מאי
11
תגיות
1978 – פרק עשירי.
32.
עדיין נשאר לה קצת זמן לפני שיהיה עליה לשוב לעיסוקיה. הם התנגבו, שבו והתלבשו, גללו את הכיסוי מעל המכונית וחזרו לשבת במושבים הקדמיים. נופר הוציאה מתיקה בקבוק זעיר של דוזרדין והשקתה אותו והוא שאל אותה מדוע היא מקפידה כל־כך להסיר את הטבעת מאצבעה לפני שהם מזדיינים.
“אני לא ערומה לגמרי עד שאני לא מסירה אותה” אמרה, “ואני רוצה אותך הכי קרוב אלי שאפשר.” וחשבה קצת, והוסיפה “זאת לא טבעת הנישואין שלי, אם זה מה שאתה חושב. זה לא בגלל זה.”
“אז מה זאת הטבעת הזאת?” שאל, ונופר אמרה “זלטופולסקי אמר שאין לו זמן לבזבז על חתונה גדולה ועל ירח דבש וכל השטויות האלה. וגם חבל לו על הכסף. מספיק חתונה מזורזת ברבנות, אמר, שנוכל להציג בזמן את הניירות בקונסוליה האמריקאית. גם לקנות טבעת לא היה לו זמן והוא שלח אותי לקנות אותה בעצמי. כזה הוא” אמרה, ונשתתקה, ואחרי זה התנערה והוסיפה: “אבל לא סיפרתי לך שכל השנה לפני החתונה היה לי מישהו.”
הוא שלח בה מבט שואל והיא בחנה את הרושם שדבריה עשו עליו, והמשיכה: “כבר שנה לפני החתונה עברתי לגור עם זלטופולסקי, אצל אמא שלו. אצלם למדתי לבחינות בגרות, כדי שאוכל להמשיך את הלימודים באמריקה. פעמיים בשבוע הייתי נוסעת לתל־אביב ללימודים, במונית שרות. די מהר התברר לי שממש באותם זמנים נוסע איתי במונית איש אחד נורא נחמד, ששמו שין.”
שין הוא המנכ“ל שלנו! איש חשוב נורא! איש שסודות המדינה הכמוסים ביותר צפונים בלבו. והוא בקלות יכול להיות אבא שלך, אולי סבא שלך אפילו! הוא יותר מבוגר מזלטופולסקי אפילו!” שזה בהחלט משהו. “שין איש נורא נחמד, שין איש מתוק. השיחות אתו היו נורא מעניינות. הוא יודע המון על כל דבר שבעולם, והוא יודע לדבר על זה כל כך יפה. איתו הרגשתי שאני כל הזמן לומדת, שכל הזמן מתפתחת. כל־כך החמיא לי שהוא מדבר איתי כשווה בין שווים. פעם אחת הוא הזמין אותנו למסיבה בבית של חברים שלו. כמובן שזלטופולסקי היה עסוק ולא היה לו זמן ללכת וגם לא חשק. אז הלכתי לבד. היו שם הרבה אנשים. שתיתי יין, הייתי מסוחררת. מסמר הערב היתה כנרת שניגנה סונטה לכינור של באך, בסול מז‘ור. והפרק השלישי קופצני כזה, אבל גם לטפני. קופצני ולטפני גם יחד, נורא מתאים לכינור. אני ישבתי עם שין על ספה בפינה. חלצנו נעליים. כל אחד נשען על קצה אחר של הספה וכפות הרגליים בינינו, זו מול זו, מקישות את הקצב. מסתנכרנות. ולאט לאט החלו כפות רגליו לתופף על שלי ושלי על שלו. לתופף וללטף, ואחר כך יותר ללטף מלתופף, ואז בעיקר ללטף. וזה היה כל־כך מתוק. ואני הרגשתי שאני שלו. אני ידעתי שאני שלו וגם הוא ידע. הוא קם ואני קמתי אחריו. הוא עלה על הגג ואני עליתי אחריו. ושם היתה הפעם הראשונה שלנו, וזה היה כל־כך טוב…
