד לכ־500 – 1000 איש. הצוות הארץ־ישראלי חזר הביתה.

*

במאי 1948 קמה מדינת ישראל ואת כלום הכסף שהיה בידה הקדישה למלחמה. בעליה ובקליטה לא טיפלה הממשלה אלא הסוכנות. שארית יושבי ‘גאולה’ הוטסו ארצה בשלהי 1948, בשתי טיסות.

תיק הקליטה בסוכנות היה בידי ה’מזרחי’ (לימים המפד“ל) ותיק העלייה בידי מפ“ם. בשנת 49 היתה ה’מזרחי’ בקואליציה עם מפא“י, ומפ“ם באופוזיציה. מטבע הדברים שאפה מחלקת הקליטה לקצב קליטה נמוך ורגוע ככל האפשר ומחלקת העלייה שאפה לקצב גדול ככל האפשר. ככל הנוגע לתימן הערכות מחלקת הקליטה הייתה לעלייה הדרגתית במשך חמש שנים. אין סכנה לביטחון היהודים שם, היתה הסברה, האימאם הבטיח שימשיך להתיר את יציאתם; ובמצב ששרר אז בארץ קשה יהיה לקלוט את כולם בבת־אחת.

מחלקת הקליטה, ה’מזרחי’, התכוונה לשלוח נציג תימני משלה לעדן, את זכריה לולו, שיזהיר לא להיחפז, לעשות הכול לאט ובישוב הדעת, כי הארץ לא ערוכה לקליטה המונית, ועלייה המונית תסתיים באסון. התכוונה – ולא שלחה.

לעומתה שלחה לעדן מחלקת העלייה, מפ“ם,  בראשית 1949, את יוסף צדוק, אז בן 35, גבר במיטב שנותיו. דובר תימנית, יודע הליכות הארץ ויהודיה, משתלב בלי בעיה במרחבה. המטרה: לעודד ולהאיץ את העליה מתימן ככל האפשר.

יוסף צדוק היה איש אמיץ. הוא הסתנן לתימן ואפילו הצליח להיפגש עם האימאם ולקבל ממנו הבטחה שהוא יתיר ליהודים לעזוב את תימן ולעלות ארצה. יוסף חשב שיש להכות על הברזל בעודו חם ובטרם יחזור בו האימאם, כפרעה בשעתו, מהבטחתו.

כשחזר לעדן כתב איגרות לכל קהילות היהודים שהכיר, והפציר בהן להפיץ את איגרותיו בנוסח “שתפו” של ימינו. נפתחה שעת כושר שלא תחזור, כתב, מיכרו את רכושכם וצאו לדרך בלי להתמהמה.

מתוך 45000 יהודי תימן (כ־40000 כבר היו בארץ) – 40000 עשו בדיוק כך, ויצאו, רגלית, לעדן. מהראשון שיצא לדרך ועד האחרון חלפו חודשיים בלבד.

ירון צור מאשים את יוסף צדוק בקטסטרופה שבהתהוות. לעומתו אסתר מאיר־גליצנשטיין טוענת כי לא יד אגרות יוסף צדוק במעל, מהסיבה הפשוטה שהן נשלחו כאשר רוב הקהל כבר היה בדרך. היא גורסת שלא הייתה זו תנועה משיחית, ומניעיה לא היו דתיים. אולי משהו מעין היציאה ההמונית, בבת־אחת, של יהודים מרוסיה, כשנפתחו השערים ב־1990. יהודי תימן חיו תחת הטראומה של חטיפת יתומים ואיסלומם הכפוי. את זה הם לא יכלו לסבול ובהזדמנות הראשונה שנוצרה יצאו לדרך.

*

הזוועה החלה ברגע שהצועדים חצו את גבול תימן והגיעו לשטח החסות.

