“רוזנפלד”, “המזכירה”

פורסם על ידי lulisml בתאריך 22 בדצמבר 2022 ב-מעשיות, רוחות רפאים | 2 תגובות

מיה סלע (“מה שכרוך“) תהתה, אחרי שקראה את “רוזנפלד“, האם זה יתכן שאישה צעירה, תימשך מינית – תידלק – אל גבר שמן בן 55? (וגם מנהל חברה עשיר נדיב וכריזמטי, זכר אלפא).

ואני נזכרתי בדליה, דליה כרמל, ‘המזכירה’.

*

נערה גבוהה, נאה ופיקחית, בוגרת תיכון, יודעת שפות – “בת טובים”.

ב־1953, בת 18, היא מתגייסת ולפי בקשתה מוצבת בחיל־המודיעין.

היא מתבלטת ביכולותיה ומקודמת להיות המזכירה האישית, של מפקד חיל המודיעין – אל“מ בנימין גיבלי (באותם ימים טרם הונהגה דרגת תא“ל, ודרגת מפקדי חילות היתה אל“מ). גיבלי מבוגר ממנה ב־19 שנה. גבר נאה, גבה קומה, המדים הולמים אותו, הדרגות זורחות מכתפיו, כובע הקצינים קורן מראשו, והוא מוקף ביראה ובעושי דברו.

“גבר מקסים שדמה לשחקן הקולנוע גרגורי פק“, תספר לימים בראיון “אלגנטי, חברי. אהב אומנות ובנה בבית גלריה, ממש כמו בפירנצה. הוא נהג להזמין אליו אנשים הביתה לשמוע מוזיקה ולראות את היצירות“.

גם גיבלי וגם כרמל הכחישו כי הקשר ביניהם כלל יחסי מין. אבל היחסים ביניהם היו הדוקים מאד. דליה העריצה אותו והיתה מוכנה ללכת עבורו באש ובמים. גיבלי ראה בה את אשת סודו ויועצתו הנאמנה. הם היו שותפים.

*

בן־גוריון פרש מראשות הממשלה במאי 1953 ו“עלה” כדבריו לשדה־בוקר. בחדשיים שלפני פרישתו שהה בחופשה ובה כתב את תכנית העבודה של צה“ל לשנים הבאות. כמחליפו הזמני מינה את השר ללא תיק פנחס לבון. כשחזר מחופשתו מינה את שמעון פרס למנכ“ל משרד הבטחון, את משה דיין לרמטכ“ל והגיש את התפטרותו. הוא ביקש משר האוצר לוי אשכול להחליפו כראש הממשלה אך זה סירב – וברירת המחדל היתה משה שרת. ב.ג. כפה עליו את מינוי לבון לשר הבטחון. באופן כזה הרס את שרשרת הפיקוד. משה שרת עמד בראש ממשלה שלא הוא בחר את שריה, ולפי החוק שנהג אז גם לא היה יכול לפטרם. לבון עמד בראש משרד בטחון בו גם המנכ“ל וגם הרמט“כל לא מונו בידיו ואינם חייבים לו דבר. אפילו את תכנית העבודה הרב שנתית לא הוא קבע.

התוצאה הראשונה היתה זלזול מוחלט של לבון בשרת, בו לא טרח להתייעץ ולא דיווח לו על צעדיו. תוצאה שניה הייתה עקיפת הרמטכ“ל ויצירת קשר ישיר עם מפקדי החילות. כך נוצר החיבור לבון וראש אמ“ן, שהסתדרו נהדר זה עם זה.

מרגע שנכנס לתפקידו, התגלה לבון כנץ טורף, פרוע ואגרסיבי. פעולת קיביה אושרה בחתימתו, וללא ידיעת שרת.

*

גיבלי שאף לפרוש רשת סוכנים משלו במדינות אויב ובראשן מצריים, בנפרד וללא שום קשר עם ה“מוסד” הכפוף לשרת. הסוכנים השתייכו ליחידה 131 בראשה עמד סא“ל מוטקה בן־צור שאיש לא חשד שהוא חכם הדור.

