מאי
02
תגיות
1978 – פרק ראשון
1.
פתאום היה נראה שהעניינים מסתדרים להם. שההבטחה הישנה, שכל־כך בוששה לבוא, עומדת להתגשם.
התוצאות המזהירות של הניסויים האחרונים, הסודיים, עצרו את נשימת ההנהלה. תוצאות הפיתוח שכן הותרו לפרסום, התקבלו בהפתעה והתפעלות על ידי הקהילה המדעית הבינלאומית. הוצאת ספרים אמריקאית מכובדת כבר החתימה אותו על פרסום ספר יסוד בתחום. והוא חשב שזה הזמן לקחת חופשה בת שבועיים, להתנתק מהכל ולשבת לכתוב את הספר הזה.
מה גם שהוריו נסעו להם לשבועיים לחו“ל והשאירו את ביתם המרווח והשקט לרשותו. זו ההזדמנות לשבת בראש שקט ומרוצה ולכתוב את הספר הזה.
ואכן, היה שקט בבית הישן שהסתתר מהרחוב תחת עצים גדולים ומצלים. המוסיקה המשובחת התנגנה בו ללא מפריע. הוא ישב לשולחן הכתיבה של אביו, על כסאו, וכתב בעט שלו על נייר משובח במיוחד. חגיגה.
רק דבר אחד הפריע. זו הייתה ההזמנה למשפט. מחר.
2.
כמו־תמיד, נפלה עליו הקריאה למילואים בזמן הבלתי מתאים מכל: באמצע הניסויים הגדולים, כשהילדים היו חולים ואשתו הודיעה שהיא לא יכולה יותר, לא מוכנה, ונכנסה לאחד מהתקפי הדיכאון המחזוריים שלה וחדלה לתפקד, והמכונית הישנה שוב התקלקלה ומשיכת היתר בבנק התקרבה לקו האדום.
וכמו־תמיד זה היה הרגע בו צה“ל התערב בתמונה וטען שאינו יכול בלעדיו ושבשום אופן לא יוותר על שירותו ומיד, וברור כי כשהגיע לבסיס הטילו עליו איזה תפקיד מנהלי זניח לקראת איזו ביקורת תקופתית שעשויה למצוא את הרס“ר המקומי במצב לא נוח, אחרי שהתחנף לחייליו הסדירים בשפע אפטרים, חופשות לחגים ופטור משמירות.
ולא רק זאת אלא זאת: בדיוק העבירו את היחידה שלהם לבסיס חדש, למרגלות הגלבוע, והיה עליו להשכים מוקדם בבוקר כדי להגיע מבאר־שבע לשדמות־דבורה בזמן.
רק מאוחר בלילה הצליח לתקן את המכונית. ידיו היו מרוחות בגריז, פצועות ושרוטות. הוא שטף אותן היטב בנפט שאמנם המיס את משחת־הסיכה הישנה אך ייבש את העור, ולא הסיר את השחור מתחת לצפרניים.
קרם הידיים המשובח היה נחמה ועונג, וריכך, קרר והחליק את כף היד המחוספסת. ובהרגשת עונג זו נרדם. עכשיו התקרב לצומת יצחק־שדה, זורם עם התנועה ברמזור הירוק.
פתאום התפרץ משמאל אופנוע, לתוך הצומת, ונכנס באוטובוס. רוכב האופנוע נזרק באוויר, פגע בדופן האוטובוס ונהדף ממנו חזרה אל אי התנועה שבצד. הוא עקב במבט נדהם אחרי הנעשה, נוסע לאטו אחרי הרכב שלפניו, ולא השגיח כי בינתיים התחלף האור ברמזור לאדום.
שוטר התנועה שעמד מעבר לצומת ראה גם ראה את הנעשה, את הכל, ואותת לו לעצור, דווקא לו, וניגש אליו בפנים זועפות ורשם לו דו”ח.
באותו רגע נראה העתיד קודר מאד: בלי רישיון אין אחזקת רכב, בלי אחזקת רכב לא יוכל לשלם את המשכנתא, שלא לדבר על כך שבלי רכב הוא בכלל לא גבר.
ובבית המשפט הוא אבוד.
3.
בבית־המשפט לתעבורה, בהיכל המשפט בתל־אביב, מצטמצם יומם של הנאשמים לדקה עשרים וחמש שניות, בממוצע. כל 169 הנאשמים הוזמנו לשמונה בבוקר והשופט קצר־הרוח, שכבר שמע את כל התירוצים האפשריים ומימיו לא האמין אפילו לאחד מהם, קרע אותם בזה אחר זה, במשך ארבע שעות רצופות. אצלו לצדק היה שם אחד בלבד: חייב. כשהגיע תורו הודה מיד, לא הצטדק ולא תרץ, רק סיפר בקצרה מה אירע, הביע את צערו ואת החלטתו הנחושה להיזהר מעתה יותר ולעשות הכל כדי שזה לא יִשנה.
השופט הסתפק בקנס פעוט.
בהרגשת רווחה עצומה, כמי שירד משא כבד מכתפיו ורק עייפות משוחררת, גובלת בריקנות, נותרה במקומו, יצא לשוטט קצת ברחוב דיזנגוף, לא רחוק מבית המשפט. רגליו הוליכו אותן מאליהן לחנות תקליטים.
הוא החליט להתפנק ולקנות איזה מהלר, אף כי הארנק ריק. מתנה לעצמו, אות לכך שהימים הרעים עברו, אולי.
את שירי שוליה נודד הכיר זה מכבר, וגם את שירי מות ילדים, ואפילו את הסימפוניות הראשונה והרביעית. הגיע הזמן להכיר משהו חדש.
המוכרת, יקית מבוגרת ש“שרידי יפיה עוד ניכרו בה”, הקלישאה הזאת צצה במוחו אוטומטית כשראה אותה ושפכה על פניו חיוך שפורש על ידה לא נכון, המליצה לו תחילה על הרביעית. “זה המהלר היחיד שיש לנו על תקליט יחיד” נימקה, “כל האחרים עולים פי שניים לפחות“. “את הרביעית אני כבר מכיר. אני רוצה משהו חדש“. “טוב. אז תיקח את השנייה. סימפוניית התחייה. יש לנו כאן את התחייה עם ברנשטיין. טוב מאוד“.
היא ארזה לו את הקופסה הגדולה והניחה אותה בתוך שקית פלסטיק וורודה.
עכשיו הוסר אחרון המכשולים, חשב, והוא מוכן לצלול לכתיבה.
תודה. מסקרן.