עריצים, שודדים, רוצחים ואנסים התנכלו להם, גזלו את כספם ורכושם ופגעו בגופם. שטח החסות הוא מדבר לוהט ולעולים לא נותרו מים ומזון. מגיפות החלישו את גופם. זקנים וילדים מתו בהמוניהם. המשאיות שנשכרו להסעתם לא שיפרו את המצב כי התברר שהנהגים הם גזלנים. השלטונות הבריטיים עיכבו אלפים בגבול ומנעו את כניסתם לעדן, בעודם גוועים מתשישות, רעב וצמא.

לדברי מאיר־גליצנשטיין כאן זהר יוסף צדוק בגבורתו. כשהתחילו להגיע לעדן ראשוני העולים ודווחו על המתרחש הוא חצה את הגבול בג’יפ נושא איתו מזון מים וכסף, האכיל השקה ושיחד. כך עשה פעמים רבות.

*

המחנה הקטן בחאשד התמלא פי עשרה ויותר מקיבולו והפך לגיהינום. מגורים לא היו. מזון ומים בקושי. רופאים ותרופות רק על הנייר. תשושים ומתים רבצו יחד בחול הלוהט. לרוע המזל, גם מנהל המקום מטעם הג’וינט היה חדל אישים ונבל. אלו שנפגעו קשה מכולם היו התינוקות והילדים.

רסיסי ידיעות על המתרחש הגיעו אל בן־גוריון והוא שלח למקום את מנכ“ל משרד הבריאות, ד”ר מאיר. הלה הזדעזע וצלצל בפעמונים. השר הממונה עליו, שפירא, איש ‘המזרחי’ (מפד“ל), שהיה גם שר העלייה, הבריאות והפנים, השתדל להמעיט בערך הדיווח של ד“ר מאיר ולא נקט בשום פעולה בעקבותיו. איכשהו הידיעות הגיעו גם אל ישראל ישעיהו, איש מפא“י, אשר פנה לבן־גוריון ותבע פעולה. בן־גוריון מינה את ישעיהו לשליחו האישי לעדן, שתפקידו להכין דין וחשבון מפורט בנושאים שונים הקשורים להמשך עלייתם של יהודי תימן ובטיפול בספרי הקודש וכתבי היד העתיקים. ישעיהו צירף אליו ארבעה נוספים מבכירי העדה ויחד יצאו לדרך.

בהגיעם לעדן נוכחו בשלושה דברים: מצבם הנורא של העולים, וילדיהם בפרט; אי ההתאמה של מחנה חאשד ב’ הקטן לתפקידו; השחיתות הנוראה בה שקעו רוב האחראים אשר הזניחו לגמרי את הטיפול בעולים והקדישו את מרב מרצם להברחות, לשוק שחור ולספסרות – אנשי הג’וינט, הסוכנות, יהודי עדן (רובם תימנים בעצמם) ואפילו אחדים מבין העולים.

הדו“ח שהגיש ישעיהו בחזרתו גרם לתמורה חריפה במצב: נציגי הג’וינט הוחלפו, המחנה הוגדל וצוותו תוגבר, המזון והמגורים שופרו, הוקם בית חולים שדה לילדים, וקצב הרכבת האווירית המפנה את העולים ארצה הואץ – למרות המצב הכספי הנואש של המדינה באותה עת.

ועוד דבר: הוכח כי לפוליטיקאים ועסקנים תימנים יש מעמד וכוח, ולהתערבותם למען בני עדתם יש תוצאות. קריטיות.

הם חלק מן ‘הממסד’.

*

בכנסת הראשונה היו שלושה חברי כנסת תימנים: אברהם טביב ממפא“י – קואליציה, זכריה גלוסקא מהתאחדות התימנים וחיים מגורי־כהן מ’חרות’ – אופוזיציה.

במהלך הקדנציה נפטר טביב ובן־גוריון עשה שמיניות באוויר כדי להכניס את ישראל ישעיהו במקומו. זה לא היה פשוט: ישעיהו נכלל במקום ה־77 ברשימת המועמדים, ולמפא“י היו 46 מושבים בכנסת. 26 קודמים לו היו צריכים להתפטר מן הרשימה כדי שזה יקרה. בן־גוריון לחץ ושכנע והשיג את שלו, ובאביב 1950 הושבע ישעיהו כחבר כנסת.

