מאי
12
תגיות
1978 – פרק אחד עשר
33.
אחרי זה הוא היה מאד עסוק, עסוק יומם ולילה, לא היה לו זמן.
נופר התמידה לצלצל למשרד שלו והמזכירה היתה נכנסת אליו תמיד עם אותו חיוך שותף סוד קצת מלגלג ואומרת “ההיא מנון זין שוב מצלצלת, להעביר?”
בסוף אמר לה שביום שישי לפני הצהריים הוא צריך להיות באוניברסיטה בירושלים, אצל פרופ‘ קב־ונקי, ואם ישאר זמן, כי יום שישי, הוא ירים אליה טלפון.
השיחה עם פרופ‘ קב־ונקי התנהלה על מי מנוחות. הוא סיפר לו על ההתקדמות בפרויקט, ועל ההתפתחויות האחרונות בו, שהן די דרמטיות, וקו־ונקי האזין בעניין. הפרופסור היה אחד משותפי הסוד הבודדים שלהם באקדמיה, ולכן היה לו עניין אישי ופרטי לזכות באמונו ובהערכתו: כדי לזכות בקידום הוא תלוי בהמלצתו. הוא כבר התקרב לשורת המחץ בסיפור כשהטלפון צלצל. פרופ‘ קו־ונקי התנצל, הרים את השפופרת, האזין, ומצחו התקמט בתמהון. “Just a moment, please“ אמר, והושיט לו את השפופרת. “דיברתי איתו באנגלית כדי שלא יזהה מי מצלצלת” אמרה נופר “הוא מכיר אותי, הוא חבר של זלטו. כבר אין לי סבלנות. מתי אני רואה אותך? בא לי נורא. אל תענה. אני יוצאת מהבית ותדע שבעוד רבע שעה אני מחכה לך בשער של הקמפוס.” “מי זאת? איך היא ידעה שאתה כאן?” שאל קו־ונקי, כולו פליאה גובלת בחשד, כשאורחו הניח את השפופרת מידו, בלי לומר מילה.
“זה בקשר לנסיעה הקרובה לאמריקה” שיקר, מסמיק “עידכון שהיה יכול לחכות.” משך בכתפיו.
“אבל איך היא מצאה אותך כאן?” לא הרפה קו־ונקי.
“לא יודע” אמר “אולי אמרו לה בבית, אולי במשרד” הוא לא הוציא את המילים ‘אישתי‘ או ‘המזכירה שלי‘ מפיו. פרופ‘ קו־ונקי נראה מוטרד והקשיב בפיזור דעת לסוף הסיפור. אולי החמיץ את גודל הבשורה.
“בוא אלינו לביקור” קיצר ואמר לפרופסור כשקם להיפרד ממנו “טוב מראה עיניים. בוא בהקדם, כי בקרוב אני נוסע להרבה זמן.”
הוא חשב שהנסיעה הזאת תהיה גם דרך נאותה לסיים את הקשר המוזר הזה עם נופר, שמתחיל להיות מסוכן.
35.
נופר ישבה במגרש החניה בוולוו החום שלה עם מנוע פועל, בגלל המזגן. זה היה יום ספטמבר לוהט. על שפתיה פרח חיוך מתחטא, עיניה התכולות הביטו בו ברוך. הוא תהה איך לא חבל לה על הדלק.
“סוף־סוף,” אמרה לו “חשבתי שהנשמה שלי יוצאת. לאן נוסעים?”
“תסעי אחרי” אמר לה “ננסה משהו ביציאה מעין־כרם“.
המכונית הגדולה, הישנה, שצבעה דהוי ומתקלף יצאה בקול שקשוק וקרקוש לדרך. רק שלא תתקע. אשתו סיפרה לו פעם על עסקן הסתדרות חשוב שבא פעם להרצות בקיבוץ שלה על משימות השעה והתקופה עם המזכירה שלו שרשמה בשקדנות כל מילה מדבריו לקראת פרסומם בעיתון התנועה, ואיך התברר לחברים בבוקר שהוא תקוע בתוכה ללא אפשרות חילוץ, אפילו כששפכו עליהם כמה דליי מים כמו שעושים לכלבים שמתחברים, ובסוף לא הייתה ברירה אלא להוציא את שניהם על אלונקה אחת ולשלוח לבית חולים, ולמרות שעברו מאז הרבה שנים איש בקיבוץ לא שכח את מסע האלונקה ההיא בדשא שלפני חדר האוכל בדרך אל האמבולנס.
