אוקטובר
13
תגיות
השופט העליון גד פרומקין (והתימנים) – א’
גד פרומקין נולד בשנת 1887 בירושלים. אביו היה ישראל דב פרומקין ואימו בילקה (בלהה), אחותו של אפרים כהן־רייס, מנהל בית הספר ‘למל‘ [1]. בילקה היתה אישתו השניה של ישראל דוב, אחרי מינדל ב“ק שנפטרה.
גד גדל ברובע היהודי ולמד אצל מורים פרטיים בלבד. הוא היה מיועד לרשת את ה“חבצלת“, לנהל ולערוך, אך בגיל צעיר נשא לאישה את חנה אייזנברג, ביתו של אהרון אייזנברג, ממייסדי רחובות. אייזנברג היה בעל הון, יזם, ומנושאי דגל ה’יזמה החופשית’ בארץ. לאנשי עסקים מסוגו של אייזנברג היה נחוץ מאד פרקליט ממולח, בקי בחוק העותומני ובעל רשיון עותומני לעריכת דין. אייזנברג שיכנע את חתנו הצעיר ללמוד משפטים בקושטא. ואכן, בשנת 1908, בן 21, נסע גד לשם ללמוד – והתידד עם סטודנטים לרפואה שלימים התפרסמו בכינויים ‘הטורקים הצעירים‘. הם שהדיחו, באותה שנה, את הסולטאן עבדול חמיד השני ותפסו את השלטון. והנה, הפלא ופלא, בין לילה הפך גד פרומקין להיות מאנ“שיו של השלטון התורכי. פתיחה טובה לקריירה של עו“ד שיעסוק הרבה בענייני מקרקעין.
עם חבריו הסטודנטים דוד בן־גוריון, יצחק בן־צבי, משה שרת, דוד רמז, ישראל ומניה שוחט הקים את אגודת המתלמדים העבריים העות‘מאניים בקושטא. גד עצמו עמד בראש הארגון, ובן־גוריון היה מזכירו.
כשאייזנברג הקים את ‘נטעים’ מינה את גד לבא־כוחו. גד רשם את האגודה כחוק אצל השלטונות העות‘מאניים, והיא שהייתה לאגודה ההתיישבותית הראשונה שנרשמה כך. אגודה זו הקימה שלושה מרכזי נטיעות: חוות חפציבה מדרום לחדרה, חוות עטה סמוך לנס ציונה (לימים מושב ‘נטעים’) ומרכז נטיעות בחוות סג‘רה (אילניה של היום). מטרת האגודה היתה נטיעת בוסתנים וכרמים, ומכירתם למשקיעים. האגודה פירסמה מודעות בעיתונות הבינלאומית ואחת מהן אפילו מצוטטת ב’יוליסס’ של ג’ויס.
מתוך הפרוספקט של אגודת נטעים
כמנהל המרכז בסג’רה מינה אייזנברג את יוסף ויץ, אותו הכיר דרך משפחת אלטשולר הרחובותית, וממנה הגיח זה להנהלת הקרן הקיימת.
חוות חפציבה היתה אחד המקומות בהם נקלט ביסורים הגל השני של עולי תימן – “עליית יבנאלי“. את הקלטותם שם תיאר ישראל ישעיהו בקונטרס ‘חדרה העובדת’ בשנת 1941.
גם כאן קיבלו התימנים מעט אדמה במתנה עליה החזירו בשנים ארוכות של עבודה זולה. וגם כאן גילו יזמה ותושיה: הם הפכו לדבוראים, ושמע הדבש המשובח שלהם יצא לתהילה ונמכר ביוקר.
*
עו“ד גד פרומקין – כה צעיר וכבר מקושר למנהיגי השמאל והימין, לדתיים ולחילוניים ואפילו ללב שלטון התורכי. מי צריך פרוטקציה כשיש קשרים? לא פלא ש‘התיקים הכבדים‘ הגיעו אליו, ושהתורכים כינו אותו “עורך דין האוצר בממשלת מחוז ירושלים“. עדות למעמדו הם דברי נורמן בנטוויץ‘, היועץ המשפטי של המנדט הבריטי “The only qualified Jewish advocate in the city” – (“היהודי היחיד בעיר המוסמך לעריכת דין“).
פלא שבלב עו“ד יהודים אחרים החלה לבעור הקנאה?
*
בשנת 1918 כבר שלטו הבריטים בארץ ולדרישת היהודים הסכימו לשלב שופט יהודי במערכת המשפט הבריטית. חיים ויצמן פנה לגד פרומקין והציע לו להתמנות לשופט.
בעיה. המשכורת הממשלתית נמוכה לעומת רווחי עו“ד בשוק הפרטי, ועוד עו”ד מהשורה הראשונה. פרומקין נענה להצעה רק לאחר התחיבות ברורה של ויצמן כי ההסתדרות הציונית תממן את ‘הפרשי השכר’. ומאז היה פרומקין “on the take” של הסוכנות והקק”ל.
ביוני 1918, בן 31, התמנה גד פרומקין לשופט בבית משפט השלום בירושלים, וכבר בספטמבר 1920 הועלה לבית המשפט העליון המנדטורי וזאת בלי שכיהן כשופט מחוזי. הוא זכה להערכת השלטון המנדטורי וקיבל ממנו אותות הצטיינות ותוארי כבוד.
*
רחוב אתיופיה (לשעבר: החבשים) נמצא במרכז העיר ירושלים, ומסתעף מרחוב הנביאים.
בשלהי המאה ה־19, הקימה משפחת נששיבי, בעלת הקרקע, בתים בצידו המערבי. רובם יועדו להשכרה.