להפעלת הסוכנים במצריים בחר בן־צור באברי אלעד, עבריין מורשע ומתחזה מוסמך. (הדבר נודע בכל זאת לאיסר הראל, ארץ קטנה אחרי הכל, והוא הזהיר מפני שגיאה נוראה זו, אבל גיבלי ובן צור התעלמו מאזהרתו). כבר בהכנתו של אלעד לתפקיד נדלקים אורות אדומים – האדם מפר את כל הוראות הביטחון. בן־צור שאנן: אלעד נשבע לו שהוא השתנה ומעתה ואילך יהיה ילד טוב.

*

ב־1956 אמור לפקוע החוזה האנגלו־מצרי המאפשר החזקת כוחות אנגליים בתעלה. הדאגה בישראל כפולה אך גם פרדוקסלית: מצד אחד, אוי ואבוי, יעלם הכוח החוצץ בין הצבא המצרי וצה“ל, ומצד שני הוא יעבור לירדן שם יתגבר את הלגיון…

בדיונים באמ“ן בנוכחות לבון בוחנים הצעה מטומטמת: להפעיל את הסוכנים במצרים כדי שיחבלו במוסדות אנגליים. כך יתעצבנו האנגלים על המצרים ולא יחתמו על ההסכם… בסיום הדיון מתייחדים לבון וגיבלי וממשיכים בו בינם לבין עצמם. לא נערכת תרשומת ולא יוצאות שום הוראות בכתב מהדיון הזה.

בעקבותיו יוצא בן־צור לפריס בה הוא נפגש עם אברי אלעד. בדו“ח שהוא כותב בחזרתו הוא מציין שמסר לאלעד את ההוראה כפי שקיבלה מגבלי שקבלה מלבון. גבלי מעביר את הדו“ח ללבון בהשמטת השורה הזאת.

*

הדבר הראשון שעושה אלעד בחזרתו למצריים הוא דיווּח למודיעין המצרי, שבשרותו הוא פועל, על התכנית. זה מורה לו להפעיל את הרשת נגד מטרות זניחות ובעצמה מגוחכת – ואז עוצר בהדרגה את אנשיה.

לגיבלי ובן־צור אין מושג על המתרחש. אין להם קשר עם הסוכנים. גם אחרי המעצרים ב־16 ליולי הם ממשיכים לשדר להם הוראות, בין היתר בשידורים מוצפנים ב“קול ישראל“. ביום א‘ 18 בחודש מתבשרות עקרות־הבית בישראל – ואולי גם אלעד וקשרו באלכסנדריה – על “מתכון של תבשיל לפי בקשתה של גברת שולה זרחי,” שבו נכללו המלים “תבשיל” (הוראת מבצע), ”שולה זרחי” (לאלעד, ששם אשתו שולה), ”מנה ראשונה” (מקום ציבורי), ”מיונז” (רעש סתם), “פלפל ירוק” (נפגעים), ”מרק” (סיור מטרות רציניות), ”דגים מלוחים” (אנשי צבא), “דגים מבושלים” (מנהיגים), ”קציצות” (קהיר), “נקניקיות” (אלכסנדריה), “בשר” (נמל). מן המתכון המשונה הזה צריך היה אלעד להפיק, לפי כללי־הצופן שבידו, נוסח הוראה מעין זה: ”פעל נגד הבריטים למניעת הסכם קאהיר. מקומות ציבוריים, נפגעים, רעש סתם ומנהיגים מקומיים. יכול להיות גם באלכסנדריה ובאזור הסואץ.”

משפט גדול בקהיר, רעש בישראל ובעולם. אחדים מאנשי הרשת מוצאים להורג, אחד מתאבד והיתר נדונים לתקופות מאסר ממושכות. היחיד שחוזר ללא פגע הוא אלעד.

ראש הממשלה שרת תובע מלבון הסברים והלה מושיט אצבע מאשימה לגיבלי.

אני אחראי אבל לא אשם, אומר לבון לשרת.

