אוגוסט
06
תגיות
התרוששות – 5.
פרק חמישי: אמנון ותמר.
1.
יו“ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת מילא תפקידים חשובים מזה בעבר והנה נדחק לעמוד בראש קבוצת טרחנים תאבי כבוד. מרירותו שיתקה אותו וגם עיסוקו בכתיבת אלבומי הלל (רווחיים מאד) למדינה ולעם לא הותירה זמן פנוי בידיו. על מכתב התלונה ששלח החוקר ובו תיאור (במסגרת המגבלות הביטחוניות) של הניסוי שנדחה ומה נאלץ לעשות במקומו ענתה מזכירתו לקונית, אבל בזריזות: “מכתבך נתקבל“.
לעומת זאת עבר זמן רב עד שנציב קבילות החיילים, אלוף בדימוס, הגיב לתלונתו. אבל לבסוף ענה הנציב והזמין אותו לבירור שיערך בקריה בתל־אביב בפני אל“מ מיכאלה פרטישוק.
הוא הגיע למקום כרבע שעה לפני המועד שנקבע לבירור והמתין בפתח משרדה, על ספסל במסדרון. מולו ישב חייל קטן ומצומק. הלה חייך אליו, וחייך, ולקח לו כמה זמן עד שזיהה כי זה מיקו, הוא ולא אחר, מיקו מהכיתה שלו בתיכון. מיקו שמסר בידו פעם פתק לעליזה מנדל – דבר שלא העז לעשות לא לפני ולא אחרי. עליזה רק חייכה בבוז למקרא הפתק והוא ידע שבצדק. אבל מיקו היה חבר טוב ונחמד בימים הרחוקים ההם.
“אתה מזהה אותי סוף־סוף, אה?” קם מיקו ממקומו והלך אליו ונפל על צווארו בחיבוק – ואז גם הבחין בדרגות תת־האלוף של מיקו.
“אהלן מיקו! כמה שנים עברו? שלושים? יותר? מה אתה עושה כאן?”
“אל תשאל” אמר מיקו “צרות. חייל התלונן על יחידה שבאחריותי והגעתי לבירור. עסק ביש. נראה מה יהיה.”
באותו רגע נפתחה הדלת וסמלת סיוון, מזכירתה של מיכאלה קראה להם להיכנס לחדרה.
אל“מ מיכאלה, שמנמנה, מחומצנת, וכפתור אחד יותר מהמותר פתוח בחולצתה הצבאית, קיבלה את פני שני הגברים שנכנסו מחובקים למשרדה בחיוך רחב ולבבי, הזמינה אותם לשבת ושלחה את סיוון הדקיקה להכין קפה. בחדר כבר ישב סרן אילן קרומהולץ, מפקד פלוגת הקשר שנקראה בהול לאימון, בצו מיוחד, אבל עסקה בשמירות בסיסיות.
קרומהולץ הסביר שמזה חמש שנים לא זומנה הפלוגה שלו יחד לאימון והאנשים שלו אפילו לא מכירים זה את זה, ואיך יתפקדו יחד ביום פקודה, אם תקלע רעה לפתחנו. ולכן הפך שמים וארץ והציק ונידנד עד שנמאס על כולם ואז השיג פתאום את האימון הזה, כי בפיקוד נשאר משהו לקראת סוף שנת התקציב שאפשר לנצל אותו רק בתנאי שיוצא לפועל מיד, וחבל לאבד הזדמנות שכזו. וכך אישרו לו באופן בהול ואת זה רק אלוף יכול לעשות, או מישהו הפועל בסמכותו. הבעיה הייתה שלא אישרו לו הקצבת דלק ולכן בסופו של דבר הוא לא יכל להוציא את האנשים לשטח, ובבסיס מה היה להם לעשות? בבסיס לא היה להם מה לעשות, אז עשו שמירות, להקל קצת על הסדירים המסכנים.
מיכאלה נדה בראשה בהבנה, ואז שאלה את המתלונן מהיכן הוא מכיר את מיקו, האוגדונר, שפעל בצוק העתים כאלוף, והוא ענה שהם למדו יחד בתיכון. ומיקו אמר “מכיר אותו ועוד איך, והוא אחלה בחור, רק כזה ביישן“. ומיכאלה שאלה אותו בחיוך הנחמד הזה שלה מה הוא עושה כיום והוא סיפר לה מה שמותר לספר לכאלה שאינם שותפי סוד – שזה בעצם כלום – ושהמילואים הללו דפקו להם ניסוי שהתכוננו לו יותר ממאה איש ועלה מיליונים.
