מאי
09
תגיות
1978 – פרק שמיני.
24.
כולם בפלוגה כבר היו מעל גיל שלושים וחמש כשצה“ל החליט להסב אותה מחיל רגלים לחיל שריון. האימון נערך בג‘וליס אבל מטעמי חיסכון רק בטנקים נייחים ודוממים. חיליק הרס“ר התערב עם רס“ר הבסיס, הסוס הלבן, שיש לו בפלוגה מישהו שיכול להתניע פקפק במשיכה אחת, בחצי משיכה אפילו. הוא וידא שמגיע דלק לקרבורטור ושהמשנק בפעולה, ואז משך קלות בחבל ההתנעה – והפקפק התניע. פקפק הוא מכשיר פשוט, ולא רק שהדרך בו הוא אמור לפעול הייתה נהירה לו, פשוטה והגיונית, אלא שהפקפק אפילו פועל לפיה, ולכן זה הצליח. לא כך האישה, חשב. חיליק חייך אליו בסיפוק ואמר לו שהוא גאה בו ושכפרס הוא שולח אותו לתורנות מטבח, ולסוס הלבן אמר “מה אמרתי לך?” אבל הוא פנה מיד לינקוּל הממ־פא שבא גם הוא להתבשם מההצלחה ואמר שיש לו ניסויי חשוב במעבדה והוא מבקש שחרור להיום. אחרי מיקוח נאות ינקוּל לשחרר אותו עד הצהריים.
בדרך למכונית הישנה צלצל לנופר מהטלפון הציבורי שמול חדר האוכל וכמובן שאצלה היה תפוס. הוא ניסה עוד פעם והחליט לצאת בכל זאת לדרך, חבל על הזמן, על הזמן הקצוב החולף לו ללא שוב. המכונית העפילה לאט לאט אבל בגבורה בדרך התלולה, התחממה אבל לא רתחה. לא רחוק מביתה צלצל שוב והפעם סוף־סוף ענתה.
“אני לא רחוק,” אמר “בקצה הרחוב.”
“בוא מהר,” אמרה נופר, “פה הכל מחכה לך.”
הוא לא הספיק לצלצל בפעמון הכניסה כשהדלת נפתחה ונופר משכה אותו פנימה והחלה מיד להתיר את חגורת מכנסיו.
“רק רגע” אמר, נבוך למדי, והרחיק ממנו את ידה, חש שמשהו בכל צריך להיות לפני זה.
“אתה רעב?” שאלה נופר, שעטתה חלוק דק לגופה, אוורירי, תכלכל “בוא למטבח, אני אתן לך דברים טובים.” נופר נעלה אחריה את הדלת והשאירה את המפתח בפנים והוא הסתכל בינתיים סביבו בחטף. זה היה בית חדש, רחב ידיים, עתיר קומות ומפלסים, אבל עוד לא ממש גמור, ומרוהט חלקית בלבד. המטבח, דווקא, היה קטן בחדרים והיו בו שולחן קטן ושני כיסאות שאותם זיהה. נופר הושיבה אותו באחד מהם ומזגה לו גביע גדוש של דוזרדין וחזרה לשיש ולכיור, מפטמת תמרים בשקדים. הוא לא סבל תמרים אבל לא העז להגיד לה את זה והיא הלעיטה אותו בהם בזה אחר זה, מחייכת אליו בעיניה התכולות תחת הגבות העבותות, החומות־אדמדמות.
“עכשיו בוא,” אמרה כמו שאומרים לדולפין אחרי שקיבל את הדג שלו, הושיטה לו את ידה, ומשכה אותו אחריה. בסלון רחב־הידיים ניגן הרדיו בקול רם את רביעיית המיתרים מספר 12 של בטהובן, אדאג‘יו מה נון טרופו, מולטו קנטבילה, יהיה פירושו של זה אשר יהיה, תפילת געגועים אולי, אולי צקון לחש. “תזהר” אמרה נופר, מרחיקה אותו ממעקה המדרגות כשעלו לקומה השניי, “הוא עוד לא מחובר, אם תשען עליו תיפלו שניכם.”
25.
