מאי
10
תגיות
1978 – פרק תשיעי
27.
כמה מוסדות מחקר חשובים באמריקה הזמינו אותו להרצות בפניהם, ומחר הוא עומד לטוס לשם.
נופר, נ.ז. אלקטרוניקה, מצלצלת אליו ומבקשת שימצא גם לה מעט זמן לפני שהוא נוסע. “אני בוערת” היא לוחשת לשפופרת והוא לא בטוח כי מכבה־האש זה דווקא הוא.
בתואנה כי עליו לסדר עוד משהו דחוף אחרון בתל־אביב הוא נוסע לירושלים. כתמיד, ליתר בטחון, הוא מצלצל אליה מהטלפון הציבורי שברחוב הסמוך לביתה. הטלפון תפוס, וכשהיא סוף סוף עונה היא שואלת בלחישה היכן הוא ואומרת שהיא תבוא אליו.
יום קר, קר מאוד, תחילת החורף. מטפטף. היא מופיעה כשמעיל מכסה את חלוקה התכלכל ועיניה הכחולות זורחות אליו. חיוך של שמחה על פניה.
“הבן שלי חולה, מצונן, ונשאר היום בבית,” היא אומרת, “עדיף שנלך לאיזה מקום אחר. הוא כל הזמן רק רוצה למיטה של אמא.”
הם נוסעים לעמק, ליער. “אני רוצה בחוץ,” אומרת נופר, “אני רוצה להתמזג בטבע.”
“אבל אין לנו אפילו שמיכה, וקר בחוץ.”
“אני אחמם אותך,” אומרת נופר, מסירה את הטבעת מעל אצבעה, ומתפשטת. “ראית את הסרט ‘סטיריקון’ של פליני?” היא שואלת, משתרעת על גבה על סלע חשוף ואומרת “בוא אלי מהר,” וכשהוא כבר חבוק ולפות בזרועותיה ברגליה ראשו בשערה היא אומרת “מקור האש מולדת האש היא בין רגליה של המכשפה השחורה אאונותיאה. בסרט. כל גברי הכפר עומדים אצלה בתור איש לפידו בידו, ובזה אחר זה הם מכניסים לה את הלפיד והלפיד ניצת ועולה בלהבה. אני בוערת אליך. בוא אלי מהר־מהר אל תחכה אל תתחשב לפני שנקפא.”
אאונותיאה, מכשפה שחורה ותכולת עין.
28.
במלון בניו־יורק, בשתים־עשרה בלילה, ידע שכבר שבע בבוקר בארץ. אשתו כבר קמה והוא יכול לצלצל אליה ולשתף אותה בעובר עליו. היא הקשיבה בקוצר רוח כי היה משהו על האש, דיווחה על כמה חשבונות שהגיעו ועל עוד כמה עניינים שעליו לסדר כשיחזור, כי היא לא יכולה, וביקשה שיוסיף כמה דברים לרשימת הקניות שנתנה לו לפני שיצא, ושבינתיים נזכרה בהם.
ובאחת בלילה צלצל לנופר. בארץ כבר שמונה בבוקר וזלטופולסקי בוודאי כבר בדרכו למשרד. “אני מצלצל לנשים שלי!” חשב בהנאה.
“אוי כמה טוב לשמוע את הקול שלך,” אמרה נופר “הרגע זלטו יצא מהבית אחרי שצרח עלי ואיים שיעשה ממני קציצות ואני חשבתי שאני לא יכולה לסבול אותו אפילו רגע אחד נוסף.”
“חובבת זקנים שכמותך,” אמר לה “הוא מבוגר ממך בעשרים שנה, לא? הוא כבר בן חמישים ושבע, נכון?” שאל בזוועה “מה פתאום התחתנת אתו?”
“הייתי בת שמונה־עשרה,” אמרה נופר, “והייתי זקוקה לחסות, להגנה.” “מדוע?” שאל, “מה איים עליך? מי?”
“אבא שלי מת כשהייתי בת עשר,” אמרה נופר “הייתי ילדה קטנה וחלשה לבד בעולם.”
“אבל הייתה לך אמא והיו לך אחים ואחיות, והיה לך קיבוץ שלם לימינך, שלחמך ומימייך עליו, והעולם כולו היה לפניך…”
“לא,” אמרה נופר “אתה לא מבין מה זה לבת להיות בלי אבא. לא היה מי שישמור עלי. לא היה לי גב. לא היה לי גוף להישען עליו.”
“אז למה דווקא זלטופולסקי?”
“זה לא היה כל־כך תלוי בי. בעצם הוא הגיע למשק בכלל כדי לחזר אחרי אחותי הגדולה. היא הייתה אז בת עשרים, והוא היה בן שלושים ושתיים, והכיר אותה בצבא. הוא היה אז קצין בכיר בקבע. הוא היה איש חשוב עם הרבה כוח. אני הייתי בת־שתים עשרה. והוא ראה אותי ובו ברגע החליט שאני אהיה אשתו, ואמר לי את זה, וגם אמר את זה לכולם. מצד אחד זה התקבל להם על הדעת, סידור טוב, אבל מצד שני אמרו לו ‘אנחנו לא תימנים ואצלנו לא מתחתנים לפני גיל שמונה־עשרה’. והוא אמר שמצידו זה בסדר, הוא יכול לחכות שש שנים, זה הרבה פחות ממה שחיכה יעקב לרחל, ואפילו פחות ממה שחיכה ללאה. ומאז הוא נהיה החתן שלי, וכל פעם שהגיע לביקור היה בא לישון בחדר שלי, במיטה שלי…”
“בת שתים־עשרה?..”