*

הרמטכ“ל דיין היה בביקור רשמי בארה“ב והצמד גיבלי־לבון התעלם מקיום ממלא מקומו האלוף אבידר. הם שלחו לדיין הסברים שאותם, בלי לרדת לפרטים, העלה על הכתב מוטקה בן־צור, הדפיסה דליה, במכונת הרמינגטון שלה, וחתם גיבלי. אחרי שקרא השמיד דיין את המכתב, כנדרש.

עכשיו, לנוכח התכחשות לבון להוראה שנתן בע“פ – גיבלי ובן־צור בלחץ. דליה שלהם איתם. היא רואה בעצמה חלק מהחבורה, אחת מהחברֵה. הם מחליטים לשפץ את העתק המכתב לדיין, ובלי לשנות את התאריך להוסיף לו את המילים “לפי הוראת לבון“. דליה, אשת מודיעין מאומנת, מדפיסה את הנוסח החדש באותה מכונה ועל נייר מאותה חבילה, אפילו שמה נייר קופי משומש. לימים, כשנחקרה על כך במשטרה אמרה דליה “זייפנו, אבל התוכן היה נכון: את ההוראה נתן לבון“. על כך היא ממשיכה לעמוד עד היום.

*

שרת ממנה את הרמט“כל לשעבר דורי ואת נשיא בית משפט העליון אולשן לקבוע מי נתן את ההוראה. הם לא משתכנעים לא מטענות זה ולא מטענות זה אך גם אינם יכולים לסתור אותן. שניהם נותרים חשודים. ללבון אין ברירה אלא להתפטר וגיבלי מוצא לחופשה. ברגע האחרון הוא מצליח להציב את דליה כצפנית בשגרירות בלונדון. יהושפט הרכבי שהוזעק מלימודיו כדי להחליף את גיבלי מבקר בשגרירות ופוגש את דליה, מזכירתו לשעבר. דליה מספרת לו על הזיוף ופטי מגיב: “אה, סילקו אותך!”. דברים אלה נחרתים בליבה. בתום חוזה הקבע אורזת דליה חפציה וחוזרת ארצה.

*

בבחירות 59 נוחלת מפא“י את הגדול בנצחונותיה: 47 מנדטים. “הגידו כן לזקן” (בן 73. כגילו של נתניהו כיום). מבצע סיני מקובל על רוב העם כנצחון גדול. אדריכליו הם דיין ופרס, נערי בן־גוריון.

מצב חירום משתרר בין כל יריבי\מתוסכלי ב.ג מימין ומשמאל. הוא “מצליח” להוסיף עליהם עוד ועוד – בפרט את משה שרת, שב.ג. מעליבו עלבון קשה ולא מוצדק. מדוע הוא מעדיף אותם על פנינו? שואלים רבים את עצמם והתשובה כמעט מתבקשת מאליה: השניים הללו, דיין ופרס, הם זוג נוכלים, מתכננים פוטש.

בסודי סודות נעצר אברי אלעד ומועמד למשפט. אבל זו ארץ קטנה, והשמועה מתפשטת ואומרת כי במשפט הוא מגלה את כל האמת. לבון משוכנע זה מכבר כי מזימה של פרס\דיין היא שהפילה אותו ועכשיו מצטרף אליו בעל ברית איתן: משה שרת: האויב של אויבי הוא בן־בריתי.

לבון, מזכיר ההסתדרות, חש שיש לו עורף ציבורי ודורש מב.ג. שיזכה אותו ממתן ההוראה. אם לא, הוא נותן להבין, הוא יהרוס את ב.ג. והמפלגה גם יחד.

אומר ועושה. הוא פונה לועדת החוץ והבטחון של הכנסת ושוטח לפניה את השגותיו. בתום כל ישיבה הוא מזמין את ח“כ יוחנן בדר, איש חרות שצורף לועדה לרגל האירוע, בן עירו וחברו ללימודים, לרכב השרד ההסתדרותי והם נוסעים יחד לבית מעריב ומדליפים הכל. חגיגה במעריב – תפוצתו שוברת שיאים. מעכשיו הכל יודעים מי בסיפור הזה הטוב ומי הרע. יודעים לעד.