ומיכאלה שאלה אם זה יהיה פתרון, שיבטיח שזה שוב לא יקרה, אם יעבירו אותו ליחידה אחרת, שעיסוקה קרוב יותר לעיסוקו הנוכחי? אם כמובן מיקו האוגדונר ואילן המ“פ מסכימים לכך, והוסיפה “אתה מבין שאם תתעקש על פתרונות אחרים החבר שלך מיקו עלול להיפגע“.
מיקו ואילן הסכימו מיד וגם הוא חשב שאם יסתפק בזה יש לו מה להרוויח וניסה לנחם את עצמו בכך שאולי מיקו ואילן למדו את הלקח, אם כי בלבו ידע שלא, שהם לא למדו ולא ילמדו דבר, והסכים.
2
ויוי אמרה לו שעל הקו נמצא אמנון נחתומי ושהיא מעבירה אותו אליו. הוא לא ידע מי זה אמנון נחתומי ומה הוא רוצה ממנו, והרים את השפופרת בתמיהה.
“אהלן” אמר נחתומי “אתה זוכר אותי?” “הזיכרון שלי כבר לא מה שהיה” התנצל. הוא שנא את השאלה הזאת כי היא הכריחה אותו כל פעם מחדש להודות בחסרון והוא לא אהב להודות בחסרונותיו, ומלבד זאת ידע כי להודיע לזולתך שנישכח מלבך מעליב ויוצר טינה מרה.
“אני הייתי המפקד שלך בסדיר” ניסה נחתומי לעורר נשכחות “שם ב־380, בשנת 63…”
“המפקד שלי היה טושינסקי” נפלט לו, “אזרח בחזקת קצין טושינסקי“.
“כן” אמר נחתומי “ואני הייתי המפקד של טושינסקי. רס“ן אמנון נחתומי“. לאט לאט הוא נזכר. בעצם מעולם לא יצא לו לדבר עם נחתומי, פרט לכך ששתה איתו טמפו ואכל וופל מצופה בטקס העלאתו לדרגת רב“ט, וחוץ מזה שפעם אחת שאל אותו שאלה מקצועית – אבל נחתומי לא ידע להשיב עליה והציע לו שילך לספריה ויחפש את התשובה בספרות. זה בעצם כל מה שזכר – שנחתומי לא ידע.
“אני עומד עכשיו בראש פרויקט ‘שניר‘,” אמר נחתומי “בחברת רם־און.” נחתומי השתתק לרגע כדי לתת לבן שיחו שהות לעכל את גודל המעמד. “היינו רוצים להתייעץ אתכם בנושא ספקטרומטרים. אפשר? מה דעתך שנגיע אליכם ביום שלישי ככה בעשר בבוקר?” “אין לי התנגדות,” השיב “אבל שאת הסידורים והתיאומים יערכו הקב“טים והמזכירות ביניהם“.
וכך היה.
וביום שלישי הופיע נחתומי בראש פמלייתו, בשלוש מכוניות, וכולם התיישבו סביב השולחן הארוך בחדר הישיבות, החליפו כרטיסי ביקור, ואמנון נחתומי, מהנדס, שאל כמה שאלות סתמיות שלא היה הרבה מה להשיב עליהן ובכך נסתיימה הפגישה.
נחתומי לא השתנה הרבה בעשרות השנים שעברו מאז ראה אותו לאחרונה. עדיין היה גבוה ורזה ושחור שיער, ולבוש יפה, אמנם אזרחית עכשיו.
“נשמור על קשר.” אמר אמנון כשלחץ את ידו לפרידה, ומאז לא שמע ממנו דבר.
3.
