שושלת פרומקין – ג'

פורסם על ידי lulisml בתאריך 11 באוקטובר 2022 ב-מעשיות, רוחות רפאים | השארת תגובה

עד שתמצא להם קורת גג השתכנו תימני "אעלה בתמר" במערות בשיפולי הר הזיתים.

משפחת עמר החליטה לתור אחר מקום נוח יותר. תוך כדי סיורה נתקלה בשלוש מערות על המדרון המערבי של הר הזיתים והחליטה להעתיק לשם את מקומה יחד עם משפחת נהרי, ממזרח לחומות ירושלים, בין תושביו הערביים של כפר השילוח.

מחיר בית או שכירתו בעיר העתיקה הצפופה היה רב; כנגד מחיר האדמה שמחוץ לחומות היה זול והממשלה התורכית החלה במתן רישיונות בניה באדמה הזאת. אם היה לתימנים סיכוי למצוא קורת גג הוא היה ע"י רכישת קרקע מחוץ לחומות ובנית בית עליה. אבל גם לשם כך מוכרחים כסף.

ביום ח' חשון תרמ"ד, (1884) יום מלאות מאה שנה למשה מונטיפיורי, נוסדה אגודת "עזרת נדחים לתפארת משה ויהודית", בראשה עמדו: פרומקין, מיכל פינס, ניסים בכר, אליעזר בן יהודה ועוד. פרומקין דירבן ב"חבצלת" את יהודי ירושלים והעולם לתרום כספים להקמת שכונת תימנים בירושלים. ואכן, ‘עזרת’ השיגה תרומות מחו"ל וכ־6000 פרנק מנדיבי ירושלים לבנין בתים עבורם וייסוד שכונתם בכפר השלוח.

"הגביר הנכבד וטענברג שהתנדב לתת לעשר משפחות מהם כברת ארץ מנחלתו מחוץ לשערי ערינו כי יבנו להם עליה בתים למושב". גם וולרייך נידב סכום כסף נכבד "לבנות בתים להתימנים למען לא יהיו כצאן על פני השדה". ובנימין יחזקאל נענה לקריאה ונידב חלקת שדה מנחלתו אשר בכפר מוצא־קולוניה. ברם, בשל המרחק הרב מירושלים ויתרה חברת "עזרת נידחים" על תרומה זו. אחד מחברי וועד החברה, יוסף נבון ביי, (מעשיריה ונכבדיה של ירושלים, האיש שהביא אליה את הרכבת) החליט לתת 2300 אמות מנחלתו אשר במזכרת משה. הוועד קיבל את נדבתו ברצון "אולם בבוא חשבון לדעת כמה יעלה מחיר הבית האחד נוכח לדעת כי לחפור בורות ולטוח בחומר תגדל ההוצאה מעלה ראש, ויגמור הוועד אומר לבקש מקום אשר לא ירחק ממעיין מים".

*

ובינתיים התימנים במערותיהם לא התבטלו ולא המתינו עד שיכירו בהם כזכאים לנתח מן ‘החלוקה’. הם ביקשו ומצאו עבודה – מה שהתיישב עם השקפותיו של פרומקין ומטרותיה של ‘עזרה לנידחים’.

שני ערוצי תעסוקה נפתחו בפניהם: הראשון בתחום מומחיותם מימים ימימה: צורפות. הלקוחות היו הספפורדים ידידיהם שברשותם היתה ‘מלכודת תיירים’ בשער יפו שמכרה פיסות עץ זית עליהם ריקועי כסף של כנסיית הקבר הקדוש, מסגד עומר או מגדל דוד. לאלו היה ביקוש גדול ולימים נודעו כ’עבודות בצלאל’.

חנות המזכרות של הספפורדים בשער יפו

השני היה סיתות אבנים. בירושלים נבנו הבתים מאבנים מסותתות ועם תנופת הבניה מחוץ לחומות היה להן ביקוש רב .

הסתתים התימנים רכשו מוניטין מעולה ונחשבו לבכירי הסתתים בארץ, כך למשל, כשבשנות העשרים נבנה הטכניון בחיפה הוזמנו הסתתים התימנים מירושלים להכין עבורו את אבני הבנין.

