מאי
04
תגיות
1978 – פרק שלישי
6.
למחרת בבוקר התיישב שוב לשולחן הכתיבה וסידר יפה את הניירות ואת מחשבותיו והניח את הסימפוניה החדשה, פרק ראשון בדו־מינור, על לוח הגרמופון, ושב והתיישב לשולחן הכתיבה.
בדיוק אז צלצל הטלפון. הוא ידע שהצלצול אינו מכוון אליו, איש הרי לא יודע שהוא כאן, ולכן לא טרח להרים את השפופרת. אבל הצלצול נמשך ונמשך, ללא ליאות, עד שנמאס לו מהמטרד והוא ניגש לטלפון, שנמצא בחדר הכניסה, והרים את השפופרת מעריסתה.
על הקו הייתה נופר. הוא התפלא קצת, הרי אמר לה אתמול שהוריו, ידידיה, אינם בבית. נופר בירכה אותו לבוקר טוב ואמרה שבעצם לא הספיקה לשאול אותו מה הוא כותב. שיר אולי?
הוא גיחך והכחיש כל קשר לשירה. משהו טכני לחלוטין.
“רציתי להזמין אותך לראות את הבית החדש שלי” הוסיפה נופר ואמרה “מה דעתך לבוא עכשיו? הבית ריק לגמרי בבקרים. הילדים בבית הספר, זלטו בעבודה, והתלמידים מגיעים רק אחרי הצהריים.”
הוא אמנם היה אדם תמים, פרייר יש אומרים, אבל לא עד כדי כך שלא יבין מה כוונתה. והוא לא רצה. הישירות הזאת נראתה לו מוגזמת ודוחה. וחשודה: לא רק כמו ההוא שמצא חבל ורק כשהגיע הביתה התברר לו שבקצהו קשורה פרה – אלא אפילו כמו המנורה הקטנה ההיא שבסוף יצא שד מתוכה. ובכלל, היא חברה של ההורים שלו, היא שייכת לדור אחר, והתחתנה עם זלטופולסקי הזקן.
“תודה” אמר “אבל איני פנוי. יש לי בסך הכל עשרה ימים חופש ואני חייב להספיק בהם לכתוב את כל הספר הזה. כבר חתמתי על החוזה ואני חייב“.
“חבל” אמרה נופר “אם עולים כאן על הגג אפשר לראות בבת אחת את הים התיכון ואת ים־המלח. נורא יפה כאן. כדאי לך“.
7.
הוא השיב את שפופרת הטלפון לעריסתה וחזר לשולחן העבודה וכתב שלשה משפטים מוצלחים למבוא ואז צלצל הטלפון שוב.
“יום יפה מאד היום” אמרה נופר “האוויר צח והראוּת מהגג בלתי רגילה. בנינו כאן בית יפה וחבל להיות בו לבד. זה בזבוז.”
“תודה. זה מאד מפתה, אבל יש לי משימה…”
“הכנתי עסיס רימונים בדבש…”
“יופי, אבל עכשיו תסלחי לי…”
הוא הניח את השפופרת במקומה וחזר לשולחן. לקח לו רגע להתעשת ולהיזכר היכן היה ועל מה חשב. הוא לא אהב את אשתו אבל היה לו מאד נוח להזדיין אִתה בוקר וערב ולפעמים גם יותר היא הייתה תמיד מוכנה ומזומנה וחושקת עוד לא נגע בה וכבר היא רטובה ונוזלת חוץ מימי המחזור אבל אז הייתה עושה לו ביד או מוצצת. הוא לא ידע אם כך זה יהיה גם עם נופר, היא נראתה לו נכבדה ומעודנת מכדי שיזיין אותה בגסות, אולי בכלל לא יעמוד לו אִתה, היא כזאת חשובה, וניסה לקשור מחדש את חוט מחשבתו ולהתמקד בנושא הטכנולוגי שבדרך כלל כבש את ליבו.