עכשיו, ביחידת המילואים החדשה, בחיל המודיעין, הייתה לו מפקדת. סרן ד“ר גבריאל. הוא הגיע אליה לפגישת היכרות במשרדה בתל־אביב, ופגש אישה רזה עד מצומקת, רצינית ורשמית. היא שלפה מיד ממגירה בשולחנה צרור ניירות עבה ואמרה לו: “תקרא את זה. זה פרויקט שאנחנו מממנים במכון לכימיה אסטרטגית. אני מעוניינת בחוות דעת בלתי תלויה ולא משוחדת, של מישהו לא מעורב, על מצב הפרויקט ועל טיב העבודה. תקרא, תיסע להיפגש עם החוקרים ובקר במעבדה, ואחר תגיש לי דו“ח“.
המכון לכימיה אסטרטגית שכן מאחורי גדרות חשמליות ושערי ברזל על גבעה יפה מול הים, בין ערוגות פרחים מטופחות ועצי פואנציאנה לוהבים.
בכניסה למעבדה קיבלו את פניו המנהלת הפרופסור תמר נחתומי, אישה גדולה ומלאה, רצינית מאד, ואיתה עוד שלוש נשים קטנות וצעירות ממנה, הדוקטוריות אביב, טל ודניאל, כולן בחלוקי מעבדה צחורים. דניאל ציחקקה לעברו בביישנות ובחנה אותו בעינים סקרניות, והוא חשב שהיה יכול להתחיל איתה בקלות אילו היה מסוגל בכלל להתחיל עם בנות.
“גבריאל שלחה אותך?” שאלה תמר “תמסור לה ד“ש. היא חברה טובה שלי“.
כל אחת מהנשים לקחה אותו בתורה לסיור במעבדתה ודניאל אפילו כיבתה את האור בחדר הקטן למען יראה יותר ברור את הזהרורים הסגולים העולים מן הגביש שגידלה. היא עמדה סמוך־סמוך אליו ושניהם שתקו. לבסוף הפטיר “יפה מאד” וחשב להגיד עוד משהו, מקסים, אבל בדיוק אז קראה להם הפרופ‘ תמר לחדר הישיבות.
זה לא היה חדר ישיבות גדול, להיפך, קטן ואינטימי, חסר חלונות, כמעט קיתון או קובה.
הם ישבו צפופים אל שולחן קטן מצופה פורמייקה חומה מבהיקה מואר באור שהרעיפה עליו מנורה עטוית אהיל צהוב שהיתה תלויה מעליו. אביב וטל ישבו בצד אחד, הוא ודניאל בצד השני ובראש השולחן ישבה תמר.
תמר פתחה ואמרה, מביטה לו ישר בעינים: “אז אתה מכיר את בעלי, את אמנון נחתומי?”
לקח לו רגע ארוך עד שנזכר במי מדובר: “כן, הוא היה המפקד של המפקד שלי בסדיר… די מזמן…”
“ולא נפגשת איתו מאז?” לחצה תמר.
הוא פשפש בזכרונו ולבסוף נזכר באותו ביקור מוזר. “אה! כן! באמת! עכשיו אני נזכר. הוא ביקר אצלנו לפני כמה חודשים…”
“פעם אחת?”
“כן” ענה, לא מבין עדיין לאן היא חותרת.
“פעם אחת בלבד?!!” תבעה תמר את האמת ורק אותה.
“כן“.
“והוא לא מגיע אליכם מאז כל יום שלישי לעבודה משותפת עד מאוחר בלילה?!” הרימה תמר את קולה.
“מה פתאום?” תמה, ואז תפס שהוא בעצם עומד כאן למשפט, בבית הדין הנשי, לא רק הוא בלבד אלא המין הגברי כולו, וכבר הפליל את עצמו והורשע.
דניאל זעה באי נוחות על כסאה והתרחקה ממנו מעט.
“אמרתי לכן, בנות!” הפיקה תמר המנהלת לקח לצוותה, כבר מתעלמת מנוכחותו. “הוא שקרן ובוגד, בן הכלבה. ועכשיו תפסתי אותו על חם והוא עוד לא מתאר לעצמו מה מצפה לו“.
הביקור הסתיים. הוא ציפה לקריאה הנוקבת “בית המשפט!” אבל זו לא נשמעה. הוא דחה בנימוס את ההזמנה ללכת איתם לחדר האוכל לארוחת הצהריים, ויצא בדרך דרומה.
4.
