מאי
06
תגיות
1978 – פרק חמישי
14.
דרך העפר, דרך היערנים, טיפסה בתלילות בהר, מתפתלת בין האורנים, צולעת פה ושם בחריץ שטפון שפצע אותה. הוולוו פיגרה אחרי הצפרדע ונסעה בזהירות כפולה ומכופלת אבל כעבור דקות אחדות בלבד חנו שתי המכוניות זו בצד זו במערה יער קטן שבצד הדרך, ליד גרוטאת מכונה חלודה שבין כמה ערמות אשפה קופסאות שימורים ריקות ושקיות פלסטיק.
נופר אמרה שיש לה שמיכה בתא המטען ונתנה אותה בידיו, ובעצמה לקחה איתה שקית פלסטיק שבקבוק הסתמן בתוכה. הוא לקח איתו את הספר.
נופר פרשה את השמיכה על מצע מחטי־אורן מרשרש והוא ניגש אליה והחל פורף את כפתורי חולצתה. היא לא הביעה קול מחאה או הסכמה וגם לא פליאה וכשסיים והסיר את החולצה מכתפיה התירה אבזם וגם חצאיתה נשרה. הוא הושיט את ידיו מאחורי גבה מנסה להתיר את קרסי החזיה אבל הסתבך בהם, והיא שיכלה ידיה מאחורי גבה והתירה אותן בקלילות בעצמה. שדיה נגלו גדולים וכבדים עם פטמות ורודות, חיוורות, מקומטות. שדי דודה אם כי השאר נראה כגוף נערה. הוא לא העז לגעת בתחתוניה, והושיט לה יד, עזר לה לשבת, לשכב על השמיכה, ושכב לצידה.
“בואי תשמעי שיר” אמר לה, בעוד היא שוקדת להסיר את חולצתו, מכנסיו.
הַפְּתיליָה והסיר שְׁעָלְיהָ – בנַחַת
מָה אכפת לשְׁנֵיהֶם, הֶם זה לָזֶה רוֹחשִׁים.
גַם אֲנַחֻנוּ עוֹד נָהִיֶה כָּךְ בּיַחַד,
אַדומים וחַמים וְאֶחָד בַּשֵׁני לוֹחֲשִים.
נופר עצמה את עיניה, נראה היה שהיא מתענגת על השיר ועל הבטחותיו. שדיה נשתטחו על חזה כשתי שלוליות, כשתי ביציות עין ורודות. “עוד” אמרה.
כַּמַּים שְׁממגדלים
זוֹרִמִים בַּצִנּוֹרוֹת הָאפֵלים
וּמִחכּים, בַּענָוָה, בִּקִרְב
קִירוֹת עָבִים עַד לפְתִיחַת הַברז,
כִּן גַם אנִי, שְבָאתִי ממֶּרְחָק,
עַכשָׁו, קָרוֹב אֵלַיךְ, בְּאָפִלִי נִדִחק
וּמָחכְּה שְׁאַתְּ תִּרְצִי בִּי. וְכָל עַת
אַשֵׁר תּרִצִי בּי לשָרֵת
ולְאֶהׂב אוֹתָךְ, בְּדֶרֶךְ משֶלי,
אַבוֹא אֵלַיךְ מֵאָפְלי.
נופר פנתה אליו והושיטה את ידיה לרוכסן מכנסיו והחלה מתעסקת בו באצבעותיה הדקות הארוכות. הוא הסיר אותן בזריזות ונגע בה בזהירות. עורה היה קריר ומחוספס מעט. גופה היה שקט, חסר תנועה. הוא הרגיש איך הזין שלו מתכווץ ומתקפל וראה ברור לנגד עיניו את הנייר המשובח והריק של ספרו שלא נכתב על שולחן העבודה של אביו. חסר שעכשיו גם הטרקסיון הארורה לא תתניע, חלפה מחשבה במוחו, ואני אשאר תקוע כאן.
הוא נגע בשדה הימני, הרחוק, וליטף אותו ברוך. אשתו הדריכה אותו פעם ואמרה לו שקודם כל ילטף את השדיים, בייחוד את הפטמות. “זה עובר לי ישר למטה” הסבירה ונטלה את ידו לעבר הקוס החם והרטוב שלה “אחרי כמה ליטופים למעלה תיגע פה ותדע אם זה כבר מוכן” הדריכה אותו ואחזה חזק בזין שלו מכינה אותו אליה. זה היה כל הידע המיני שלו ועם אשתו זה עבד. אבל נופר שכבה דוממת לצידו ורק אמרה לו חרש “בוא אלי“.