*

כשדליה עולה בנאפולי על האניה שתחזירה ארצה היא פוגשת את “רוזנפלד”. נשוי, מבוגר ממנה ב־14 שנה, בכיר מאד במשרד האוצר. היא נופלת שדודה ובאינטימיות העמוקה שנוצרת ביניהם היא מספרת לו על גיבלי, מושא הערצתה ושובר לבבה, ועל השינויים שערכה במסמכים למענו. לשבתי טבת סיפרה לימים כי הוא היה הגבר הראשון איתו שכבה.

“רוזנפלד” מספר לה שהתפנתה משרת עוזרת מזכירת שר האוצר. אשכול עצמו מראיין אותה ומקבלה לעבודה. תוך שלשה חדשים היא כבר המזכירה הראשית של שר־האוצר בכבודו ובעצמו.

בראיון העבודה הוא מתחקר אותה על עברה באמ“ן והיא, ללא היסוס, אומרת לו שלבון אנטיפת, שקרן פתולוגי, ושהוא נתן את ההוראה.

אשכול, המבוגר ממנה ב־40 שנה, שאישתו גוססת מסרטן הוא רוזנפלד בריבוע. הוא זקוק לא רק לעזרה במשרד אלא גם בבית, בגוף ובנפש. דליה מוקסמת. האינטימיות פורחת. היא איתו בבית בירושלים, בחדרו במלון דן בתל־אביב ובחדרו במלון אסקס בניו־יורק. הוא מקנא לה, בולש אחריה, וכנ“ל רוזנפלד א‘. שניהם רודפים אחריה. היא במצוקה.

אהובה מעביר אותה לניו־יורק, מסדר לה שם עבודה ב“בונדס“.

בחדר במלון אסקס, על הכר המשותף, מתוודה דליה באזניו שהיא שזייפה את מכתבו של גיבלי לדיין – את המסמך היחיד בו כתוב שלבון נתן את ההוראה.

וידוי כזה חזק מכל חקירה משפטית שבעולם.

*

כשאשכול חוזר ארצה מתברר לו כי המפלגה אמנם הולכת ונהרסת. לבון מתגלה כאמן בהפעלת תקשורת המונים. אשכול מבין שהמשימה הדחופה ביותר היא להוציא את הדיון “בפרשה” מידי ועדת החוץ והבטחון וכך להציל את מפא“י מידי ‘מעריב‘. עבורו חקירה משפטית מיותרת – היא רק תזיק – ברור לו שהמסמך מזויף. האם זה מוכיח כי לבון לא נתן את ההוראה? בשלב זה זה כבר לא מעניין אף אחד.

*

אשכול מארגן בזריזות את “ועדת השבעה” – ועדת שרים האמורה לקבוע אם לבון נתן את ההוראה או לא. הוא רוצה לגמור כמה שיותר מהר: מה יהיו תוצאת החקירה הוא הרי יודע – אך לא יכול לספר לנוכחים איך. מי בכלל שמע על גילוי נאות.

ממתי שרים חורצים דין? מעכשיו ואילך. ‘רסמית‘. מי צריך פסקת התגברות. הרוב קובע.

אעפ“כ תובעים שרים אחדים לחקור עדים: איך אפשר בלי? אך מהיכן להם הסמכות לכך?

כשמתחילים עקום חייבים להמשיך עקום. הועדה מחליטה שיהיו ארבעה עדים בלבד והם יחקרו בחו“ל ע“י היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר. אבל ליועה“מ אין סמכות לחקור. זו בלעדית למשטרה. יו“ר הועדה, שר המשפטים פנחס רוזן, מעניק סמכות זו להאוזנר – אף כי גם זה כלל אינו בסמכותו.

מוחלט כי החקירה תיערך בפריס, ושדליה תוזמן.

