אוגוסט
11
תגיות
התרוששות – 8.
פרק שמיני: דליקה בשדה קוצים
1.
הזיעה ניגרת מהעורף ומן המצח והרקות. תכף יתייבש המוח ואחריו הדם ויישארו רק התחתונים רטובים ומגעילים.
עורכת הדין רקמה מזימה לתפארת. היא תזמין את כולם למשרדה לדון בפשרה – יומיים לאחר שבכלל ייסע. כך לא יבער להן לרוץ ולהוציא צו עיכוב יציאה מהארץ. “ובכל זאת מישהו יכול לספר להן ואסור שתופתע ברגע האחרון בנמל התעופה: לא נספיק לערער.”
“בבוקר הנסיעה תטלפן למשטרת הגבולות” חייכה אליו בנעימות במשרדה הצונן. “ואם יש צו אולי נספיק לסדר ערבות“.
“הן יכולות להוציא נגדי צו בלי שבכלל אדע?” “תלוי לאיפה ייגשו: במחוזי טורחים להודיע לך, אבל ברבני לא. אל תדאג. אני נהנית לדפוק את עורכת הדין שלה. יש לי ניסיון בזה: היא תיפול בפח.”
עוד סוד. ומי יכול להדליף. הילדים? שלשלת? שלשלת כבר בווינה, ממתין לבואו. מנהלת סוכנות הנסיעות, שהיא שכנה של אשתו? מנהל הבנק, גם הוא שכן שלה?
ועכשיו הוא בתא הטלפון הציבורי שמול הדואר המרכזי בבאר־שבע, באסכלת השמש. עוד רגע – אמרו מעבר לקו שם במטה הארצי שבמזרח ירושלים, הרשימה בחדר אחר, צריך ללכת לראות, איך השם? והזיעה ניגרת מהעורף והמצח והרקות. תכף יתייבש המוח ואחריו הדם ויישארו רק התחתונים רטובים ומגעילים.
“חמש־עשרה פעימות מונה נותרו” מודיע הטלכרט, “שתיים עשרה, עשר… “
“שלחת לנו בפקס את צילום תעודת הזהות שלך?” מתעניינים שם במטה הארצי. כן. ועוד איך. (ובמרתף בית־הדואר, אצל מכשיר הפקס, התקלקלה מכונת הצילום, וצריך היה לרוץ בשמש הבוערת לבית המשפט, כי אי אפשר להעביר תעודת זהות בפקס, רק את צילומה, ושם לעבור בדיקה ביטחונית, ולהתחנן במזנון שיפרטו כסף קטן והתור למכונת הצילום היה ארוך וממנו רץ לעמוד מחדש בתור לפקס), והזיעה ניגרת והמוח מתייבש והדם מתמצק.
“אני שונא אותָך” הוא אומר לטלכרט שאומר שמונה.
“לעולם לא אסלח לַך שהבאת אותי לידי כך”, הוא אומר לטלכרט שאומר חמש.
עשרים דקות היה שם תפוס, וכשסוף־סוף תפס אותם מתבזבז לו הטלכארט הזה לשוא ותיכף יגמר. עכשיו יצטרך לקנות טלכרט חדש ולהתחיל הכל מהתחלה.
החולצה כבר הולחמה לגב, הזיעה ממליחה את העיניים הטלכרט אומר שתיים “אני שונא אותך”.
“אין צו עיכוב” אמרה השוטרת מעבר לקו “שיהיה לך יום טוב“.
2.
מדרגות מעטות, מחופות ארגמן אפלולי יורדות לחדר־האוכל. דלת זכוכית ואחריה מזנון גדוש.
בוקר ראשון בווינה. הוא בין המקדימים, חדר האוכל ריק כמעט.
וכשצלחת גדושה בכל טוב המזנון בידו הוא תר אחרי מקום ישיבה. וכי לא יהיה נאה לשבת שם ליד החלון?
וקצת לאחר שישב באה אישה אחת שנראתה בסדר גמור אם כי היה בה משהו דהה כלשהו ועצוב, והתיישבה גם היא לאותו שולחן ורק אז הבחין שהקדימה אותו וכבר תפסה שם חזקה לעצמה לפניו, והוא קם במהירות, נבוך, והיא נשאה אליו עיניים אפורות רחבות ואמרה באנגלית: “בבקשה, זה בסדר, תישאר, בבקשה” אבל הוא כבר התרחק ממלמל התנצלויות.