וכשהיינו חוזרים פעמיים בשבוע בערב במונית מתל־אביב לא היינו נכנסים אליה אף פעם לפני שהיה חושך, לגמרי חושך, היינו מטיילים בסמטאות עד בית הדר, עד פסי הרכבת, לא התחשק לי לחזור לאמא של זלטופולסקי, הוא מדבר ואני מקשיבה, כולי אוזן, ואז נכנסים למונית תמיד למושב האחורי אני בפנים והוא צמוד אלי, מלטף בחושך, ומלטף ומלטף… בעצם באמת רציתי להתחתן איתו. חיכיתי שיגיד משהו אבל הוא לא אמר. וחיכיתי וחיכיתי והוא לא אמר. וכבר היה שבוע עד החתונה עם זלטופולסקי ושבועיים עד לנסיעה. ואז החלטתי שאם הוא לא אומר אז אני אומרת. הלכתי אליו ואמרתי לו והוא דחה אותי. אמנם בעדינות מקסימה, בחכמה, בשיא הכישרון הדיפלומטי. הוא אמר משהו מעין שזה לא יהיה טוב לי, שהוא לא יוכל להיות נאמן. ואני חזרתי אל זלטופולסקי עם הזנב בין הרגליים והתחתנתי אתו.”
“ואת יכולה להיות נאמנה?” שאל אותה והיא רק צחקה ונישקה אותו ושאלה “לך?”
“וכשחזרנו ארצה וכבר היה לנו בית משלנו, זה המשיך. לא פעם זלטופולסקי היה יוצא לעבודה ואני מיד מרימה טלפון לגדליה, בלי לצאת מהמיטה אפילו, הוא לא גר רחוק, הדלת לא היתה נעולה, והוא היה ישר בא אלי.”
“בטח יש לו זין גדול נורא” אמר לה, גם כי היה סבור ששלו אינו מספיק גדול, וגם כי שין כזה מנהל גדול. “דווקא לא” צחקה נופר “אפשר אפילו להגיד שאיתי הוא היה אימפוטנט. אף פעם לא ממש עמד לו. ובכל זאת הוא ידע לעשות לי כל־כך טוב. אתו ממש גמרתי, שש פעמים.” שוב עלו דמעות בעיניה. היא לא פירטה מה גדליה עשה והוא לא שאל.
“מה זה ‘איתך‘? היו כאלה שאיתן לא היה אימפוטנט?”
“הוא סיפר לי כי כשהיה נער, בבית אמו בחוץ־לארץ, היה שוכב עם המשרתות, נשים גסות ופשוטות ומבוגרות ממנו. איתן הוא היה נמר.”
“אז איך זה נגמר?” “מצידי זה לא נגמר,” אמרה נופר “אני לא גומרת. אני אשת הקווים הארוכים” אמרה וציירה בידיה חוט הנמשך ונמשך למרחקים, “מצידי זה היה יכול להימשך.”
“אז למה זה לא נמשך?” שאל, רוצה לשאול “אז למה את איתי פה?”
“כבר לא היה לו זמן בשבילי. לא רק בגלל העבודה החשובה שלו, שגם מאלצת אותו להסתובב כל הזמן בעולם, אלא בגלל הבחורות. אתה לא מתאר לעצמך כמה נשים נמשכות אליו, כמה הרבה יש לו, ואיך הוא מחליף אותן כמו גרביים.” “ואת מקנאה?” “לא,” אמרה נופר “אני בכלל לא קנאית. אני שמחה שבכלל זכיתי במה שזכיתי, ובזיכרונות הנהדרים שנשארו לי.” היא הציצה בשעונה, אותו לא הסירה לעולם מידה, ואמרה “כבר נהיה מאוחר. בוא נחזור.”