“הוא אף פעם לא נגע בי!” אמרה נופר בחרי אף “אפילו לא באצבע קטנה! הוא כזה בסדר הרי. הוא היה אומר לילה טוב, מפנה לי את הגב ומתחיל לנחור. איך שאני שנאתי אותו אז.”
“אז למה התחתנת אתו?”
“הוא בדיוק יצא להשתלמות באמריקה. והוא היה יכול לקחת אותי אתו לשם בתנאי שאהיה אישתו. באמריקה זה לא הולך אחרת, ואני חשבתי שעל הזדמנות כזאת אסור לי לוותר”. והוסיפה “אתה מבין מה זה להיות בלי אבא? אני לא בטוחה שאתה מבין.”
“זאת שאלה קשה. אין לי תשובה,” ענה “אצלי זה כמו עם החזיות ההן: לא ברור לי אף פעם אם אני הולך עם ומרגיש בלי או הולך בלי ומרגיש עם. על כל פנים, בעיני אלה שלא מכירים אותי אני תמיד הבן של. אז מוכרח להיות לי אבא, לא?”
“יופי שצלצלת,” אמרה נופר “אני רוצה לשמוע עוד על ניו־יורק, אבל אני צריכה עוד מעט לצאת. צלצל עוד, פעם אחרת. נשיקות.”
29.
הוא צלצל אליה שוב כעבור שבועיים, מתא טלפון בנמל־התעופה של סאן־דייגו, בדרום קליפורניה.
“הקול שלך נכנס לי ישר לבטן” אמרה נופר “נהיה לי חם.”
“לבטן? למערכת העיכול?”
“ישר לרחם. מתי אתה כבר חוזר?”
30.
ובו ביום שחזר, על הבוקר, נכנסה אליו המזכירה עם אותו חיוך על פניה ואמרה שההיא מנ.ז. אלקטרוניקה מתקשרת, והאם להעביר?
כל המחלקה הייתה עסוקה בהכנות קדחתניות לנסויי גדול, שיחרוץ את גורל הפרויקט, ואתו את קידומם וסיכוייהם האישיים לשבט או לחסד. הוא היה מעורב בכל פרט, ידו בכל, והרגיש שאסור לו להעדר מהמקום ולו לרגע. בסופו של דבר, סבר, אילולי ההצלחה הגדולה בעבודה הרי גם היא, נופר, לא היתה שמה אליו לב. אבל נופר אמרה שהיא מאד־מאד מבקשת שימצא זמן “גם בשבילנו” והוא אמר שישתדל לארגן איזה ביקור באוניברסיטה בירושלים ואז יוכלו גם הם להיפגש.
31.
הם נסעו במכונית הגדולה, הישנה, זו עם הצבע המתקלף והריפוד המתפורר, להר הטייסים. המכונית השמיעה קולות ריסוק והתפרקות בכל מהמורה בכביש המוזנח, ותרועת מנוע שהעידה על עבר מפואר, אחריה. הוא חשב ששם, בהר הטייסים, בקצה אחד השבילים, בין העצים והשיחים, ימצאו מקום מתאים. אבל נופר, אחרי שבחנה את כל המקומות שהציע, אמרה שלדעתה הכי טוב יהיה במכונית.
“אמצע היום עכשיו, והמכונית באמצע מגרש החניה. את רוצה שיתאסף קהל סקרנים סביבנו?”
“במכונית יהיה הכי טוב.” עמדה נופר על דעתה.
“אז יש לי רעיון. בואי נכסה אותה.” הוא הוציא את כיסוי הברזנט העבה והכבד מתא המטען, והם פרשו אותו על המכונית בכוחות משותפים, ואחר חמקו פנימה אחרי שהפשילו מעט את שוליו ופתחו את הדלת כדי סדק.
היא הסירה את הטבעת מעל אצבעה, התפשטה בזריזות, וזירזה אותו להפשיל את מכנסיו.
הוא לא ציפה לכך שהמכונית תהפוך לנדנדה, שתעלה לימין כל פעם שיכניס לה ותהפוך כיוון ותעלה לשמאל כשיסוג, במשרעת הולכת וגדלה, בחיוך הולך וגדל של נופר עם כל דפיקה ודפיקה, הוא לא ציפה לכך שהיא תהיה כל־כך נוזלת, כל־כך ממוסמסת, כל־כך צוהלת, שהמכונית כל כך תתנדנד, עד שיהיה סירה על שוא־גלים שוטפת וסוס שועט במרומי יער. “במקום להסתתר אנו בולטים עכשיו שבעתיים” אמר לה והיא רק צחקה בהנאה מהרעיון. “כף חיים” אמרה.