*

בכנסת הראשונה היה רוב לגוש השמאל: למפא“י + מפ“ם היו 65 מנדטים, די כדי להקים ממשלה. אבל המלחמה הקרה כבר הייתה בעיצומה ועל הקואליציה היה לבחור באיזו משתי המעצמות לתמוך: בסובייטית? באמריקאית? שמא להישאר ניטרלית? מפ“ם התנתה את השתתפותה בקואליציה בתמיכה בברית־המועצות. בן־גוריון החליט לתמוך בארה”ב, והמחיר היה קואליציה עם ה’איחוד הדתי’ – ‘המשותפת’ דאז של המפלגות הדתיות (תוך שלוש שנים התפצלה גם היא לרסיסים, כמקובל).

לא עברה שנה והממשלה הזאת נקלעה למשבר חמור, שהביא בסופו של דבר להתפרקותה ולבחירות חדשות. למשבר גרם החינוך במחנות העולים של התימנים.

חוק חינוך חובה שנחקק בספטמבר 1949 קבע את זכות ההורים לבחור בין זרמי החינוך השונים. הם יכלו לבחור אחד מארבעה: הזרם־הכללי, זרם־העובדים, זרם־‘המזרחי‘ וזרם־אגודת־ישראל.

החוק העניק זכות זו לכולם, פרט לאלה שבמחנות העולים. במחנות העולים נכפה עליהם ‘חינוך אחיד‘, בנוסח תנועת העבודה.

לממשלת המנדט כלל לא היה משרד חינוך, וגם לא לממשלה הזמנית שבאה במקומו: השלטון לא עסק בחינוך. יזמר לו איש כלבבו ועל חשבונו. בממשלה הנבחרת הראשונה הוקם משרד חינוך ובראשו הועמד זלמן שזר, איש שהיה ידוע כמרחף. שזר פיצל את משרדו לשני אגפים: חינוך ותרבות. את החינוך במחנות העולים הפקיד דווקא בידי האגף לתרבות ועסקה בו… המחלקה להנחלת הלשון, בראשות נחום לוין. אחר הפתיחה המרהיבה הזאת חלה שזר ולא עסק יותר בענייני משרדו.

המודל שעמד בפני נ. לוין היה צבר במכנסיים קצרים, סנדלים וכובע טמבל, הקורא בכתבי גורדון ושר שירי סוכנות. אנשיו היו נאמנים למודל עד כדי כך שקיצצו את פאותיהם של תימנים קטנים.

אבל החינוך, בנוסח מסורתם, היה בבת־עינם של עולים רבים. הטראומה של חטיפת היתומים והעברתם על דתם חיתה בלב העולים החדשים מתימן.

המחלוקת בין תלמידי הרב קאפח – כגון ישראל ישעיהו – שדגל במודרניזציה ובין רבנים אחרים שהדריכו את “התאחדות התימנים” של זכריה גלוסקא המתנגדת לכך הפרידה בין פלגי תימנים “ותיקים” יריבים.

(זיכרון אישי: הייתי תלמיד ‘בית־החינוך לילדי העובדים’ ברחובות, 1948 ואילך, השנים המדוברות. בית הספר נמצא ממש על התפר בין המושבה והשכונות התימניות מרמורק ושעריים. רבים מילדי הכיתה, בנים ובנות, באו משם, לבושים במכנסיים קצרים וסנדלים וחובשים כובע טמבל. אף כיפה).

במחנות העולים פרצו מהומות. אותנטיות, אבל מלובות בידי שליחי המפלגות הדתית, בייחוד אגודת ישראל שכינתה את המורים של נחום לוין “שליחי השטן”. ח”כ ז‘ גלוסקא, נציג התאחדות התימנים, הזהיר מעל בימת הכנסת: ‘ציבור יהודיי תימן הוא הקרבן הראשון. האב והאם [עבדו קשה] לשם מטרה אחת ויחידה – למען תת לבנם או לבתם חינוך מתאים… הורים אלה עדיין מחכים, רוצים הם לדעת מה יהיה גורל בניהם. לעת עתה מחאתם היא אילמת, אבל מחאה אילמת זו תוכל להיהפך למחאה גלויה וסוערת. היום לא ירחק וצעקה גדולה תתפרץ מפיות האנשים האלה.’