נופר משכה אותו לחדר השינה של זלטופולסקי ושלה, שעמדה בו מיטה זוגית בגודל Queen. חיוך גדול פרח על שפתיה. “אני כל־כך אוהבת להצמיח לו קרניים,” אמרה וחזרה להתעסק בחגורה שלו. היא התירה אותה ואז עלתה לחולצה, חולצת ב‘ מקומטת של מילואימניקים ופרמה בה כפתור אחר כפתור. ואז הסירה אותה ממנו והשליכה על הרצפה, נעמדה על קצות אצבעותיה והסירה ממנו גם את הגופיה, מעל ראשו, וחיבקה אותו ונישקה את פיו ואז ליטפה את חזהו ואת בטנו. מכנסי הדגמ“ח צנחו מאליהם והוא גחן לחלוץ מעליו את הנעליים הצבאיות הכבדות, המסומרות. נופר השליכה מעליה את החלוק התכלכל ונשארה ערומה והוא בחן אותה במבטו, את רגלי הנערה הנאות והמותניים הדקיקות שאיכשהו לא השתלבו עם הבטן העגולה כתוף והשדיים הכבדים.
“רק רגע,” אמרה “תכנס למיטה,” חלצה את הטבעת מאצבעה, הניחה אותה על השידה ליד הטלפון ונכנסה לשירותים הצמודים. המיטה עוד לא היה מוצעת, כאילו רק מעט לפני כן קמו ממנה זלטופולסקי ורעייתו, והוא התכסה עד ראשו בשמיכה והשתדל לא להריח את זיעת הגופים הזרים שעלתה ממנה.
נופר חזרה עם מגבת, הרימה את השמיכה ופרשה אותה לצידו על הסדין. “בדיוק קיבלתי,” אמרה, “אני מקווה שזה לא אכפת לך. עכשיו יש הפסקה קטנה ובקושי יש דימום“. הוא בקושי עצר את עצמו מלהסתלק אבל נרתע אינסטינקטיבית לעבר קצה המיטה.
“זהירות!” צחקה נופר ומשכה אותו אליה, “המיטה הזאת עומדת על רק שלוש רגליים! רגל אחת נשברה מזמן.”
“אז למה אתם לא מתקנים?” שאל אוטומטית בלי לחשוב. “אני חושבת שזה סמלי,” אמרה נופר צוחקת, “זה מסמל את הנישואים שלנו.”
הוא לא היה יכול שלא לחשוב שהנישואים שלו עם אשתו אינם פרסה דוחה שכזאת, אפילו שם במיטתה של נופר חשב זאת, ואפילו חש גאווה מסוימת על כך ונופר הושיטה את ידה לזין שלו שהתכווץ בינתיים לגודל זית אם לא אפונה והחלה למשמש אותו במרץ, לטפח אותו ולגדל אותו וזה הצליח לה והוא גדל, גדל בקצב של שעועית הענק של ג‘ק, בסרט המצוייר ההוא שראה לפני שנים רבות באולם בית־הפועלים.
“בוא אלי, אני מוכנה” לחשה כשהחליטה שהוא קשה דיו ומשכה אותו עליה, מרימה את ברכיה אל כתפיה ופותחת את רגליה לרווחה והוא החליק לתוכה והחל לנוע כבוכנה. “אה!” זעקה נופר “אוי!” המשיכה “כן, כן, כן!” הכל היה שם חלקלק ופתוח והוא בקושי חש באיזה מגע, והזדקף מעט על מרפקיו וראה את שדיה שרועים תחתיו על החזה שלה כלביבות ורודות, ואגלי זיעה קטנטנים נובעים מעורה. נופר התפתלה תחתיו, עלו ורדת, הדק והרפה, גונחת בקולי קולות, מיבבת, “עוד,” נאקה בין גניחה לאנחה “זה טוב, זה טוב נורא, עוד!” ופתאום צעקה צעקה גדולה, ושוב ברח לו, כמו נחל אכזב קטן.
הוא ירד ממנה, נחוש בדעתו לא לבדוק מה קורה על המגבת, וחשב שאולי ינסה עוד מעט סיבוב שני ובו לא יחכה לה ולא יתחשב בה וידאג רק לעצמו.
הוא משך את ידה של נופר לזין שלו והיא חזרה לחלוב אותו במומחיות רבה באצבעותיה הדקות והעדינות ששוב הפתיעו אותו בעצמה ובנחישות שבהן ובמהרה היה שוב בתוכה מכה בה בלב מר אוחז חזק בעגבותיה לבל יחליק ממנה החוצה וילך לאיבוד, נצמד כולו אליה, אל חומה, אל זיעתה, שוקע בה, טובע, מחפש במחילתה ומחפש את השלהבת הגדולה, את החמור המיוחם שהלך לאיבוד, את הזקפה האבסולוטית, את השכחה המוחלטת, את החיה שבאדם, את הכוח המתפרץ, את הר הגעש המתפוצץ ודי.