ותכף הגיע ד“ר שלשלת מאד מרוצה מעצמו, ובחר להם מקום והושיב אותו נכחו שהיה גם מולה, והתחיל למנות בפניו את נפלאות ווינה ולבאר את מוצאותיה. ומאחורי גב שלשלת הביטו בו והביטו עיני אותה אישה, והביטו, בעודה מכלה את מנתה ביסודיות ובשלמות ולגמרי לבדה.
וכל זה נשכח מיד, יום ולילה, ובבוקר שלמחרת שוב ישב עם שלשלת על לחמניות נימוחות וקפה ניחוח ושלשלת חרץ גורלות עם ועולם וניפץ בהינף יד אשליות גלובליות. אבל מעבר לכתפו של שלשלת, בלי שיחוש ובלי שידע, ביסודיות, בהתמדה ולגמרי לבדן – סקרו אותו עיניה.
ומיד נמחה שוב כל זה מזיכרונו והיה כחלום עובר – עד למחרת.
בבוקר יום ששי נפרד שלשלת ממנו: שלשלת שב ארצה להצביע בבחירות הגורליות. כל קול קובע, אמר. גם אתה חייב לחזור ארצה ולהצביע, חרץ, והלך לו. ופתאום הוא כאילו עצמאי בשטח. פרט לאותם ההם שעוקבים אולי אחריו, נציגי אותם ארגונים עתירי ממון וכוח הלהוטים לשים את ידם על הסודות הנוראים הכמוסים בלבו. הוא ניגש לדלפק להפקיד את מפתח חדרו ונוכח שהיא שם, מבררת דבר מה עם פקיד הקבלה. משיחתם למד שחדרה צמוד לחדרו, ושהיא הולכת להביא ממנו משהו, ושתכף תשוב.
כשהיא חוזרת אתחיל אתה, החליט פתאום, סר לירכתי אולם הקבלה, אך לא עוזב אותו.
נותרתי בלי השגחה כאילו, אמר בלבו, ועכשיו אתפרע.
ומיד התחרט. בעצם עוד אף פעם לא התחיל עם אף אחת, רק עם כמה עלובות במיוחד, כשהיה ברור מראש שהוא לא רוצה שיצא מזה איזה שהוא דבר. בעצם תמיד התחילו הן איתו ולא הוא איתן. אף לא עם אחת.
אבל הוא לא יכול למהר, לא עכשיו, עוד לא, הוא עוד צריך לחשוב על זה, הרבה, לשקול פנים לכאן ולכאן, לפני שיוכל להחליט.
ואת זה הוא לא יספיק, הבין כשראה אותה יורדת במדרגות. כי היא לא פנתה לדלפק אלא הלכה ישר לקראתו כאילו נדברו שיחכה לה שם בצד.
“איך ידעת שאני רוצה לשאול אותך משהו…” חייך אליה.
“העיניים שלך הפנטו אותי” השיבה הזמנה ברורה להזמנה; כמעט תחינה –
“אפשר להזמין אותך ל…”
“מצטערת, לא עכשיו, אני צריכה ללכת עכשיו לעבודה. אבל אני חוזרת בארבע.”
“ואז אפשר?”
“כן!”
וזה היה כל־כך נכון, מושלם – יותר מדי טוב, הייתה אמו אומרת בהזדמנויות כאלו – עד חשד:
“ומאיפה הגעת לכאן…”
“מרוסיה” הממה.
“אני לא מאמין,” מלמל “באמת! מרוסיה! ואנחנו נפגשים… אני מישראל.”
“אז מה העניין,” אמרה במבטאה הכמעט לא מורגש “יש לכם עכשיו הרבה רוסים שם. הרבה הגיעו אליכם בשנה האחרונה. בטח כבר הכרת אחדים מהם, מאד תרבותיים.”
“אל תהיי בטוחה.”
“אז בארבע.” חתמה, והם הלכו איש לדרכו היא לעבודתה מה שזה לא יהיה והוא לרחובות וינה העליזים, ההומים נוער צוהל. הוא קנה תקליטים וחשב שעוד יש זמן לברוח, ושמחוץ למלון, ברחוב או בגינה ציבורית, לא יכול לקרות שום דבר ושגם כלום עוד לא קרה, ועדיין אפשר להתחרט, ואז נמלא עוז ונכנס לבית מרקחת וקנה בקבוקון שמן לתינוק וחפיסת קונדומים, ולבסוף, במעדנייה ליד המלון, ארגן אוסף שלם של שוקולדים יקרים, מעודנים, דקדנטיים – והטמין את כולם במגירת שולחן הלילה.