הוא ציית, בכל זאת נגע בה למטה ולא היה יכול להחליט אם היא מוכנה או לא, זה נראה לו די יבש, אבל היא אמרה והיא בטח יודעת. אבל גם ידע עכשיו שלא יעזור בית־דין – הוא לא יכול. גופו ממאן.
הוא התגלגל ועלה עליה והיא פישקה רגליה אפילו קיפלה רגליה ומשכה את ברכיה לעבר כתפיה מפנה לו מקום והוא התחכך בה וניסה למצוא פתח אבל הרגיש שכמה שהוא מנסה יותר כן מתכווץ לו יותר השמוק הזה וסמוק מבושה ירד ממנה וצנח לצידה.
“הבאתי לנו משהו טוב” אמרה נופר שכאילו לא התרגשה כלל מהעניין, כאילו כך זה צריך להיות ורק לזה ציפתה, והתיישבה לצידו ושלפה מתיקה שחיכה בסבלנות בצד משהו עטוף במגבת נייר ובקבוק קטן של ברנדי דוזרדין. הוא התבונן בקפל שנוצר בבטנה ובשדיה שנתלו כבדים לפניה כשגחנה לתיק. והיא תחבה לפיו תמר ממולא בשקד, מחייכת אליו בעיניה התכולות, ושאלה “נכון שטוב?” ואז הגישה לו את הבקבוק. הוא לגם לגימה, החריפות הלמה בו ועיוותה את פניו, ומיד הרגיש בחמימות הפושטת בו ומסחררת את ראשו, וחשב שאולי היה צריך קודם כל להתחיל בלגימה הזאת ואז היה שוכח היכן הוא ועם מי, ואת הספר שלא נכתב, והגוף היה אז פשוט עושה את שלו אבל נופר הציצה בשעונה ואמרה שכבר מתחיל להיות מאוחר והגיע הזמן להתחיל להתקפל ולחזור לעבודה.
15.
רק כשחזר לבית הגדול הריק והדומם הרגיש כמה בעצם דחוף לו לזיין. ואם לא לזיין אז לפחות להתפרק והוא ידע שהוא חייב מהר־מהר גם לשכוח מה שהיה וגם מהר־מהר לתקן את המעוות ואת הרושם הנורא שבוודאי השאיר על נופר. אביו נהג להסתיר את הספרים הנגועים בפורנוגרפיה מאחורי שורת הספרים המהוגנת, מוסלקים בגב מיטב הקלסיקה, עטופים בנייר עטיפה חום, מעמידים פני ספרי לימוד של תלמיד טוב, וניגש למקום המסתור הזה ושלף אחד מהם, “חיי ואהבותי” לפרנק הריס, באנגלית, בה הכל מחרמן יותר, כידוע.
הוא פרש עיתון על הספה, הפשיל את מכנסיו ושכב עליו, מעלעל בחפזה בספר שעל הרצפה, מחפש את הזיון הראשון של הריס, הבתול בן השבע־עשרה, עם הגברת מייהו, אשת השכן בת השלושים, והחל קורא כשהוא חותר קדימה ואחורה:
“אני לא חושב שמישהי יפה ממך, לורנה,” אמרתי, והידקתי את ראשה למסעד הספה ונישקתי אותה. שפתיה התלהטו: ואני ידעתי שזהו זה. מיד הושטתי את ידי למטה אל אבר מינה; היא נאבקה מעט, תחילה, ואני דאגתי לכך שזה יקרב את גופינו זה לזה, וכשחדלה להיאבק הנחתי ידי עליה והתחלתי ללטף את איבר מינה: הוא היה חם ורטוב, כפי שידעתי שיהיה, ופתוח, ומוכן.”
וכבר עמד לו, משני המשפטים האלה, והחיכוך בנייר העיתון.
“אבל בעוד רגע היא תפסה פיקוד. ‘מישהו עלול למצוא אותנו כאן,’ לחשה. ‘שחררתי את העוזרת: בוא תעלה לחדר השינה שלי,” והיא הובילה אותי לקומה העליונה. הפצרתי בה שתתפשט: רציתי לראות את גזרתה; אבל היא רק אמרה ‘אני בלי מחוכים; לעתים קרובות אני לא לובשת אותם בבית. אתה בטוח שאתה אוהב אותי, יקירי?’