נופר החלה גם היא להתפרע תחתיו לצעוק ליילל אף פעם לא קראה ‘אימלה‘ רק ‘עוד עוד עוד‘.
הוא גמר בקילוח קטן ומיד חשב שאולי הפעם השלישית תהיה הפעם הגואלת.
נופר התהפכה על צידה, חייכה אליו בעיניים אורות והוא שוב הוביל את ידה לאותו מקום.
26.
ברדיו למטה הסתיימה הרביעיה של בטהובן, בקול ענות גבורה, באקורד מופלא. בטהובן חלף והיה כלא היה, ושוב צצה בו חיותה דביר בקול ודברים של רס“ר־גננת, והזכירה שהיא היא ההוויה המתמדת בה הם חיים, שכל היתר זמני ארעי וחולף והיא נשארת.
“למה את מזייפת?” שאל את נופר.
היא שתקה לרגע. אחר הפנתה אליו את עיניה, הביטה בו ישר בעיניים ואמרה: “אתה יודע?”
והוא אמר לה: “כן. ואיתי את לא צריכה לזייף, להעמיד פנים ולהבהיל את השכנים. אני חושב שכך יהיה לנו יותר טוב.” נופר לא ענתה. היא שתקה לרגע ואז אמרה שמוטב שתכנס לשרותים. היא משכה את המגבת תחתיו, ניגבה אותו בה וסגרה אחריה את הדלת.
עת מרובה נשמע קול מים זורמים וזורמים. הוא הציץ בשעונו. עוד מעט עליו לצאת ולחזור לג‘וליס, למילואים. הוא קם מהמיטה ונכנס גם הוא למקלחת.
הוא מצא את נופר כורעת על עקביה, קטנטונת, בפינה, מתחת לברזים, גבה לקיר, אוחזת בצינור המקלחת, ברכיה מפושקות והיא מכוונת את סילוני המים לקוס הפעור שלה. ראשה היה מופנה אל־על, עיניה מתהפכות. בפעם הראשונה מאז ראה אותה לפני עשרים שנה חש לפתע חמלה אליה, וקירבה.
“מה את עושה?” שאל והושיט לה יד, להקימה.
“כך אני גומרת,” ענתה, “כך זה מצליח לי. גמרתי עכשיו חמש־עשרה פעם רצופות.”
“לא התבלבלת בספירה? בתוך כל זה היה לך ראש לספור?”
“אמרתי לך כבר שאני טובה מאד במספרים,” חייכה. היא קמה אליו, משכה אותו אליה והחלה להתיז מים על שניהם, ולסבן את שניהם היטב היטב, ולשטוף היטב את שניהם במים החמימים. הוא הרים את שדיה אחד אחד וסיבן תחתיהם. היא סגרה את המים ומשכה אותו אל הראי הגדול המכוסה אדים, ומחתה בהם חלון צלול בידה, נלחצה אליו בגבה, מחככת עכוזה בחלציו ואמרה לו “תביט“.
הוא ראה איש ואישה, כבר לא ממש צעירים ולא במיוחד יפים, והתעכב על הפגמים שבהם אחד לאחד. נופר חייכה אליו בראי בשמחה ואמרה: “תראה כמה זה יפה,” וחיבקה את ראשו בידיה שהושיטה לאחור.
כשכבר היו לבושים שאלה נופר אם אינו רעב ואולי כדאי שירדו שוב למטבח לאכול ולשתות משהו אבל הוא אמר שהוא כבר חייב לחזור לבסיס. מזמן לא הרגיש את הביצים שלו כל כך מרוקנות, כמעט לא קיימות. זה, בכל זאת, קרה.
המכונית הזקנה ירדה בחדווה, בקלילות, במדרון הדרך המתפתלת לשפלה, והוא לא הפסיק לחוש עד כמה ריקות הביצים, עד גמירה.
כשנכנס למאהל הייתה כל הפלוגה ערוכה במסדר, מוכנה להנפת הדגל. ינקוּל קרא לו להצטרף אליהם. “אנחנו יוצאים עכשיו לטנקים, סוף־סוף על באמת,” אמר לו, “ואני רוצה שנעשה זאת בשדרת מסע, ובשירה אדירה. אתה מוביל!” ובעוד רגע כבר צעדו כולם בסך שמאל־ימין, אחריו.