בדרך חזרה עצר אצל ורד. הוא אהב את שעות אחר הצהריים בחברתה. היא קטפה לו פות אחדים מתוקים מעץ השסק שגדל בגנה, והוא ליווה אותה למכולת כשערכה קניות ואף עזר לה לשאת את הסלים בחזרה לביתה. בדרך סיפרה לו על הספר האחרון שקראה ועל תערוכה שביקרה בה ועל חברותיה וילדיה. ואז נזכרה במאהב שהיה לה פעם, וסיפרה לו בפרטי פרטים את כל מה שהתרחש ביניהם.
“ואני, לעומת זאת, לעולם לא אצליח לפתות אותך” אמר בצער.
“מי יודע” ענתה בצחוק “בינתיים לא הצלחת. ואולי זה מה ששומר על הקשר בינינו. תמשיך לנסות“.
5.
כבר התחיל להחשיך כשהתקרב לבאר־שבע אבל הוא לא רצה לחזור לביתו. פני אשתו הממורמרים והעוינים, השתיקה הקשה ביניהם, ומוסר הכליות שלא חדל להציק לו החליאו אותו.
הוא החנה את המכונית לא רחוק מדירתה הקטנה של יעל והקיש חרש על דלתה. יעל פתחה את הדלת כדי סדק ואמרה בשקט: “ג‘קי כאן. תן לי חמש דקות ואני מנפנפת אותו. תתפזר ותחזור בעוד עשר דקות“.
וכשחזר כבר לבשה חלוק רחצה והדיפה ריח סבון רענן. היא חיבקה אותו רכות והניחה ראשה על כתפו “אהוב שלי” לחשה ואז השתנה מצב רוחה בבת אחת והיא פרצה בצחוק מצלצל ומשכה אותו לקיטון השינה שלה שהמיטה מילאה את כולו. על השידה שלצידו חיכו לו תמיד בקבוק השרי ובקבוקון שמן־התינוקות.
הוא שתה שני גביעי שרי בזה אחר זה וחיכה שראשו יסתחרר מעט והוא ישכח היכן הוא ואז שקע ביעל צלל בה והיא כולה מחמדים בעור התינוקת הרך שלה בולעת אותו לתוכה מהדקת סביבו את ירכיה וקרסוליה החזקים עד אבדן כל זיכרון כל ידיעה רק להתחפר להתחפר ולהיעלם בה. “עוד!” רוצה יעל “עוד!”
והיא צוחקת וגם בוכה ועכשיו כבר הכל אצלם מתנוצץ מזיעה ורטוב, ממש שלולית, ויעל גונחת גניחה ארוכה אחרונה ובשרה מתרפה באחת כמיתר מתוח שניתר.
הם נחים זה בצד זה על הגב, יעל מציתה לעצמה סיגריה ומספרת בפירוט רב על כל אחת ואחת מאחיותיה ועל ילדיהן אחד לאחד, כולם יפים מוכשרים רבי הישגים ומצחיקים. רק הבעלים של אחיותיה הם גסים ואווילים, ולא עוזרים ולא מתחשבים – מאיפה הן מצאו אותם.
יעל מתגעגעת לילד משלה ומפעם לפעם שבה ואומרת לו שהיא רוצה ממנו ילד והוא מתקשח ועונה לה “בשביל זה תמצאי לך מישהו אחר.” וקול רפה אומר לו בתוכו “איך אתה לא מתבייש לבזבז כך את זמנה“.
בדו“ח שיכתוב לגבריאל, חשב, יציין לאיזה מהמטרות שהוצבו בפניו קלע הפרויקט של תמר, ומה החטיא והחמיץ, וידע שממילא אין בכך כל טעם, כי בסופו של דבר, כמו תמיד, יוחלט לקנות את הציוד שהיא מנסה לפתח מהאמריקאים, מכספי הסיוע הביטחוני, ועד שיתקבלו לכך כל האישורים יופסק ייצורו כי כבר התיישן, והאמריקאים בכלל הולכים עכשיו על משהו אחר.
אבל עוד לפני שהספיק להגיש לה את הדו“ח צלצלה אליו גבריאל ואמרה לו שלדעתה הוא כבר מיצה את עצמו ביחידה שלה, והיא מעבירה אותו ליחידת המחקר המיוחדת, הקרובה יותר לתחום התמחותו.
הפרק הבא
פינגבק: התרוששות – 4. | ברזלים מעופפים שעושים בום.