3.
הוא זכר היטב את הביקור במשרד הקב“ט, לפני הנסיעה. טון טפסים לקרוא, לחתום, לשמוע בפעם האלף את אותו תדרוך עצמו:
“5. ניצול חולשות אנוש:
נשים.
המודיעין הסובייטי לא יהסס לנסות לפתות אותך על ידי אישה ומין. לא רק ליצור על ידי כך מחויבות נגדית למחויבותך לעמך ולמדינתך – אלא גם כדי ליצור הזדמנות לחטיפתך או למצער לסחיטתך.
הימנע ממצבים אינטימיים עם נשים זרות בכלל ורוסיות בפרט. לעולם אל תזמין זר\זרה לחדרך או תיענה להזמנתם לחדר מלונם. דחה באדיבות אך בהחלטיות כל הזמנה מצידם. דווח מידית לקב“ט על כל פגישה איתם.”
4.
אחר צהרים תכול, פורח, של ראשית הקיץ בווינה.
לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה –
והנה היא באה – עורה בהיר, עיניה כחולות־אפורות שערה קש דהה זהב שחוט.
מתייצבת במרחק בטוח ממנו.
“נשתה קפה? נלך?” הוא שואל.
נלך! (“אנדיים!”) –
ויצאו לרחוב, לעבר תעלת הדנובה.
אז איך קוראים לך?
“נטשה“.
איך לא.
“ומה את עושה בוינה, נטשה?”
“מנסה להכין איזושהי עבודת מחקר, כאן באקדמיה למדעים.”
“את מדענית.”
“כן. הלוואי ולא הייתי.”
קו של רוגז ומרירות עבר בפניה וחרץ קמט בזווית פיה.
בתי האבן הקרירים נחצו בין אור וצל, תכלכלים אפרפרים.
“ובאיזה שטח?”
“מתמטיקאית.”
“באמת? מוכיחה כל הימים משפטים על מצולעים רב ממדיים במרחבים עקומים?”
“לא. בכלל לא. אני עובדת במכון לבעיות שידור נתונים. אנחנו רוצים להעביר תמונה למרחקים – בנאמנות אבל בקיצור.”
“מעניין – גם אני בשטח הזה…” (הייתי! בקושי! רווח לו על חצי האמת שנמצאה לו למקלט).
ישבו על ספסל בגן אל מול המים.
“אפשר לעשן?”
“כן, בוודאי. אבל חבל שאת מעשנת.” אמר לה (ובליבו אמר “אוי, זה לא טוב לנשיקות“).
“אף פעם לא עישנתי עד שלא התחיל המשבר הזה, ומאז אני מעשנת בלי הפסקה.”
הציתה סיגריה. היא בצד אחד של הספסל, רגל אחת עליו, מתריסה. הוא בצד השני.
“אז ספר לי מי אתה” פנתה אליו בחריפות. “אתה נשוי?”
“נפרדתי מאשתי. אני מנסה עכשיו להתגרש. אני פנוי.”
לילכים ושמש, חיוך.
“כן, נישואים זה כלא. אני יודעת,” אמרה, משחקת בטבעת שעל אצבעה. בינתיים סיימה את הסיגריה. קמה במרץ, נינוחה פתאום, ואמרה:
“בוא נלך. אני אוהבת לטייל.”
“ואצלך בבית, איפה את מטיילת?”
“ביערות! ובשדות. וגם אוהבת לשחות בנחל.”
“אפשר לשחות אצלכם? לא קר מדי?”
“לא, בקיץ טמפרטורת המים מגיעה לחמש עשרה מעלות!”
“למים כל־כך קרים אני לא אכנס בחיים.”
“זה לא קר. אתה לא מבין.”
“אני דווקא מנסה לתאר לעצמי אותך בבגד־ים… צריך להיות נחמד.”
שתיקה.
“אז בואי ספרי לי איך זה לגדול, להתבגר בברית־המועצות הקומוניסטית“.
“אתה רציני? מי התייחס לשטויות האלה?”
“יכולת שלא להתייחס?”
“בשיעורים במרקסיזם היינו קוראים רומנים על הברכיים מתחת לשולחן. מי שם על זה.”
“איזה רומנים?” ניסה להתקרב. “גם אני גדלתי על רומנים רוסיים. טולסטוי? דוסטוייבסקי? גוגול?”
היא רק חייכה. אוי, מה אתה יודע.
“רגע. זה בכל זאת מעניין נורא. מה מביא בחורה צעירה להיות מתמטיקאית. את, אותך.”