לבתים היו חצרות פנימיות, והם היו בנויים בשיטה הערבית של בתי ליוואן, כלומר: נכנסים אל חדר מרכזי גדול המשמש להסבה ולאירוח, ומחדר זה מסתעפים החדרים האחרים.
ברחוב החבשים ובקרבתו גרו פרופ‘ גרשום שלום חוקר הקבלה, אליעזר בן יהודה מחיה השפה, השופט העליון גד פרומקין, רופא העיניים הפרופ’ פייגנבאום, ואחרים בני מעמדם.
תיאור בֵּיתו היפה של פיינגבאום, בפינת החבשים־הנביאים, ושל בִּיתו כובשת הלבבות חמדה מופיע בסיפורה של נעמי סמילנסקי “תמרינד“.
*
קריקטורה ארסית של גד פרומקין מופיעה בספרו השנון של דוד שחר “קיץ בדרך הנביאים“. את שני השכנים מרחוב החבשים מתמיר שחר לד“ר לנדאו רופא העיניים ולדן גוטקין השופט העליון. בנותיהם מטריפות את דעתו של גיבורו הולך הבטל גבריאל לוריא.
באדיבות הויקיפדיה
“…הגיע לשיאו והצליח להסעיר את הישוב כולו ולקומם כנגדו את עסקני הציבור מכל האגפים בפסק־דין מפורסם, שהוציא במשפט קרקעות אחד לטובת האריסים הערבים שהמשיכו לשבת על האדמה, אותה קנתה הקרן הקיימת מידי בעליה האפנדים המתגוררים בבירות. במהלך הדיונים גילה כבוד השופט היהודי, למגינת־לבם של פרקליטי המוסדות הלאומיים, והעלה מתוך נבכי סעיפי־הסעיפים של המג‘לה סעיף קטן בענין חזקה על אדמות מירי ומחלק, שנעלם במשך דורות שלמים אפילו מעיניהם של חכמי המשפט התורכים, ובתקפו של זה זיכה את הנתבעים הערבים. בין יתר ההאשמות החמורות, שהוטחו כנגדו לאחר פסק־דינו המזעזע הזה, עברה גם מפה לאוזן הרינה בישוב שהריאקציונר משרת האינטרסים הבריטיים והערביים הלז, זה הבוגד בעמו תמורת אות כבוד אימפריאלי, שעליו ועל דומיו נאמר ”מהרסיך ומחריביך ממך יצאו”, נוהג הוא עצמו לקבל שוחד לא פחות מכל פקיד בריטי או ערבי, ושבמשפט הקרקעות הזה גופו לא סירב כלל לקבל בסתר את כל התשורות, המנחות, הדורונות והתרומות שהשפיעה עליו הקרן הקיימת ביד רחבה. לאמור־מקבל הוא שוחד מלוא חפנים, מן העידית, ותמורה אינו נותן, ונמצא שמושחת הוא לא רק מבחינת המוסר החברתי והלאומי, לא רק מצד מוסר המשפט, אלא אפילו מצד מוסר המשפח הריהו מקולקל, מעוות ונפסד יותר מן הרשעים האנגלים והערבים הללו שמידת הגינות זו, לפחות, של שמור לי ואשמור לך, של ”טול והב”, של הבנה בשתיקה וקיום חוקיהם הבלתי־כתובים של העבריינים נשמרה בידם. משביקשו פרקליטי המוסדות דרך ללחוץ עליו בכיוון של התראה שיתבעוהו לדין בעוון קבלת שוחד, נסתבר להם, להוותם, שהשכיל לעשות את מלאכתו זו חלקה, נקיה ומושלמת כל־כך שלא נמצא כל צל של זיז משפטי להיתלות בו כנגדו, ועל הישג זה בלבד – כך טענו החריפים ומחודדים שבהם – ראוי היה לקבל את תואר קצין האימפריה הבריטית.
אמנם לא ניתן להכחיש, שמדי פעם בפעם נהנו גם יהודים מהמתקת דין מפתיעה במשפטיו, אך מאחר שלא עלתה בידי פרנסי הישוב למצוא את השיטה בשגעונו, גם נלאו כלכל את תעתועיו, החליטו לרמוז לו שאין הם רוצים לא מדובשו ולא מעוקצו, והחלו מסרבים להביא עניניהם המשפטיים לפניו ומעדיפים ממנו כל שופט ערבי או אנגלי משופטי בית־הדין העליון, ואפילו אין הוא מעוטר בתארו של קצין האימפריה הבריטית.”
*
יום ראשון, ה־16 במאי 1948 היה יום העבודה הראשון במדינת ישראל שאך זה קמה. שמעון אגרנט, שופט בית המשפט המחוזי חיפה הגיע לבית המשפט הנעול, פתח בבעיטה את הדלת, התיישב על כס השיפוט והמשיך במשפט שניהל בשבוע שעבר, קובע עובדות בשטח. כך עשו עוד שופטים במדינה התינוקת.
גד פרומקין, השופט היהודי היחיד בבית המשפט העליון המנדטורי, לא בא לעבודה, והמתין למינוי רשמי.
מדוע ולמה זה לא התקבל, ואיך נכנסים התימנים לתמונה – בהמשך.
[1] כהן רייס: מייסד בית־הספר למל, מיסד ספריית בני ברית שהפכה ברבות הימים לספריה הלאומית (ומככבת בספריו של דוד שחר), ממייסדי הטכניון ובית הספר הריאלי, הוגה שיטת הלימוד עברית בעברית, לוחם להחייאת השפה העברית ואנטי־ציוני, נציג החברה להפצת התרבות הגרמנית בין היהודים (!!!).