שושלת פרומקין – ב’.

פורסם על ידי lulisml בתאריך 9 באוקטובר 2022 ב-מעשיות, רוחות רפאים | השארת תגובה

המילה החזקה ביותר שאפשר להגיד על ישראל דוב פרומקין היא חב“ד. אליה נולד, עמה נאבק ואותה חיבק כל ימי חייו.

הוא נולד ב־1850 בבלרוס ובן 9 העלו אותו הוריו איתם לירושלים. אביו היה ראש חסידי חב”ד עולי־ליטא ורייסין וחתנו ראש חסידי־רוז’ין עולי־ווהלין ופודוליה, וכך חיבר באישיותו בין שני סוגי־חסידים נחשבים ביותר.

בן 15 חיתנו אותו הוריו עם מינדל, בת הזקונים של ישראל ב“ק אשר מן החסידים. לפי אתר MyHeritage היתה מינדל מבוגרת מישראל דוב ב־15 שנים, אבל כנראה שמידע זה שגוי כי לפי אותו אתר היא גם אימו של גד פרומקין, שנולד 4 שנים אחרי מותה… בינתיים נשארת מינדל בערפל.

ב־1870 החליט ישראל ב“ק בן ה־71 לפתוח מחדש את “חבצלת” לאחר שעניין הרישיון הוסדר. הוא העביר את עריכת העיתון ואת כל עסקי הדפוס לידי חתנו בן ה־20 ומן הסתם ידע מה הוא עושה.

פרומקין עשה מהעיתון את בטאון החסידים, שהיו מיעוט בעדה האשכנזית. ‘הלבנון’ של סלומון ושות’ היה בטאון המתנגדים. גם “הצבי”. לא רק פה לחסידים היה ה”לבנון” אלא פה לכל החלכאים והנדכאים. זה היה חשוב, כי רוב יהודי ירושלים ניזונו מ’החלוקה’ ופרומקין תבע שקיפות ושאיש לא יקופח ולא ייעשק. מלחמה לפרומקין, בן הדור הצעיר, החדש, בשלטונות החלוקה. הוא הטיף לפרודוקטיביזציה, לעבודת האדמה, עודד השכלה מסוג ‘לימודי ליבה’ וחבר לאליעזר בן יהודה החילוני. הוא אפילו ניסה להוציא גרסאות בספניולית וערבית ל‘חבצלת’.

*

ביתו של פרומקין, שהיה גם מקום המערכת והדפוס היה בלב העיר העתיקה. שכנו הצמוד היה המופתי.

תיאור מקסים של הבית ואורחותיו, וחדר העבודה, נמצא בספרו של בנו גד “דרך שופט בירושלים“:

“אחד הקירות הוא ארון ספרים מהרצפה ועד התקרה, ספרים מספרים שונים, ספרי קודש וספרי חול, ספרי מדע וחכמה, רובם עברית, ורבים מהם בלשונות לועזיות וגם כמה כתבי יד עתיקים…. ספות , אשר בהתחברן יחד היו כעין ספה ארוכה אחת מוצעות לארכם של שני קירות החדר הגדול… אבל רק בשבתות היו הספות נראות במלוא יפיין, בכל ימות השבוע היו מכוסות ערמות ערמות עתונים, כשלשים במספר, שהיה אבא מקבל מכל חלקי תבל בלשונות שונות. “המליץ“, “הצפירה“, “המגיד“, “היהודי” מלונדון… ועיתונים אחרים באידיש מאמריקה ומגליציה…… אבל עיתוני המפתח ששימשו כעין כלים לאבא במלאכתו, היו ה“ג‘ואיש כרוניקל” מלונדון וה“איזראיליט” ממגנצא. מהראשון היה שואב את החדשות האחרונות ומהשני היה מתרגם את סיפורי להמן….
זכור לי, בפינת החדר ישב אבא ליד שולחן הכתיבה הגדול, המלא וגדוש מכתבים שבאו אף הם מחלקי תבל השונים. בבוקר השכם היה נכנס ותופס מקומו ליד שולחן זה ומתחיל בעבודה… מיד היו מכניסים לו כוס תה …. ומרכיבים ראש מלא “טומבאק” (הטבק של הנרגילה) טרי עם גחלי אש לוחשות על הנרגילה העומדת על ידו. וכשגמר שתית התה, או משנכבתה האש בנרגילה, היה מצלצל בפעמון אשר על השולחן, ומיד מכניסים לו כוס תה אחרת, ומחליפים את הגחלת ב“טומבאק” שבנרגילה, וכך בכל שעות היום.”
והמשיך וכתב גד פרומקין:
“אף על פי שה“חבצלת” היתה מרכז פעולותיו ושם המפעל הזה נקרא עליו, היתה פרנסתו על בית הדפוס. העיתון בתפוצתו המצומצמת ובמיעוט מודעותיו, הפסדו היה מרובה. יותר משראה ב“חבצלת” מקור פרנסה – ראה בה כלי למלחמת דעותיו. משום העיתון ומשום עסקנותו הציבורית, השאיר את ההנהלה בענייני הדפוס לפועלים הראשיים ואחר כך כשמלאו לי 14 שנה… הוטלה על שכמי מעמסת ההנהלה, ואבא היה פטור מטרדות אלה ובן חורין הוא ליתן כל דעתו וליבו על עניינים נכבדים יותר ושראה בהם צורך לעזור, לעורר, להילחם ולהגן.”