וכך קרה שהתימנים, בניגוד לרוב יהודי ירושלים, התפרנסו מיגיע כפיהם ולא מ'חלוקה'. השכר היה דל ואף על פי כן הצליחו לחסוך ממנו לקראת בניית בתיהם הם.

אליה וקוץ בה. עובדות אלו – שהנסיבות כפו עליהם – הקנו להם את התואר ‘פועלים טבעיים’ שפירושו, למרבה הבושה, פועלים העושים את עבודתם ללא מאמץ כביכול וצרכיהם מועטים, ועל כן מותר לשלם להם פחות. עיינו רופין ושמואל יבנאלי. “…שﬠריים שאנשיה ונשיה וילדיה ﬠובדים קשה ומנוצלים קשה, ועד שפוﬠל אשכנזי, בשנות השלושים, היה משתכר עשרים גרוש ליום עבודה קשה בפרדסים, בעידור האינסופי ובגיזום הלא נגמר, והפועל הﬠרבי היה משתכר חמישה עשר גרוש, (והילד הﬠרבי יצא בעשרה אם לא בשמונה ובחמישה או רק בפרוסת חלווה), ואילו התימני צריך היה להסתפק בשבﬠה־עשר גרוש וחצי” [ס. יזהר ‘ומה יהיה עם רחובות?’]  וראו עוד כאן .

*

בשנת 1888 הקימו התימנים אגודת בניה שריכזה את חסכונותיהם עבור הקמת השכונה. מכיון שחלק מהם עבד בביה"ס כי"ח, פנו לעזרת מנהל בית הספר – ניסים בכר, שהתרשם עמוקות מרצינותם, מסירותם לרעיון, וממאמציהם לחסוך סכומי כסף קבועים כל שבוע, ופנה אל נדיבי ישראל בחוץ לארץ על מנת לגיס תרומות – לא כמתנה אלא כהלוואה. הלוואה זו תוחזר מתשלומי חברי האגודה, בתשלומים נוחים משך 15 שנה. הנודב העיקרי היה הברון הירש, ולכן השכונה נקראה על שמו – "נחלת צבי" (הירש בעברית – צבי). בשלב ראשון נבנו 30 דירות, ומאוחר יותר נבנו עוד 45 דירות. בשכונה היו 5 בתי כנסת, וכותב יצחק שפירא:

"הסיבה לריבוי זה היא, תמותת ילדים רבה ששררה בתקופה ההיא מפאת ליקויים סניטריים וחוסר עזרה רפואית, והאמידים שבהם בנו בתי כנסת לזכר בניהם הנעדרים, או לשם סגולה. לגורמי התמותה אפשר להוסיף את שינוי האקלים אצל העולים החדשים [אקלים תימן שונה מאקלים ירושלים]"

רבי בועז בן הרב יהונתן מזרחי (המכונה בועז הבבלי), שהיה מחובבי ציון הנלהבים, מסר מחצית מ־8.000 המטרים של אדמתו שבצלע הר הזיתים לבנות בהן בתים לתימנים וב־י' בחשוון תרמ"ה (1885) הונחה אבן הפינה לשלושת הבתים הראשונים של השכונה.

העיתון "חבצלת" של אותם ימים מתאר את רגעי הכניסה לבתים: "חג בירושלים שבו זכו עולים מיוסרים ומושפלים שהיו על סף יאוש למצוא סוף סוף את תיקונם בירושלים הענייה והצפופה… באותו יום יצאו רבני ירושלים משער האריות ועמם ראשי חברת 'עזרת נידחים' הנדיב רבי בועז הבבלי, ראשי כולל הספרדים ורבים מבני ירושלים, וטיפסו בדרכי הסלעים לעבר כפר השילוח. בבואם אל המקום נגלו לעיניהם שלושת הבתים העומדים לתפארה, וכולם, כאחד, ברכו בשם ובמלכות והתרגשות את ברכת 'מציב גבול אלמנה' ".

*

כאן אסגור את פרק ישראל דוב והתימנים ואעביר את הסיפור לגד בנו, השופט העליון גד פרומקין.