מאי
07
תגיות
1978 – פרק שישי.
16.
כעבור כחודש הזדמן לישיבה בתל־אביב, שנגמרה מוקדם מן המצופה. בחשש גדול, כפול ומכופל, התגבר על רתיעתו הרים טלפון וצלצל לנופר. הוא חשש שמא זלטופולסקי בעלה או מי מילדיה יענה לטלפון והמבוכה תשתק אותו; והוא חשש שמא תדחה אותו בבוז אחרי אותו כישלון; והוא חשש שגם אם יצלח את שני המכשולים הראשונים הללו יכשל שוב בשלישי והחשוב מכל: שוב לא יעמוד לו אתה והוא יהיה למשיסה ובוז.
אלא שנופר ענתה, היא ולא אף אחד אחר. לימים למד שהיא אלופת העולם בהרמת שפופרת ואיש לא יקדימנה; החשש הראשון היה לא רלוונטי – היא אמרה “רגע אחד, אני צריכה לעבור לחדר העבודה ולבדוק ביומן שלי”. הוא שמע את נקישת השפופרת הנסגרת אבל הקו לא נותק וכעבור רגע אמרה, מטלפון אחר כנראה, בקול שקט, “אנחנו באמצע האוכל, אבל אין דבר. במגרש החניה, לא הרחק מהבית שלי, יש טלפון ציבורי. תגיע לשם ותן לי משם צלצול, ואני כבר אארגן משהו.”
הוא נסע לירושלים, זה נמשך יותר משעה במכונית הישנה, וצלצל אליה ממגרש החניה.
“חכה לי קצת” אמרה נופר “עוד מעט אהיה שם“.
הוא חיכה וחיכה, גם לו כבר התחיל להיות מאוחר אבל לפתע היא הופיעה, עם איזה חלוק בית עליה, ושיער פרוע. מיד הסתערה עליו בחיבוק ונשיקה. “אמרתי בבית שאני יוצאת רגע לגינה” אמרה במהירות “עוד מעט באים אלינו אנשים ואין לנו הרבה זמן“.
“טוב…” הוא לא ידע מה להגיד ונופר אמרה “בוא, אני אראה לך לאן לנסוע” וכוונה אותו למעלה הגבעה, בקצה השכונה, למגרש סלעים גדול וריק.
בינתיים כבר ירדה חשכה על העולם. הם יצאו מהמכונית והתרחקו מהכביש אל בין הסלעים.
“אין לי כלום מלמטה” אמרה נופר “אני מוכנה, אבל אני מפחדת שיכאב לי לשכב ככה על האדמה“.
“אני אשכב על האדמה ואת תעלי עלי”, התנדב מיד ושכב על גבו. נופר גחנה אליו והתירה חגורתו ופתחה את רוכסנו, מחייכת, והוא חש שהיא נהנית מזה. היא שלפה את הזין שלו ממחבואו, חיככה אותו קצת בידיה וכשהרגישה שהוא מתקשה, לא ממש אבל יותר מכלום, הרימה את חלוקה והתיישבה עליו. היא הייתה רטובה ופתוחה והוא מיד החליק לתוכה פנימה והחל מתנועע למרות המשקל שהגביל את תנועתו. נופר עצמה לא זזה ולא זעה.
השמיים היו שחורים וזרועי כוכבים. אולי, בסוף בסוף, הוא יהיה חיה כאחד האדם.
נופר קמה מעליו. “בוא נחזור” אמרה, אוספת את חלוקה סביבה “אחרת עוד יעשו לי סקנדל“.
“ראי,” אמר לה “כאלה וכאלה יאבדו כוכבים מדי לילה לשמים – “
“תן לי את מספר הטלפון שלך בעבודה” השיבה נופר והוא שאל אם יש לה במה לכתוב? “לא צריך” אמרה “למספרים יש לי זכרון אבסולוטי“.
17.
הוא הרגיש כמו מישהו שקיבל ציון 6 בבחינה, ציון עלוב אבל עובר. והוא בכל זאת חיה, אמנם חיה קטנה צולעת ומסכנה אבל חיה. בעל חיים. יתכן והיה צריך לשאול את עצמו שוב מה פתאום, מה בכלל מצאה בו זו, ומדוע בכלל היא רוצה להמשיך. אבל דווקא את השאלה הזו לא שאל את עצמו. גם חיה קטנה ועלובה אוהבת את עצמה ולא מתפלאה שיש מישהו השותף לה בכך. אוהבת? מה פתאום? אבל הקשב, הריכוז שלו נדד מתהיות אלה לצלילי המנוע הזקן בו זיהה את דברי שלושת המיסבים הראשיים, קולות ארבעת מיסבי הטלטלים, ואיתם ארבעת הקצוות הקטנים ושמונת השסתומים ומרימיהם, את שאגות הקרבורטור והמפלט (חור קטן בכניסה לדוד, המאיים להיות חור גדול) עם קול המון שרשרת התזמון, מיסבי תיבת ההילוכים ועטרת הדיפרנציאל, חריקת הקפיצים ושריקת רפידות הבלמים, והחליף הילוכים בדיוק בסיבובי המנוע המתאימים, וליווה את ההחלפה במעקב דרוך אחרי פעולת הסינכרומש ועסק בעקיפות ואיתותים ועמעום אורות ראשיים ופקיחתם מחדש כשחלפה המכונית שבאה לקראתו.
