אוגוסט
07
תגיות
התרוששות – 6.
פרק שישי: לבנה
1.
הדירה החדשה שלו הייתה דירה ישנה בבית ישן בשכונה ד‘ הישנה. בדרך כלל הושכרה זמנית לעובדים חדשים עד שימצאו מקום פחות או יותר כלבבם, בעומר או בלהבים, בהחלט לא בבאר־שבע, ועתה באופן חריג וזמני, בגלל מצבו – הושכרה לו. כי גם הוא, כמוהם, מתחיל חיים חדשים.
בין דייר לדייר צבע מדור־דיור את הדירה בלבן בוהק, וסייד אותה סיוד גורף, שכלל גם את שקעי החשמל, את עינית ההצצה שעל דלת הכניסה וחצי רגל של אחד הכיסאות.
גם הכיסאות השניים, כמוהו, עמדו לסיים את הקדנציה שלהם, וניצבו עכשיו במטבח הקטן ליד שולחן הפורמייקה הרעוע. גם מקרר פעוט היה שם שבעיקר הרעיש. הגזייה הניידת החבוטה הייתה בין החפצים המעטים שנטל איתו ואותה הציב על השיש הזעיר לימין הכיור. בחדר אחד הייתה מיטת סוכנות ובחדר השני לא היה כלום, פרט לתמונה גדולה של סבתו שתלה על הקיר הלבן.
בשופרסל קנה כלי נייר אחדים וסכו“ם מפלסטיק, ו“במחסני חשמל” קנה בתשלומים טלוויזיה זולה ומערכת סטריאופונית זעירה והציב אותם בחדר השינה. המינוס שלו בבנק הגיע כבר לחמשה־עשר אלף שקלים, גבול האשראי שמנהל הבנק המודאג היה יכול להעמיד לרשותו. כמעט כל שכרו הוקדש עכשיו למזונות הזמניים שהחל לשלם לאשתו לפי הוראות עורכת־הדין, לתשלומי המשכנתה על הבית שכבר לא גר בו, ועל התשלומים לעורכת הדין ולפסיכולוגית, ועל שיעורי עזר יקרים לילדים – שנזקקו להם.
הערב התקרב ועד שהספיק לחשוב מה עוד הוא יכול לעשות הופיעה יעל בדירה, עם דלי וסמרטוט ומטאטא ובקבוק של נוזל ניקוי וכמה קופסאות של אבקות שונות ואמרה לו “אתה זוז” מבטל, וצנפה שערה במגבת והחלה לקרצף את הרצפה מזמרת בקולי קולות סלסולים מזרחיים, אפילו מרקדת מפעם לפעם עם המטאטא, ובהפסקות בין סלסול לסלסול סיפרה לו כולה צוהלת על הסתבכויותיה האחרונות של ריקי סגניתה החתרנית ועל הישגיהם האחרונים של בני אחיותיה ובנותיהן מהגדול ועד הקטנטנה.
ואז התחיל הוא להוציא מהקרטונים את אוסף הדיסקים שלו שעליו לא ויתר ולסדר אותו סביב סביב צמוד לאריחי הקיר בחדר הריק.
הם גמרו את הסידורים ביחד ויעל הסירה את המגבת מעל ראשה ונכנסה לחדר השינה, לסקור אותו פעם נוספת, הביטה על מיטת היחיד הצרה, מיששה את המיזרון הישן ואמרה בשאט־נפש: “יאללה בוא אלי. בחור הזה אפילו איתך אני לא מוכנה להזדיין“.
2.
ביום שישי אחר הצהריים, כשבועיים לאחר שעבר לדירה החדשה, נשמעה דפיקה רפה בדלת. ורדה הייתה צפויה להגיע והוא פתח לה את הדלת.
ויוי מסרה לו ימים אחדים לפני־כן שכבר כמה זמן גברת אחת מנסה להתקשר איתו ולמרות שהיא יודעת כמה שהוא שונא שמפריעים לו במעבדה היא בכל זאת אומרת לו את זה כי ההיא אמרה שזה בקשר לאוסף ה־CD.
והגברת אמרה שהיא אספנית הקלטות וחסרות לה קנטטות אחדות של באך שאין להשיג בשום פנים ואופן ושהיא שמעה על האוסף שלו ושאולי אצלו…
הוא ביקש שתכתיב לו את מספרי הקנטטות החסרות ושתתקשר בעוד ימים אחדים כדי שיאמר לה מה המצב – מצד אחד הוא לא זוכר את כל הרשימה בעל פה ומצד שני גם האוסף שלו אינו מושלם עדיין.
וכששמעה, כשטלפנה שנית, שאכן חלק ממה שהיא מחפשת נמצא ברשותו שאלה אם תוכל לבוא מיד ולשאול את הדיסקים כדי להכין מהם העתקים לאוסף שלה, והוא אמר שלמה לא, שתבוא, אבל ביום שישי אחר הצהריים, רק אז יש לו זמן, ונתן לה את הכתובת. “באר־שבע” אמרה “באר־שבע. שתדע לך שאני אבוא במיוחד מירושלים, דרך מאד ארוכה, זה עד כדי כך חשוב לי. קוראים לי ורדה“.
בדלת עמדה אישה צנומה, קצת כפופה קצת מקומטת בחולצה לבנה נטולת שרוולים וחצאית אפורה. עיניה החומות שקועות בארובותיהן מביטות בו במתח רב אבל מחייכות. בספרים הישנים היו כותבים “היא עמדה בשנות החמישים שלה ושרידי יופייה עדיין ניכרו בה במקצת”, או לא.
