מאי
05
תגיות
1978 – פרק רביעי
10.
בבוקר הוא שב וחיבר את קו הטלפון וזה צלצל מיד.
“טוב” אמר “אבל בואי ניפגש במחצית הדרך” “אבל אצלי כל־כך יפה, הבית החדש שאני רוצה להראות לך…” אמרה נופר.
“אני לא חושב שהיית מצלצלת כל־כך הרבה פעמים רק כדי להזמין אותי לראות את הבית החדש,” אמר לה בלי כחל ושרק, “לא?”
בעצם הוא חשב על המכונית הישנה והעייפה שלו, על הצפרדע הגדולה והבלה, שהציריות שלה החלו לאחרונה לדפוק נואשות, ואיימו להתפרק בכל רגע. עליה לירושלים, ליפה־נוף, נראתה לו בתנאים אלה כהקרבה לא הוגנת, אולי ללא תוחלת, מצידו.
“באחת אני מרצה בבצלאל” אמרה נופר, עוברת מיד לפסים מעשיים, סידוריים “זאת אומרת שבשתיים עשרה לכל המאוחר אני חייבת להיות בחזרה בבית. עכשיו כבר תשע. ועד שנגיע למקום, ושגם ישאר לנו קצת זמן… זה אומר שצריך לצאת מיד לדרך. אבל לאן, בעצם?”
“בואי ניפגש בכניסה למסילת־ציון. זה פחות או יותר אמצע הדרך. ושם כבר נחליט לאן להמשיך“.
“טוב. אני מתלבשת ויוצאת לדרך.” אמרה נופר “להתראות בכניסה למסילת־ציון. אבל איפה זה?”
“איפה שער־הגיא את יודעת? בטוח שכן. פני שם שמאלה, וסעי ישר עד שתראי את השלט “מסילת־ציון“. זה קילומטרים אחדים אחרי הצומת. לא מסובך.”
“להתראות” אמרה נופר.
11.
הצפרדע השמיעה קול ענות חלושה, קול של מצבר ששה וולט ישן ואכול קורוזיה, ובכל זאת התניעה, אחרי שני סבובים שבקושי גמרה. היה קשה לצאת איתה ברוורס אל הרחוב: יותר מדי שטח מת בצדדים מאחור, החלון האחורי כל כך קטן. בצד התות עמד ברז אחד שתפקידו היחיד בעולם היה לעקם עיקום נוסף את הכנף השמאלית האחורית בכל רוורס כזה, אם לא להתלש כליל ממקומו ולהתחיל במבול קטן משלו שיטרפד כל תוכנית אחרת שמישהו התכוון לבצע.
ריפוד הגג נקרע ונתלש מזמן וגם כיסא הנהג לא היה מחוזק טוב למקומו וזז עם כל תנועה שעשה, והפך את הנהיגה לעסק לא נעים. ואף־על־פי־כן עדיין היה לה צליל מנוע מרגש. כולם אמרו, כל מי ששמע, שהמפלט של הצפרדע מפיק בס סקסי כזה, והוא נסע איתו מזרחה לארץ הגבעות, כשבכל סיבוב הציריות אומרות מצידן טק־טק־טק כמחשבות את הקץ.
12.
בכניסה למסילת־ציון לא חיכתה לו שום מכונית.
הוא לא היה בטוח ששעון הצפרדע מדוייק וראוי לאמון, פלא בכלל שהוא הולך, וגם לא ידע בוודאות אם אחר נורא או אם הקדים, וחיכה.
הוא חיכה וחיכה, השמיים היו כחולים והיער שממול ירוק, והוא חיכה. כל רגע שעבר נגזל מהזמן שהוקצב לספר שהיה עליו לכתוב, ועדיין לא התקדם בכלל. אולי יתקן בינתיים משהו בצפרדע החורקת? הרי ארגז הכלים מאחור.
אבל פתאום החליקה ברחש צמיגים חרישי וולוו חומה, חדישה, ומעין רטיית משה דיין מתוחה על חרטומה החשוב, ועצרה ליד הצפרדע.
על יד ההגה היתה נופר.
הוא יצא אליה והיא יצאה לקראתו, חיבקה אותו והניחה ראשה על כתפו. להפתעתו היתה קטנה ממנו בראש. שערה היה שופע, זהוב ורך למגע.
“לאן נלך?” נשאה אליו עיניים תכולות.
“ליער” אמר.
“נשאיר כאן את המכוניות?” נשקפה דאגה מעיניה.
“לא. ניסע פנימה, לתוכו. בואי אחרי.”
“אבל אל תבחר דרכים קשות ומסוכנות” ביקשה “חבל לי על המכונית ובמיוחד אני לא רוצה להסתבך עם זלטופולסקי“.
“כל מה שהצפרדע הזאת תצליח לעבור, גם הוולוו תוכל” חייך, ופתאום נזכר איך פעם פגש בה במקרה בכניסה להיכל־התרבות בתל־אביב והיא התבוננה לרגע בצפרדע ושאלה “מה זה הג‘וק הזה?”
הפרק הבא