הסכנה שהתעוררה לא היתה רק לשלמות הקואליציה אלא גם למגבית: במדינת היהודים כופים גזיזת פאות? בן גוריון ידע שמוכרחים לכבות את הלהבות מהר ככל האפשר.

מה עושים? הפתרון הקלסי: ממנים ועדת חקירה (ובמקביל מנהלים מו“מ עם מפ“ם משמאל והציונים הכלליים מימין על קואליציה חלופית).

לראש הוועדה מונה השופט העליון לשעבר גד פרומקין.

פרומקין הוא סיפור מרתק בפני עצמו שמדגדג את האצבעות לספר. לענייננו אזכיר כי הוא בנו של י. ד. פרומקין. המו“ל והעורך של “החבצלת“, ומושיעם של התימנים הראשונים מעליית “אעלה בתמר” 1881. חותנו הוא אהרון אייזנברג, מיסדה של חברת “נטעים” שיישבה תימנים על אדמותיה בנחליאל ובמרמורק, העסיקה אותם במטעיה ולא שילמה להם שכר הוגן… נשאיר אותם להזדמנות אחרת.

למזכיר הועדה התמנה ישראל ישעיהו.

בראש המתנגדים להקמת הועדה (ומכאן למסקנותיה) עמדה מפ“ם.

הועדה חקרה (ברשלנות טיפוסית) עדים רבים, ביניהם את נחום לוין. כותב על כך צבי צמרת:

“הנימוקים שהביא לוין מעידים על רגשות עליונות ופטרנליזם, שאפיינו את קולטי העלייה באותם ימים […] ועל מגבלות אמיתיות של דיור, תקציב וכוח הוראה, שאמנם היו קשות מנשוא.” (בבית־ספר בן כיתה אחת או שתיים ושלשה מורים דרש החוק לאפשר ארבעה זרמי חינוך).

אחרי התדיינות מרובה הושג הסכם בין מפא”י לבין החזית־הדתית על חינוך ילדי העולים במחנות. עיקרו של ההסכם היה העברת החינוך במחנות העולים מאגף התרבות לאגף החינוך והפרדה בין חינוך ילדי התימנים לבין חינוך ילדי שאר העדות. בהסכמת מפא”י הוגדרו כל ילדי התימנים במחנות העולים כדתיים, ונקבע כי לכולם יוענק חינוך דתי.

למרות לחצי החזית־הדתית לא הסכימה מפא”י להגדרה דומה לגבי ילדי עדות המזרח האחרות.

ומוסיף צמרת “התימנים היו מרוכזים בשכונות, במושבים ובמחנות, מגובשים יותר ובעלי כוח פוליטי רב יותר מכל העדות האחרות. עולי תימן [החדשים] גם זכו לעצות ולסיוע מבני עדתם שהקדימו לעלות ארצה, מ־1881 ואילך. על הכוח הפוליטי המיוחד של יוצאי תימן בימי ראשית המדינה ראה בספרה של ח‘ הרצוג, עדתיות פוליטית – דימוי מול מציאות, תל אביב 1986.”

הכנסת הראשונה נקראה “האספה המכוננת” והמנדט שלה היה יצירת חוקה לישראל. אבל נושא חינוך ילדי תימן לא נרגע והביא להתפזרותה בטרם עת, כעבור כשנתיים בלבד, בלי שתמלא את המשימה שלשמה נבחרה.

*

ישראל ישעיהו שאב את כוחו הפוליטי מעדתו. הוא התחרה על תמיכתה ביריבים מימין כגלוסקא ומגורי־כהן ומשמאל כיוסף צדוק. לשם כך היה עליו לשמור על מגע עם השטח ולייצג אותו במקרים שדרשו זאת.