“הייתי טובה מאד בכל דבר. אפילו רישיון נהיגה קבלתי במבחן הראשון, לפני כל הבחורים. רציתי להראות להם והראתי.”
“והייתה לך מכונית לנהוג?”
“לא חסר לנו דבר. אבא שלי היה גנרל חשוב בצבא והחיים היו נוחים ומוגנים. הבחירה הייתה בידי.”
“בין מה למה?”
“בין מדע לאמנות, למשל.”
“ובחרת במדע.”
“כן. רוב משפחתי, רוב חברי, אמנים. כך? אז אני החלטתי דווקא… איזה טעות. לו יכולתי לדעת מה בסוף יקרה הייתי בוחרת באמנות, בכל כוחי. לא שיש שם יותר פרנסה – בשום דבר עכשיו אין. אבל באמנות אתה לפחות נוגע ברגשות, ביופי.”
“כאן גר פרנץ שוברט בין השנים 1818 – 1819″ התנוססה כתובת על בית שעברו לידו, ופנו ממנו לסמטה קטנה. עשר שנים אחרי כן מת האמן הגדול הזה, רש ואביון, מדיזנטריה ועגבת.
“אני צריכה סיגריה.”
“כבר… כן. ככה זה כשמתמכרים“.
“אבל נגמרו לי הסיגריות!”
“אז מה… נקנה.”
“לא נוכל. הכל סגור עכשיו.” אמרה קדורנית, רואה שחורות.
“אסור להתייאש… תכף תראי.”
בקרן הרחוב שכנה מסעדה־קפה קטנה, ריקה. שולחנות אחדים ניצבו על המדרכה. הוא הציע לה כסא, מעשה אדון. הופיע מלצר ואלונטית על זרועו.
“פעמיים קפה, וסיגריות לגברת!”
“את רואה!” אמר כשהתרחק המלצר, לעיניה המתרחבות בזהרורים כחולים אפורים “אסור להתייאש!”.
וכבר חזר המלצר והיא הניחה לו להצית לה סגריה באנחת רווחה, מתערפלת בענני עשן.
“אז איזה אמנות קרובה ללבך?”
“ציור. עד היום אני מציירת. ויותר ויותר. לוקחת כן נייר וצבעים ומוצאת לי פינה בעיר, או ליד הנהר, ומציירת ומציירת. ואיתי הכלב. זה כעת אולי היצור הקרוב ביותר אלי – והחשוב לי ביותר (מלבד בִּיתי). בני אדם רק אכזבו אותי“.
“ומתי למדת לצייר?”
“מקטנות, ובימי בית־הספר. אחותי הגדולה – ציירת, ובת אחותי אולגה, לה אני מאד קשורה – גם היא ציירת. מאד מוכשרת. היא אפילו נסעה לסקוטלנד והציגה שם!”
הכביש והמדרכה נחצו באלכסון לצד מואר בשמש חמה ובהירה, ולצד אפל וקר. הקפה נגמר, מהסיגריה לא נותר אלא בדל.
“נמשיך?”
ערב החל יורד על העיר. אורות נדלקו. האור והחושך נתבדלו, לא עוד התפשרו זה עם זה.
“ואהבת להיות סטודנטית?”
“לא האמנו במה שלימדו אותנו. בקושי האמנו במתמטיקה. בשיעורים החזקנו על הברכיים ספרים אסורים…”
“בולגקוב?” שאל בלהט, “ברודסקי? פסטרנק?” מנה את השמות שהכיר, מנסה להגיד לה שגם הוא בעניינים.
והיא רק צחקה – מה אתה יודע. “למדנו לא להאמין בכלום” – פנתה והביטה לו ישר בעיניים – “בשום דבר.”
5.
ולא רחוק מהקתדרלה הגדולה, בכיכר העיר השוקקת, עם האורות הצבעוניים – ירדו למרתף ה־Zur Linde&Linde ששולחנותיו עטויים מפות לבנות וערוכים בחרסינה בכסף ובבדולח מנצנץ ומחכים רק להם.
“מה תאכלי, נטשה?” שאל בעודם מעיינים בתפריט, ובפניה הנבוכים ניצת מבט פראי.
“אני לא יודעת, על מה תמליץ?”
והוא הזמין יין לבן וקר ושבוטות בגחלים ונטשה אכלה ושתתה בריכוז, בהתמכרות, לא הותירה פירור ואז באו השטרודל והגלידה, עוד לפני הקפה הגבינה והפרות.