*

אשכול, מאהבה, מודיע לדליה כי המדינה תישא בהוצאות המלון והטיסה מניו־יורק והיא מבקשת ממנו כי יוסיף לכך גיחה לארץ, כי מזמן לא פגשה בהוריה. אשכול נענה. הוא מציף אותה בפתקים הנשלחים בדרכים עקלקלות במעטפות כפולות ובהם הוא מכהה בה לספר רק את האמת. “רק את האמת, ילדתי”. מיד היא מתקשרת לגיבלי ומבקשת הדרכה. גיבלי אומר לה שלא תעיז לגור במלון שתבחר לה המדינה כי הוא יהיה מוקלט ומצולם, ושתפגש בארבע עיניים עם ידידו ויקו שבז‘נבה והוא יגיד לה מה לעשות. גם גיבלי מרבה לשלוח לה מכתבים בדרכים עקלקלות משלו ומפציר בה לזכור את ידידותם האמיצה וכמה היו ביחד.

כשנוחתת דליה באורלי ממתין לה נהג מהשגרירות כדי לקחתה למלון, אך היא מסרבת לעלות, קונה בכספה כרטיס לז‘נבה וטסה לויקו.

ויקו אומר לה שלא תסתבך בשקרים – זה יכול להרוס את חייה. עליך לנהוג לפי מצפונך, הוא אומר לה. כלומר לא להלשין, לא לבגוד בחברֵה, ובייחוד לא לבגוד במפקדה הנערץ – אלו הם מעשים שלא יעשו.

בערב היא חוזרת לפריס ובבוקר מתייצבת לחקירה. בפתח החקירה הופך אותה האוזנר לעדת מדינה – נותן לה כתב חסינות מפני הפללה עצמית.

הוא פותח ואומר כי ידועים לו היחסים האינטימיים בינה לבין גיבלי, ושואל האם זה לא יפריע לה להגיד את האמת? דליה עושה ממנו צחוק: “למה, אתה שכבת מתחת למיטה שלי?” הוא מנסה לחקור אותה על הגברים בחייה והיא אומרת לו שהיא מלאה הערצה לגיבלי ולאשכול, אין עוד גברים כאלה (כשהאוזנר מדווח זאת לוועדה מתעוררים שרי הממשלה הקשישים: יחסים בין נשים צעירות וגברים מבוגרים מעניינים אותם יותר מכל עסק ביש והם מציפים את האוזנר בשאלות.

היא לא רק מלאה הערצה לגיבלי, היא אומרת: גיבלי הוא הישר באדם, ולבון נוכל שקרן ואנטיפת. היא משוכנעת שלבון משקר, ונגד השקר הזה תלחם.

האוזנר טומן לה פח: כשמגיעה השאלה האם זייפת את המכתב נפתחת הדלת ולחדר נכנס פטי, בפניו התוודתה בלונדון כי אכן זייפה. עימות. היא שואלת את פטי מתי זה היה והוא טועה בתאריך. היא ממשיכה לבלבל אותו ולאט לאט פטי נסוג מטענותיו, הוא כבר לא זוכר כלום.

אחד אפס לדליה.

*

כשהחקירה מסתיימת מזמין האוזנר את דליה לסעודת ערב באחת מהמשובחות שבמסעדות פריס.

האוזנר מבוגר מדליה ב־20 שנה, גבר רב כוח. ידיד של הוריה. גבר לטעמה.

הערב עובר בנעימים. אוכל מצויין, יין משובח, מלצרים מתרפסים, שיחה אינטילגנטית ומרתקת. האוזנר מלווה את דליה ברגל אל מלונה, מספר לה איך אביה הרופא הציל את חייו. וכשהם חוצים את הסיין על גשר אלכסנדר היפהפה הם מתעכבים לרגע יחד לצפות באדוות המים המרצדות בנהר. רגע מקרב מאין כמוהו.

כשמתחדשת למחרת החקירה דליה מודה שהיא הוסיפה את השורה במכתב, אבל לא שוכחת להוסיף כי שקר זה לא היה: לבון נתן את ההוראה.

אחרי ההודאה פורצת דליה בבכי “מה תעשו עכשיו לגיבלי” היא ממלמלת.