‘את יודעת שכן!’ היתה תשובתי. בן רגע הרמתי אותה על המיטה, הפשלתי את שמלתה, פתחתי את רגליה והייתי בתוכה. לא היה בכך שום קושי ותוך רגע או שניים גמרתי, אבל המשכתי לדפוק בתאווה; תוך כמה דקות נשימתה נעתקה ושבה, במהירות, עיניה רפרפו והיא נענתה לדחיפותי באנחות, נוגסת בי באיבר מינה. האורגזמה השנייה שלי השתהתה קצת ובזמן הזה הלכה לורנה והתעוררה, הגיבה יותר ויותר לתנועות שלי, עד שלפתע הניחה את ידיה על אחורי ומשכה אותי אליה בכוח תוך כדי שהיא מניעה את איבר מינה מעלה מטה בפראות, נענית לדחיפותי ובתאווה כזאת שבקושי העליתי על דעתי. שוב ושוב גמרתי וככל שהמשחק התמשך כך גדלו גרויה והנאתה. היא נישקה אותי בחום, תרה אחרי פי ותוחבת את לשונה לתוכו. ולבסוף היא הפשילה את תחתוניתה כדי שאוכל להיכנס עוד יותר לתוכה, ולאט לאט, בהתייפחויות קטנות, נהייתה היסטרית, מתנשמת בפראות ומתפרצת בסערת דמעות.”
זה בלבד הספיק לזיין הקשה שלו שפעם עכשיו פולט נוזל סמיך וחם ומרטיב את העיתון שתחתיו, אבל הוא המשיך לקרוא עוד קצת:
“זה עצר אותי: נסוגתי מתוכה ונטלתי אותה בזרועותיי ונישקתי אותה; היא נצמדה אלי, תחילה באנחות חנוקות ועיניים זולגות, אבל, ברגע ששלטה מעט בעצמה, הלכתי לשירותים והבאתי ספוג מים קרים ורחצתי את פניה ונתתי לה קצת מים לשתות – זה השקיט אותה, אבל היא לא הניחה לי לעזוב אותה אפילו כדי לסדר את בגדי. ‘הו, אתה גדול, אתה חזק, יקר שלי,’ קראה, כשזרועותיה לופתות אותי. ‘הו, מי היה מאמין שעונג חריף כל כך בכלל קיים: מעולם לא חשתי כך לפני כן; איך יכולת להחזיק מעמד כל־כך הרבה זמן? הו, כמה אני אוהבת אותך! אתה תענוג ופלא.’ ‘אני כולי שלך,’ הוסיפה חגיגית. ‘אתה יכול לעשות בי כטוב בעיניך: אני פילגשך, אני שפחתך, אני כלי־המשחק שלך, ואתה אלוהי ואהובי! הו, יקירי! הו!’
אז מה יש בהריס שאין בו, לעזאזל? מה מקולקל בו? ולמה זה בכלל אכפת לו? כשהיה ילד קרא ב“דבר לילדים”, נבואה שלא נמחתה מאז מזכרונו: אדם העתיד יהיה ראש גדול, ראשן, נאמר שם, וכמעט כלום חוץ מזה. כל היתר יתנוון, מחוסר שימוש שינבע מחוסר צורך. נוכח החשיבה המתקדמת, המופשטת, מול אוצרות הידע וההבנה – יתייתרו כל שאריות החיה הפרימיטיבית שבאדם, כל אילוצי ההיסטוריה הגנטית שלו, ויהפכו למגוחכים ומטופשים. האדם כחיה זו פארסה, ולרוב גם אסון. והוא דווקא רוצה להיות נמר, להיות קוף, תוך כדי החיבור המדעי שעוד לא יצא לדרך?
” ‘אתה יודע,’ היא החלה, ‘בעלי שכנע אותי שרק הגברים הצעירים החזקים ביותר יכולים להיכנס באישה פעמיים ביום אחד? ואני האמנתי לו; איזה מין טיפשות אנחנו הנשים, לא? אתה גמרת לפחות תריסר פעמים!’
‘אפילו לא חצי מהמספר הזה!’ עניתי, מחייך.
‘האם אינך עייף?’ הייתה שאלתה הבאה. ‘אפילו לי כואב קצת הראש,’ הוסיפה. ‘אף פעם לא נדפקתי כל כך חזק; לקראת הסוף זה היה כל כך אינטנסיבי; אתה מוכרח להיות עייף.’
‘לא,’ השבתי, ‘איני חש בשום חולשה; למעשה, אני מרגיש טוב בגלל הכף שעשינו בדהרה שלנו!’
‘אבל בטוח שאתה יוצא מהכלל!’ היא המשיכה. ‘רוב הגברים גומרים בפרכוס אחד קצר ומשאירים את האישה בלתי מסופקת לחלוטין, מגורה בלבד ולא יותר.’ “