בין “עניינים נכבדים” אלה היו שני מוסדות שפרומקין ייסד: חברת “עזרת נידחים” ו“בית מושב זקנים“.
“עזרת נידחים” היתה חברה שמטרתה לעזור לבני העניים: ללמדם מלאכה שמפרנסת בכבוד. היא תמכה בלימוד נגרות, נפחות, פחחות וכל מיני מלאכות אחרות. ואחד מעיקרי הישגיה של חברה זו הוא שעשתה את מלאכת הסיתות מלאכה יהודית…” עוד נחזור לכך בהמשך.

את סדר יומו תאר בנו כך:
“לאחר כניסתו לבית הדפוס לשעה קלה היה אבא חוזר ועולה אל חדר עבודתו, ובינתיים כבר קרובה שעת צהרים והוא סועד לבדו פת שחרית שלו…. לאחר מכן עשה שעה קלה בחדר עבודתו ומיד יוצא ל“מושב זקנים“, שהיה עוד בעיר העתיקה. שם היה עושה כמה שעות… פעם בשבוע או פעמיים בשבוע היה יוצא רכוב על חמורו לכפר השילוח בצלע הר הזיתים לפקוד את עדת התימנים, שראו בו את מיטיבם ואיש חסדם. משחזר לביתו קרוב לעת ערב, שוב שהה כמה רגעים בבית הדפוס ומיד מסתלק ושב ועולה לחדר עבודתו. אז היו פוקדים אותו ידידים ועסקנים לשיחה והתיעצות בענייני ציבור. בין שיחה לשיחה, ובין עבודה לעבודה, היה משקיע עצמו בעיון בספר או בקריאה בעיתונים והיה ממשיך בזה עד לשעה מאוחרת בלילה.”
“בסוף תפילת שחרית היה בית התפילה שבחצר תמיד מלא אנשים, לרוב עניים ודכי רוח, שידעו שזוהי שעת רצון של אבא, בין החלפת תפילין של רש“י בתפילין של רבנו תם היו שוחריו מוצאים אצלו אוזן קשבת ונענים בתמיכה, נדבה או עצה.
פעמיים בשנה לפחות, היתה החצר האמצעית מתמלאת אנשים עד אפס מקום.קודם הפסח היה אבא מחלק מצות לעניים, והיה מקיים מצוה זו בעצמו לפרטי פרטיה. רשימת הזכאים לתמיכה, השמורה מן השנה הקודמת, תוקנה והושלמה, ואבא, שהיה יודע ומכיר כל אחד בשמו ובשם משפחתו, היה עומד בפתח בית התפילה ומגיש לכל מי שנקרא בשמו, פתקה על רוטל (2.5 ק“ג), תשע אוקיות (שלשת רבעי הרוטל) או חצי רוטל מצה, הכל לפי האיש ומצב משפחתו. בפתקאות אלו היו מקבליהן הולכים אל מאפית המצות של מייטא בקצה ה“מיידן“, בדרך לבתי מחסה, ומקבלים את המצות שהיה אבא מקפיד על טיבן והולך לשם ומשגיח על אפייתן. ופעמים היה אבא מוסיף למצות גם פתקאות ליין לארבע כוסות, כתובות לשלמה שיינקר המוזג ברחוב חברון.
ושוב בעיצומם של ימי החורף נעשה בית התפילה דומה למשרד, והחצר הומיה. כשעניים מרודים ודלת העם בדירותיהם הפרוצות קופאים מקור, היה אבא מאספם ומחלק להם פתקאות לפחמי עץ שהיה עליהם לקבלם מהמחסנים שאגר בעונת הקיץ, והיו העניים באים על שכר צפייתם בחצר בקור ובשלג כשקבלו מנת פחמים שתכניס קצת חום במעונותיהם הקרים והדלים.”

*

ב־1881, בד בבד עם העליה מתחום המושב ומרומניה, הגיעו יהודים מתימן. “אעלה בתמר” היתה תנועה משיחית שהתעוררה בעקבות חלום שאישה אחת חלמה. לירושלים הגיעו ללא פרוטה. הם רבצו למרגלות הר־הזייתים, תחנתו הראשונה של המשיח, גוועים מרעב, וציפו לסייעתא דשמייא.

הראשונים שהבחינו בהם היו בני כת הספפורדים (‘אמריקן קולוני’) שחיכו למשיח משלהם, באותו מקום, והיו באים יום יום לבדוק האמנם, ואם כבר.

אנשי האמריקן קולוני

הספפורדים התאהבו בתימנים. כך בדיוק תיארו לעצמם את בני קהילתו של ישו משיחם כשעדיין התהלך על פני האדמה. הם האכילו והשקו אותם במזון כשר וקראו להם “הגדיים“ – בני שבט גד. Agnus Dei.

אצל היהודים התקבלו בני תימן בחשדנות, והעזרה לא הגיעה כל־כך מהר. הם לא נראים כמו יהודים, הם לא מדברים לא יידיש ולא ספניולית, ואת השפה שהם כן מדברים קשה מאד להבין. אולי הם בכלל לא? ועם אלה נחלוק את פרוטות החלוקה המועטות שלנו? מצד שני, התקרבות הספפורדים אליהם מאיימת: אולי הם יעבירו אותם על דתם?

מצבם נגע ללב פרומקין החב“דניק והוא החליט לפעול למענם בשתי חזיתות: האחת באמצעות עיתונו “חבצלת“, והשניה באמצעות האגודה שייסד, “עזרת נידחים“.

ועל כך בהמשך.