דוגמה לכך היו המהומות במעברת עמק־חפר באוקטובר 1952. יש הטוענים כי זה היה “המרד המזרחי הראשון, שהקדים את מהומות ואדי סאליב ב־1959”.

מעברת הבדונים אכלסה בעיקר עולים תימנים. אישה שיצאה ללקט עשבים בפרדס סמוך הוכתה ע“י שומר הפרדס. למחרת, בשבת, הכוהו צעירים מדיירי המעברה מכות נמרצות. נקמה. השומר חזר עם שוטרים בג’יפ משטרתי שסביבו התקהלו תושבי המעברה, הכו את השוטרים והשומר וחיבלו בג’יפ. אלה חזרו ועמם כוח משטרתי גדול יותר שהובס והושפל גם הוא לקול תרועות הקהל. לפנות בוקר פשטו על המעברה כמאתיים שוטרים ושלפו את כל יושביה ממיטותיהם, ריכזו כ־1000 גברים במרכזה ולקחו 100 מהם למעצר, והתכוננו להאשימם בעבירות פליליות קשות כתקיפת שוטר והפרעה במילוי תפקידו. התקשורת געשה בעד ונגד והובע חשש כי המהומות יתפשטו למעברות אחרות.

בן גוריון שלח את מזכירו הצבאי ארגוב ואת נאמנו ישעיהו כדי לפתור את המשבר. הם הצליחו. רוב העצורים שוחררו והאחרים יצאו בלא כלום. ישעיהו עמד נחרצות לצד התימנים ונגד המשטרה – גם בהצהרה לעיתונאים וגם במכתב למערכת הארץ:

“השתוממתי על הקובלנה המרה של מפקד המשטרה במחוז חיפה על ‘העיתונות שפרסמה את ההאשמות בלי לשמוע תחילה מה בפיה של המשטרה.’ המשטרה היתה הראשונה שפרסמה מה שהיה לה לפרסם, בעיתונות וברדיו, ואם בא הצד השני, (והוא במקרה זה יישוב בן אלפיים נפש ויחד אתו חבר כנסת שמילא בעניין זה גם שליחות של ראש הממשלה) ומודיע לצבור שלא כך היה המעשה, האם העיתונות חייבת לשאול תחילה את המשטרה אם מותר לפרסם או לא? וכלום חייב הצבור להתייחס לכל הודעה של קצין משטרה ’כדברי אלוהים חיים’ שאין לערער עליהם ואין להרהר אחריהם? כשהתארגנו אנשי המעברה לצאת בהפגנה אל ראש־הממשלה השקטתי אותם ופניתי אל ראש הממשלה שישמע עצומותיהם בדרך הנוחה לו ביותר. הוא שיגר את מזכירו הצבאי ואותי למעברה. שמענו אותם בנוכחות מפקד המשטרה בנפת חדרה. מר אבנרי. הוא לא העיר על דבריהם איזו הערה שהיא במקום; ואחר כך יצאנו אתו למשרדו כדי לשמוע מה בפיו. לא היה לנו כל צורך לחקור את כל השוטרים, משום שאין אנו ועדת חקירה רשמית ומשום שבדרך כלל היתה התמונה ברורה לנו. אני נוטל לעצמי רשות לפרסם פסקה אחת מן הדו“ח שלי – מאחר שאנשי המשטרה שיבשו את דברי:

’…המשטרה הגדילה לעשות כאשר ניפחה את העניין מבחינה ציבורית. שיוותה לו אופי של מרד־גנבים, גייסה מאות שוטרים, ערכה מצוד על ישוב בן אלפי אזרחים יהודים, זיהתה זיהוי תקיף את כל הגברים, ערכה מאסרים וכו‘ – וגרמה בכך בזיון והשפלה לאלפי יהודים תמימים וישרים, שעד כה היו מרגישים עצמם מאושרים לראות שוטרים יהודים ושאר גינוני מלכות ישראליים. והציגו בעיני האזרחים הוותיקים בארץ ובעיני העולם כולו את העולים במדינת ישראל כהמון פרוע של גנבים ופראי אדם’. ברוח זו פנו אנשי המעברה, ואני אתם, אל העיתונות, כדי להסיר מעל עצמם חרפה וקלון. זוהי זכות אלמנטרית שאין לערער עליה. לעומת זאת מצאו אנשי המשטרה לנכון לייעץ לעיתונות ולחברי הכנסת שיניחו את העניין לבית המשפט. אך לפרשה זו יש שני צדדים – צד בעל אופי צבורי וצד בעל אופי אישי־משפטי. והנה דוברי המשטרה עצמם מתחמקים מלענות על השאלות הציבוריות ומרבים סיפורים דווקא על דברים שמקומם באמת בבית המשפט.