אבל הטלפון צלצל שוב.
הוא החליט שהפעם לא ירים וספר צלצולים. עוד לא קרה לו שמישהו המשיך אחרי הצלצול העשירי. אבל הפעם זה המשיך. בצלצול החמישה עשר הוא לא היה יכול יותר והרים, ונופר לחשה, בקול מתוק וחסר־תלונה: “בוא. יש לנו כאן מרתף שהוא גם מקלט, וקומה ראשונה עם מטבח וסלון יפה הנשקף אל הוואדי וחדרי עבודה, וקומה שניה ובה חדרי שינה, עם שירותים ומקלחת לכל אחד מהם, ומעל כל זה גג, וזה העיקר, פתוח מאד לכל רוחות העולם ולשמיים…”
“נהדר” השיב לה “ויופי לך. בטח תהיה לי פעם הזדמנות לראות את כל זה, אבל לא היום. אני צריך…”
“בוא” אמרה נופר “כל כך יפה כאן עכשיו…”
“תודה” השיב “עוד בטח תהיה הזדמנות נוספת” וסגר.
לפני שהספיק לחזור למקומו כבר צלצל הטלפון שוב. הוא ניגש אליו וניתק את החוט מהשקע שבקיר.
אבל כשחזר למקומו חש כי מחשבותיו כבר מבולבלות ומסוכסכות מדי מכדי להמשיך. הוא החליט לגשת בינתיים לספריה שם יקרא קצת ספרות מדעית שוטפת, ובוודאי לא רק ירגע, אלא גם זרע התחרות והחידוש ינבט בו שוב ואז יחזור לכתיבתו במרץ מחודש.
לפני שיצא מהבית שב וחיבר את חוט הטלפון, וזה ניעור מיד והחל לצלצל. הוא לא הרים את השפופרת, ויצא.
8.
בספריה שהה עד שהחשיך. רוב הזמן שהיה שם התבזבז על חיטוט בעיתונות המדעית השוטפת, שבה דבר הוביל לדבר עד שאיבד כל קשר עם מה שבא לעשות שם: לכתוב את ספרו.
עייף ורעב חזר לבית הגדול הריק והדומם, ואז הטלפון צלצל שוב.
“סוף־סוף” אמרה נופר “צלצלתי אליך וצלצלתי ולא הייתה תשובה. יש לי משהו מאד חשוב לספר לך“. “כן, הלכתי לספריה. חיפשתי קצת שקט. אני צריך לכתוב משהו, זה דורש ריכוז והמון עבודה“.
“כן, אני מבינה,” אמרה נופר “זה בטח גם כרוך בהמון מתח, ומה שדרוש במקרים כאלה זה קצת פורקן ושינוי, שעשויים אפילו לשפר מאד את היכולת והתפוקה. אבא שלך סיפר פעם שהפילוסוף ויטגנשטיין, אחרי כל פרק הגות מתיש שכתב, היה הולך לקולנוע לראות איזה מערבון או צ‘רלי צ‘פלין, אם כי אני לא מתכוונת לזה, זו רק דוגמה.” קולה היה נעים, אפילו מתוק. אך הוא הלך ונמלא זעם.
“מעניין. בכל אופן, תצטרכי לסלוח לי עכשיו, עוד לא אכלתי היום ואני צריך להכין לי משהו לאכול…”
הוא טרק את הטלפון והלך למטבח. הטלפון צלצל שוב. הוא לא הרים את השפופרת וספר עשרים צלצולים.
כעבור רבע שעה שוב צלצל הטלפון.
“המחשבה על להיות לבד־לבד בבית גדול וריק נורא מגרה,” אמרה נופר “זה מזכיר לי מנזר, ונזירים מתבודדים, כוכי מתבודדים בואדי קלט, וצוק סלע בלב אגם, ואת הנבחר של תומס מאן, בעצם אותו יותר מכל. קראת?..”