רק שלא ירדם שוב בדרך הארוכה, השגורה, בעירסול המכונית המונוטוני, שלא ידהר שוב בתעלה אל פני מוביל המים.
18.
כשנכנס לביתו קיבלה אשתו את פניו במאור פנים. “הילדים כבר במיטה” אמרה בקול נמוך “אכלת משהו? אתה רעב?” הוא לא ענה והיא המשיכה בעיניים בורקות “אז בוא למיטה” והוא אמר לה רק “אני קודם אתקלח, היה לי יום ארוך היום והזעתי בלי סוף“, ונכנס למקלחת למחות מעצמו כל שריד וריח של נוזלי גוף זרים. מצבי רוחה נעו במחזור שבועי בין אהבה ותשוקה למרירות נושכת ודיכאון. אבל אתה הוא היה גיבור גדול, נמר אמיתי, עם עצם בזין. הוא רק נכנס למיטה והיא כבר שלחה אליו את ידה ומשכה לו חזק, בכוח, כאשר אהב, חזור ומשוך. לפעמים גם הייתה מוצצת כדי שיהיה גדול ורטוב. עד מהרה היה מוכן ואז הפך אותה על צידה, נצמד אליה מאחוריה והכניס לה בכוח, במכה אחת, בוטש בה בפראות, כמו כלב, כמו סוס, כמו תיש. הוא לפת את שדיה הגדולים בשתי ידיו סוחט וחולב, ובבת אחת גמר. היא הייתה מבוגרת ממנו בכמה שנים טובות והמחשבה על כך גירתה אותו עוד יותר. “את אוהבת ככה?” שאל, אף כי ידע את התשובה. היא המהמה. “למה?” חזר ושאל והיא ענתה “כי ככה אני מרגישה את הכוח שלך.” ואז עלה ריח מיציה באפו. הוא לא יכול היה לסבול את הריח הזה. איזה מסריחה את, חשב, ונרדם.
19.
בעבודה, למחרת בבוקר, נכנסה אליו אורטל מזכירת המחלקה מגחכת כולה, מכסה ביד את פיה, ואמרה לו שמישהי מבקשת אותו בטלפון ואומרת שקוראים לה ‘יסמין‘.
הוא הבין מיד במי מדובר וביקש ממנה שתעביר אליו את השיחה, חושד שהיא נשארת על הקו ומאזינה.
“בוקר טוב!” אמרה נופר בקול מתחנחן, עליז, והוא אמר לה “רק רגע…” ויצא מהחדר לראות מה עושה אורטל. אבל היא לא היתה ליד שולחנה ולא בטלפון. היא יצאה מהחדר.
“כן?” חזר לנופר והיא אמרה “רק רציתי להגיד בוקר טוב…”
“תשמעי,” אמר לה די בכעס “מה זה השם הזה ‘יסמין‘? המזכירה שלנו לא מטומטמת…”
נופר לא נעלבה ולא התרגזה. היא הייתה בלתי עליבה ובלתי רגיזה. “אז מה להגיד?” שאלה. “משהו בעל גוון עיסקי־טכני, למשל. נניח נון־זין, ראשי התיבות שלך, נון־זין אלקטרוניקה, אבל גם זה מצלצל רע. אז אולי נחליף את הזין בגימל, כמו בגלמן שגר. זהו. נון־גימל אלקטרוניקה.”
“יופי” אמרה נופר “אתה גאון“.
“אז מה רצית להגיד?” שאל. הם עמדו להתחיל באותו יום ניסוי גדול, מסובך מאד וגורלי להמשך הפרויקט, והיה לו חבל על כל דקה.
“מתי אפשר יהיה לראות אותך?” שאלה “אני כבר מתגעגעת“.
“בטוח שלא בזמן הקרוב” אמר “את לא מתארת לך כמה אנחנו עסוקים כאן. אני אצלצל אליך כשאוכל.” באותו רגע שמח שהמפעל שלהם מוקף גדרות גבוהים ושומרים חמושים מסתובבים סביבו. הוא חש מוגן מפניה.
טוב