א) אם בואה של המשטרה למעברה היה בגלל הקטטה עם השומר (בתוך המעברה!) – מפני מה פרסמה המשטרה, וחזרה ופרסמה, שהעניין הוא על רקע הגנבות בפרדסים, ונוסף לזה עמד ונאם מר אבנרי בפני תושבי המעברה, ולפי דבריהם אמר להם: ‘בוז לכם, שאתם אנשים אדוקים עם פאות וגונבים ביום השבת’?

ב} אם לא היתה כאן גניבה ולא רצח ולא הברחה ולא הסתננות ולא בגידה ולא אונס ולא פצועים (אף לא אחד) ולא שום חבלות ולא שימוש בסכינים או בנשק – למה היה הכרחי ה“מבצע” הגדול בהשתתפות מאות שוטרים, המזכיר ימים אפלים בחיי יישובנו. לעיני ילדי הסביבה ותושביה, שכולנו רוצים שהם יחבבו את העולים החדשים. אך כמובן לא לעיני עיתונאים, ולא לעיני ראש מועצת עמק חפר, ואפילו מנהל המעברה לא נכח?

ג) ואם בואה של המשטרה ביום השבת למעברה היה בגלל: הגנבות בפרדסים – מפני מה היתה נחוצה לה התגרה עם השומר?

דרושה חקירה מוסמכת שתחקור את כל הפרשה ותוציא לאור מסקנותיה, אשר מהן ילמדו לקח כל המעורבים בה.

שאר הסיפורים על רגימת השוטרים באבנים – כשאין למצוא אפילו רסיס אבן בכל אדמת הסביבה, ועל הכאה במקלות כשלא נודעה שום חבלה או שריטה באיזה שוטר או אפילו בשומר – יתבררו באמת בפני בית דין, ואין להרבות על כך דברים. בייחוד מיותר היה להטריח בגדים קרועים של שוטרים כדי להוכיח לעיתונאים שאמנם היתה קטטה.

ולבסוף: יש עדים מהימנים המעידים שהוגשה תלונה למשטרה בדבר גנבה שביצע אותו שומר במעברה, והמשטרה לא התחשבה בתלונה. וגם זו לדידי נקודה בעלת אופי צבורי חשוב ביותר: במשטרה אין מתייחסים ברצינות לתלונות של עולים תימנים – בעיקר משום שאין מבינים את לשונם ואת המנטליות שלהם.”

ישראל ישעיהו 01.02.52

בין השורות הוא אומר: יש לעולי תימן במעברות פֵּה, ויש מי שמשמיע את קולם: אני, ישראל ישעיהו, חבר הכנסת!

*

המעקב ההיסטורי הזה מצביע על דבר חשוב: כעדה, בראשית שנות החמישים, התימנים לוקחים את גורלם בידיהם. הם שיקבעו מתי ובאיזה קצב יעלו ואיך יחונכו ילדיהם. יש להם כוח פוליטי – רגשי עליונות ופטרנליזם לא יכניעו אותם. הם לא ישתקו כשמתעמרים בהם.

בתודעה הציבורית העכשווית נתקבע רושם שונה: עדה מדוכאת, מוחלשת, פסיבית, שניתן לגזול ממנה את ילדיה ואין בה פוצה פה ומצפצף, שהממסד מתעלם מקיומה ואין לה בו נציגים בעלי כוח שניתן לפנות אליהם כדי שילחמו את מלחמתה.

האמנם?