הוא חשב שאין רע בלזיין פה ושם מהצד, באיזו הרפתקת־ארעי חולפת, אבל בלזיין חברה של הוריו יש איזה טעם של גילוי עריות, ובכלל הרעיון נראה לו מבחיל ודוחה. חוץ מזה, חשש, לא יעמוד לו. היא מפחידה, האישה הזאת.
“תשמעי שיר”, אמר לה, הניח לרגע את השפופרת מידו והלך לארון הספרים, ושלף ממנו את הספר הצהוב:
“היָה ערב–חג–סַנטיָגו
וכְאִלוּ טמְנו לי מלכודָת.
פָּנסְּי הלּיְלה דָּעכו.
וָדלִקו צרצָרֵי–הַלּיֻלה.
“מכירה?”
“מה זה?” שאלה נופר “אתה קורא מאד יפה. אני רוצה עוד. עוד, עוד…”
“פעם אחרת” אמר “אולי אחרי שאגמור לכתוב.” ובלי להמתין לתשובה סגר את הטלפון, וניתק את הקו.
9.
עכשיו ניסה להבין מה קרה, מה השתנה. עברו כבר עשרים שנה מאז ראה את נופר לראשונה, ומאז ראתה אותו היא, אז באותו ליל־הסדר, כשעשתה את עצמה לחוכה־ואיטלולה. מאז נפגשו פה ושם, בהזדמנויות שונות, אבל מעולם לא התפתחה ביניהם שיחה אפילו. היא לא התעניינה בו והוא לא בה. אז מה השתנה? הוא לא ניסה לפענח מה קרה לה שפתאום התמקדה בו, ובמין כזו דבקות במטרה, שאפילו אורי קולומבוס, הנודניק האולטימטיבי, לא הגיע אליה. אבל אולי קרה משהו לו, משהו שנשים, בחושיהן המחודדים, מבחינות בו אפילו אם אין לו סימנים חיצוניים?
מה זה יכול להיות? מעט השיבה שכבר זרקה בצדעיו? ההצלחה הגדולה בניסויים הסודיים, שאסור להגיד עליהם מילה לאף אחד? האם מין הילה חשאית נחה עליו עכשיו, שונה מהילת המפורסמים? רק שמץ שולי ממה שעשה לאחרונה הותר לפרסום והמעט הזה הספיק כדי שיוזמן להרצות בכמה כנסים בארה“ב וכדי שהוצאת ספרים מהוללת תפנה אליו שיכתוב על־כך ספר. אבל חוץ מכמה בודדים פה ושם בחוגי המקצוע גם על זה איש לא שמע, בוודאי שלא נופר. האם ההצלחה קורנת מתוכו בקרינה בלתי נראית, בקרינה טמירה שרק עין נשית רגישה יכולה לראות?
הוא השתעשע לרגע במחשבות מחניפות אלה אך היה אדם מפוכח ופסימי מדי מכדי ללכת שולל אחריהן, ונשאר בלתי מבין. יש כאן עוד משהו שהוא בכלל לא יודע.
החידה התחילה לעניין, אבל בעיקר העירה מתנומתן אחת או שתיים אחרות, שמעולם לא הניחו לו.
הוא לא ידע מי משתיהן היא הכלב ומי הזנב, מי החבל ומי הדלי.
“…אני רציתי בידידותך. היא נחשבה בעיני יותר ממיני יחסים אחרים עם אנשים אחרים. רציתי ידידות בלבד… לא היית מספיק אלים ושחצן לתת לי חסות גופנית… וחסר לי גב. פשוטו כמשמעו גוף שאפשר להיתמך בו…”
כתבה גלית כשהודיעה לו שהיא מנתקת את קשריה אתו. כן, אף פעם לא היה ישות גופנית באמת, תמיד היה רק נשמה ערטילאית בלבד, רוח רפאים. אז מי יודע במה הנופר הזאת חושקת, מה ראתה בו שכל היתר אינן רואות. בטח לא יעמוד לו.