הוא הושיב אותה על המיטה לצידו, לא היה מקום אחר, הגיש לה קפה נמס והשמיע לה כמה מפניני האוסף, והיא סיפרה על עצמה, וסיפרה, וסיפרה. וכשגחנה רגע לפנים לגרד בקרסולה או להשיב לאחור את שערה הקצר שנפרע מעט ברוח הקלה התגלע רווח גדול בין חולצתה לבשרה והוא ראה מבעד לאין־שרוול את החזייה הלבנה שלה על שדיה הקטנים ואת עורה הצח והלבן שמתחת לחולצה. ולהפתעתו נענה מיד בשרו בזקפה חזקה אף כי הם המשיכו בשיחתם הנינוחה, בה דיברה בעיקר היא. הוא הופתע, כי לכאורה לא היה בה שום דבר מושך. היא בכלל הייתה מורה למתמטיקה ופיסיקה, ובעלת השכלה מדעית נרחבת, והייתה די גאה בכך שהצליחה למצוא את דירתו בסבך שכונות באר־שבע בלי להסתבך ולטעות.
החל להחשיך והגיע זמנה לחזור בדרך הארוכה לירושלים. “אני מזהירה אותך שלא אוכל להחזיר את הדיסקים כל כך מהר כי בשבוע הבא הבא מסתיימת שנת הלימודים ואני אהיה עסוקה מדי בתיקון מבחנים ומיד אחרי כן אני יוצאת לטיול ארוך בארצות סקנדינביה. אבל תכף כשאחזור אצור איתך קשר ואחזיר, אני מבטיחה.” אמרה לו כשליווה אותה אל מכוניתה שחנתה לא הרחק והושיטה לו את ידה ללחיצה ארוכה וחמה מישירה מבט בעיניו.
“טוב” ענה, מעדיף לא לפרט ולא לספר לה כי גם הוא לא יהיה בארץ בתקופה הקרובה, אם רק יצליח לו. הוא אמור לצאת לכנס בווינה וממנו להגיע לאוטווה שבקנדה דרך הילטון־הד שבדרום קרוליינה, ושם לסכם סופית את תנאי השבתון שלו. ואולי עד שתחזור היא מסקנדינביה יהיה הוא, שנית, כבר הרחק מכאן, ברוסיה או בקנדה.
עוד לא ברור מה יקרה, ועל כן ומסיבות נוספות העדיף לשתוק.
ומיד לאחר שיצאה ורדה לדרכה נכנס גם הוא למכוניתו ונסע לדירתה החדשה של יעל, שם חיכתה להם קבלת־שבת משלהם.
3.
יעל הדליקה נרות שבת וערכה שולחן מכוסה במפה לבנה וטיגנה ממיטב מטעמיה והגישה אותם בגאווה: “עכשיו תראה מה זה אוכל מרוקאי אמיתי!”
“רק שלא ישרוף לי את הלשון ואת החך” ענה בחשש וטעם בזהירות בקצה המזלג ממה שגדשה בצלחתו.
יעל קנתה לו כמוסות לציטין נגד כולסטרול והגישה לו אותן עם כוס מים צלולים והבטיחה לו שעוד מעט יתעמלו התעמלות סוערת שגם היא טובה להורדת הכולסטרול הרע.
אחרי האוכל חגרה יעל סינר למותניה ופינתה את השולחן ורחצה את הכלים בכיור ולא הניחה לו לגעת בדבר. “זוז מפה!” גרשה אותו כשניסה לעזור לה, והוא שקע בינתיים בקריאת רכילות משמימה במקומון.
יעל צעירה ממנו בחמש עשרה שנה והוא יודע שחבל לה עכשיו על כל חודש שעובר, שהוא מבזבז את זמנה, שכבר שנתיים הוא מבזבז את זמנה ושלמרות שאמר לה בפירוש ובמפגיע שלא יהיה לה ילד ממנו היא לא חדלה מלקוות.
ואחר הם שוכבים יחד במיטה שלה וצופים יד ביד בסרט פורנוגרפי שהכבלים הפירטיים מציגים לכבוד שבת. אישה נפולת שדיים מזדיינת בו עם כלב, ואחר כך, בעזרת חברה שלה מנסה גם עם חמור. ויעל נדהמת ואחר מתעצבנת וצועקת “תסגור את הגועל הזה מיד! אני לא יכולה לסבול את זה!” ודוחפת אותו מהמיטה לעבר הטלוויזיה הישנה שלה, טלוויזיה שמלפני היות השלט.
הוא מכבה את הטלוויזיה ונהיה שקט וחושך והוא מגשש את דרכו חזרה למיטה ומוצא אותה על ארבע מגישה לו את אחוריה ולוחשת “תדפוק אותי“, “המילה הזאת מעלה לי את הראש לדם”, אמרה לו אחר־כך, אחרי שהיה החמור שלה, אחרי שכמעט רמס ומחץ אותה, והם שוב מכורבלים יחד בידידות והיא מחזיקה את הזין הקטן המקופל הרטוב שלו בידה ומפטפטת בנחת. “רחמנות על החמור” היא אומרת “צער בעלי חיים. ראית מה המנוולות האלה עשו לו, אני לא יכולה לסבול את זה“. ומשתתקת ומהרהרת קצת ואומרת “אני צריכה עכשיו להספיק כמה שיותר, מכל דבר. מה יהיה איתי בגיל 47? 50? מי ירצה אותי אז? אני אצטרך לשלם לנערים שאמצא על ספסל ברחוב שיעשו לי…” וצוחקת.
וכשיעל נרדמת הוא שוקע בחשכה גמורה, באבל, בחרטה, אין מחילה הוא יודע, ולא תהיה.