פברואר
09
תגיות
עוד טסט ל26-069
מדוע להגיש דווקא היום את הרובר הירוק לטסט? המוח אמר כי זה ממש לא היום המתאים, שהסופה “ברברה” מתקרבת וינשבו רוחות עזות וירד המון גשם. זו לא ההזדמנות המתאימה לחגוג יום הולדת 77 למכונית.
אבל הבטן אמרה כי מי יודע מה ילד יום, והרוצה לעבור טסט ישכים לטסטו, ועוד כאלו אמירות של למוד מלחמות, משברים, גזרות ומהפכות משפטיות.
החזאית אמרה כי הגשם יתחיל אחר הצהריים. אסור לי איפוא לבזבז אפילו רגע אחד על הכנות. רובר וגשם לא הולכים ביחד. אני במרוץ נגד הזמן, כמו ב“מצילי המכוניות“.
*
התחנה הראשונה היא המעבדה הממוחשבת של ניר צפר, האמור להנפיק “אישור רכב מיושן“. אני אוהב את המוסך הזה דווקא בגלל הקפדנות והרצינות, ובגלל שהוא נקי ומסודר. ניר לא יחפף.
אבל ניר עסוק באיזו משאית מפוקפקת ובאיזה ג’יפ רברבן ועלי לחכות בסבלנות. וכבר מתחיל טפטוף.
*
כשמגיע תורו עובר הרובר באנפי רברבי (in flying colors) ואני מקבל את האישור המיוחל ונוסע ל“מכון אלן“, לטסט.
בכניסה למכון, בעודי תופס מקום בתור, הרובר כבה.
ומתחיל גשם ממש.
לפי חרחורי הגסיסה אני מנחש שזו בעיית דלק. אבל למה? מד הדלק מורה על רבע מיכל, די והותר.
אני שולף את צינורית הדלק מהקרבורטור והניחוש מתאשר: דלק לא זורם.
האדרנלין שוצף. זה אחד המקומות והזמנים הגרועים ביותר להיתקע. מרפי חוגג.
בראש מתרוצצות האפשרויות: משאבת הדלק? סתימה בקו? מד גובה הדלק מזייף?
הכי קל להתמודד עם האפשרות השלישית. אני נחפז, בגשם, לתחנת דלק סמוכה ומצטייד בגלון דלק. עכשיו הדלק זורם והרובר מתניע. ורק אז אני נזכר כי למכונית הזאת יש מיכל דלק רזרבי ובלחיצת כפתור (ברז חשמלי) יכולתי לעבור אליו.
*
הטסטר ההוא שוב מביט עלי ועל המכונית הנוצצת וברור לו מי משנינו יגמר ראשון. “תמכור” הוא חוזר וממליץ “לאלו שיבואו אחריך המכונית הזאת לא אומרת כלום“.
“אבל לא מוכרים בני משפחה!” אני אומר לו.
*
עברנו.
אנחנו מאושרים, רשמית, ועוד מעט יתחיל המבול.
רוץ, רובר, אני אומר לו, רוץ בן סוסי, רוץ ודהר, הביתה.
אני מפעיל את המגבים הזקנים ונזכר באמנון ברזל.
אמנון ברזל היה גיאולוג שהפך יום אחד למבקר אמנות רב השפעה.
הוא בא לאמא שהיתה מומחית ומבינה גדולה באמנות. אולי בענייני פרס ישראל, או בענייני אמנות לעם, וברור, לראות את עבודותיה החדשות.
הביקור שלו הסתיים ברגע שנפתחו ארובות השמיים. ירד מבול. ברדיו אמרו שיש שטפונות, ותל־אביב מוצפת.
“איך אני אחזור” גנח אמנון “אני חייב לחזור עוד הערב“.
“בוא, אני אקח אותך.” הצעתי.
הרובר היה אז בעוד סבב שיפוצים, בלי ריפוד ובלי רצפה, אבל נוסע.
התיישבנו, אני מימין והוא משמאל – ויצאנו לדרך.
המגבים הזקנים נעו אט אט אבל נגבו. הזזתי את כסא הנוסע לאחור ואמנון הניח את רגליו על ה“דש בורד“. בכל לשלולית רצינית חדרו המים למכונית אבל הוא לא נרטב.
הגענו בשלום. כמו היום, כמו תמיד.