*

למחרת, לפנות בוקר, נוחתת דליה בלוד. אין לה כסף ישראלי והיא מתקשרת לחדרו של אשכול במלון דן. אשכול אומר לה לבוא אליו מיד. “אין לי כסף למונית” “אני שולח אליך את הנהג” אבל דליה פוגשת מכר מחיל המודיעין המסיע אותה. היא מתקשרת לגיבלי והם נפגשים, ב־4 בבוקר ליד בית הדר בתל־אביב. היא מספרת לו שהודתה והם קובעים לנסוע אחה“צ, לסולומון, עורך דינו של גיבלי. עד אז היא עולה לחדרו של אשכול במלון דן ומספרת לו על כוונתה להיפגש עם סלומון, כי היא לא סומכת על האוזנר שידווח נכון על עדותה. אשכול מנסה להניא אותה מכך אך היא נוסעת בכל זאת.

*

ראש השב“כ מתקשר ומורה לה להשאר בארץ עד שתחקר במשטרה. היא וגיבלי חשים לסולומון והוא אומר לה שעל סמך הודאתה עלולים גיבלי ובן־צור ללכת למאסר.

במשטרה היא חוזרת בה מהודאתה. בפריס “לא הבינה בדיוק על איזה מסמך מדובר“, היא מסבירה. המומחה לזיופים של המשטרה קובע כי המסמך לא זויף.

ועדת השבעה חסרת הסמכות פוסקת כי המסמך זויף ואי לכך לבון לא נתן את ההוראה.

למחרת מודיעה המשטרה, שחקירות פליליות הן בסמכותה, כי המסמך לא זויף ואי לכך לבון נתן את ההוראה.

*

המנצח הגדול הוא אשכול, עוד מעט יניף את הגביע ויהיה לראש הממשלה. בן גוריון מובס. גיבלי מועמד בפני הברירה: לתבוע חקירה שתטהר את שמו (או תפלילו) או להתבצר בשתיקה ולקבל בתמורה משרה שמנה בתעשיה. לנחש במה בחר?

אשכול באופוריה ונפשו אומרת שירה. הוא הולך לדואר, קונה מעטפות ובולים, כדי שיוכל לשלוח מכתבים לא באמצעות המזכירוֹת, מכתבים שירשמו ביומן וישאו עליהם את סמל מדינת ישראל. מכתבים דיסקרטיים. הוא כותב לדליה:

“ילדתי האהובה, לא לחינם אומר הפתגם: אהבה על כל פשעים סולחת. ויותר נכון, תכפר. ואני אפילו מבקש מחילה על השתמשי במכתב זה דומני בפעם הראשונה באותיות האלה א\ה\ב\ה בצרוף מלא ובניקוד הולם.”

הוא מגיע בתכיפות לניו־יורק ומבלה עם דליה בצימרים בהרי הקטקסל, ברכיבה על סוסים ובטיולים ביערות. הוא מסייע לה בהשגת עבודה טובה, בלימודים, בהרחבת אופקיה וברווחתה. הוא מציע לה נישואין.

דליה מהססת. לאט לאט נפקחות עיניה והיא מבינה שהייתה כלי משחק בידי שני גברים. גיבלי שהשתמש בנאמנותה לצרכיו וסיבך אותה בפשע פלילי, וגם דרש ממנה לשקר כדי שתחפה עליו, ואשכול שסחט ממנה וידוי בליל אהבה והשתמש בו לצרכיו הפוליטיים תוך שהוא מצפצף לחלוטין על הקרע שזה יחולל בנפשה.

דליה מהססת. ועד שתגמור אומר בלבה מתחתן אשכול עם מרים זליקוביץ‘, ספרנית הכנסת, הצעירה ממנו ב־35 שנים.

*

כן, מיה סלע, כבר היו דברים מעולם.

וכן, עירעור ההיררכיה באירגון, ונהלי עבודה פגומים יביאו לתוצאות בהן הטמטום מתחרה בטרגי – ספרו זאת לביבי.

וכן, נאשם המנסה לקבל זיכוי ללא משפט יכול להרוס אפילו את מפא“י האדירה, שלא לומר את המדינה כולה – בתמיכה מוחצת של הרוב.

זו מהות הדמוקרטיה.

לא?