בכביש המתפתל היורד לעין־כרם הייתה סבתא שלו לוקחת אותו בימי ילדותו אל המעין, אל פלא המעין, וענת סיפרה לו, בפעם האחרונה שראה אותה, כי לחבר שלה, שלימים היה לבעלה, יש בית ערבי באחת הסימטאות, כולו קימרונים־קימרונים. הוא עדיין רואה את ענת בחלומות בלילה. הגם הוא איש של קווים ארוכים?
עכשיו טיפסו שתי המכוניות בדרך לצומת. הוא פנה לדרך עפר הנכנסת לתוך היער, מעל בית־זית, וראה בראי כי נופר מהבהבת לו שיעצור.
“לא כדאי להכניס את המכוניות לתוך היער ממש,” אמרה נופר “כי אם נתקע שם נסתבך.”
“אז נמשיך ברגל?”
“כן” אמרה, ויצאה מהמכונית ונתלתה על צווארו, מנשקת אותו בכל פה. “סוף־סוף“ אמרה, “חשבתי שכבר יוצאת לי הנשמה. מה זה לקח לכם כל־הרבה זמן?” והוסיפה “בדיוק היום לא הבאתי את השמיכה” והוא לא חקר אותה מדוע, “נסתדר בלעדיה,” אמרה, “כבר עשינו את זה פעם או פעמיים,” והושיטה לו את כפה הקטנה והוליכה אותו אל בין העצים.
36.
היה נורא חם, אפילו בין האורנים. נופר התפשטה בזריזות, חלצה את הטבעת מאצבעה וזרזה גם אותו להתפשט, מתירה את כפתורי חולצתו בעיניים בורקות. עוצמת תשוקתה ונחישותה הפתיעו אותו כל פעם מחדש, ועם זאת קירבו אותה אליו. היה להם משהו משותף.
“הסלע הזה מלא אבנים קטנות, אי אפשר לשכב עליו.” פסקה, מתבוננת סביב־סביב בעין בוחנת. “אז תשבי עלי” התנדב, חושב שזו תהיה הזדמנות להכניס לה מאחור. “אני לא אוהבת מאחור, אני רוצה אותך מלפנים.” אמרה נופר, קוראת את מחשבותיו, אבל בכל זאת התיישבה עליו, גבה לבטנו. הוא הקיפה מיד בזרועותיו והחל לעסות בשתי ידיו את שדיה הכבדים, ומיד תקפוהו געגועים לשדיה הקטנים, הקסומים, של תמר, שזיכרונם תמיד חולל בו פלאים. עכשיו נטפה הזיעה משניהם. נופר הייתה כבדה והוא הרגיש שהיא מועכת את אחוריו וירכיו לסלע עליו ישבו. מפעם לפעם הפסיק לרגע, הרפה מאחד השדיים וגירש ביד שהתפנתה את להקות הזבובים שעטו עליהם, ואז חזר לפרוט בפטמותיה הוורודות, המזדקרות.
“חלמתי בלילה שאני עפה,” אמרה נופר “עפה למרומים.”
התחיל לעמוד לו והיא הוסיפה “ולחשוב שאני עוד מעט צריכה להכין ארוחת צהריים לבעל נרגן ולשני ילדים…”
גם אליו יהיו טענות כשיחזור סוף־סוף לביתו הרחוק, יחזור הרבה זמן אחרי שתחזור היא. הזין שלו נבהל מיד וחזר והתקפל כצב הנסוג לשריונו.
“לאן טסת?” שאל ונופר אמרה “גבוה. לתכלת. לים.” ואיזה גל רחוק של רגשה עבר בגופה, שעורר אותו מיד. מאז הסכימו ביניהם שאיתו אין לה צורך לזייף ולהציג מצגות שוא היתה פסיבית למדי בזיונים, שקטה, כמעט חסרת תנועה. שניהם היו רטובים עכשיו מזיעה חמה ונוטפת, בשיער דבוק, מגירים מיצי גוף מלוחים. נופר היתה פתוחה לחלוטין, פעורה, והוא החליק לתוכה ללא מאמץ. אבל להתנועע בתוכה היה קשה כי משקלה הכביד.
“זייני אותי” ביקש והיא נאותה, והחלה לעלות ולרדת עליו, תומכת את עצמה בידיה שנשענו על הסלע, ושדיה הכבדים רוטטים.
“גם אני אטוס בקרוב” אמר לה כשגמר, “לאמריקה“.
“לכמה זמן?” שאלה נופר. “לפחות לשנה,” אמר, “אני חושב.”
בלבו חשב כי זו תהיה דרך מכובדת להיפטר ממנה. הקשר ביניהם, שנראה לו מוזר מלכתחילה, כבר מיצה את עצמו.
“אני כבר מתגעגעת.” אמרה נופר. “אחכה לך.”
פינגבק: 1978 – אחד עשר פרקים. | ברזלים מעופפים שעושים בום.