נטשה הציתה סיגריה. לחייה בערו, עיניה זהרו, שביבים נגהו בשערה.
“ועכשיו על אהבה. ספרי לי על האהבה הראשונה.”
“לא,” אמרה נטשה. “לא כדאי. אין לי מזל באהבה. זה תמיד היה רע. מוסקבה היא לא מקום לאהבה.”
“אבל זה לא יכול להיות,” אמר. “אני רואה אותך בת שמונה־עשרה מול עיני. סטודנטית יפיפייה, מחוננת, מפונקת: בטח סחררת שם את ראשי כולם. ממה עשויים שם הסטודנטים, שלא השתגעו אחריך?”
“להשתגע זו לא חכמה גדולה.”
“ובכל זאת…”
“היה אחד, מוכשר, יפה… אבל עזוב. ספור של שתייה, התמכרות, הרס עצמי…”
“אז עם מי התחתנת?”
“בחור טוב, הגון, משעמם. בעצם איני יודעת. אין בינינו כלום. פרופסור. הוא חי את חייו ואני את חיי. אנחנו כאלו מין שכנים טובים, ידידותיים, זרים.”
הסגריה נהייתה לרמץ, הפכה לבדל מחוץ.
בא המלצר עם החשבון, והוא שוב שלף כרטיס אשראי: פלסטיק.
“מה זה?” שאלה נטשה בסקרנות מעריצה. הוא הסביר.
“אבל זה ממש מזמין לרמות, לתעתע…”
“הנה לך הפתעה: התמימים זוכים. להם נוח ופשוט. ולגודל הפרדוקס – דווקא שיטה זו מאפשרת פיקוח קל על כל אזרח, ספק ולקוח כאחד: הם משאירים עקבות ברורים. זה יותר מאשר מכסה את עלות הרמאים שבשוליים. וחברות האשראי יודעות עליך כל דבר, יותר ממה שאת יודעת על עצמך. יותר מאשר סוכנויות הביון והריגול למיניהן. הן מסוגלות לנבא, למשל, גירושיו של לקוח שנתיים מראש.”
עיניה ניצטעפו.
“בואי נטשה,” קם מהשולחן, ועדיין לא הושיט לה את ידו.
6.
ובחוץ היו אורות צבעוניים וחושך. תנועה. הבהקים קטנים הוחזרו משלוליות מים, מזכוכיות, מפח מכוניות ממורט. אפלה רוחשת, פעימות לב.
ככר הקתדרלה. צריח בוחש עננים. בר עטור בקבוקים הפוכים, רבי אנפין, טעוני נוזל, נכונים להגיר. מרוץ אורות רודפים אורות סחור־סחור.
“ומה כבר הספקת לעשות בווינה?” שאל.
“או, כמעט כלום. קמה בבוקר לעבודה – הולכת ברגל כי אני אוהבת ללכת וזה גם חיסכון – עובדת עובדת עובדת… חוזרת לישון. לא יותר. אני פה כמעט חודש ונשארו עוד שבועיים – ואפילו בעבודה בקושי קורה משהו. אני מנסה להכין הצעה, איזו תכנית מחקר משותפת עם האקדמיה האוסטרית, זה היה יכול להציל אותי, אולי, אבל אני מרגישה שזה לא יקרה.”
“אל תהיי כל־כך פסימית. ולא בילית, לא חגגת בעיר הגדולה, העליזה?”
“לא ממש. ואתה?”
“או. אני הלכתי לקונצרטים. ולאופרה! ראיתי את ‘דון ג‘ובאני‘ באולם שבו הוצג לראשונה… אני אוהב מוסיקה, ויש לי כרטיס ל‘מייסטרזינגר‘ מחר בערב – עוד אף־פעם לא ראיתי אופרה של ווגנר.”
“יופי לך…”
“ומחר את עובדת?”
“לא. מחר יום מנוחה…”
“אז מה דעתך לעשות משהו ביחד? למשל – לנסוע לזלצבורג? אני מזמין!”
נטשה דממה ועיניה אמרו כן. כן כן כן.
כבר היו בדרך חזרה למלון.
“ניסע באוטובוס?”
“לא! נלכה!”
לרגע עצרו על גשר הדנובה, מעל הנהר האפל המבעבע תחתיהם, פוקע שלפוחיות אגביות פה ושם, כולו בכוון אחד, למטרה אחת, אידיאה פיקס.
כתף אל כתף, זרוע ליד זרוע, ארבע כפות אוחזות במעקה. נשימות עצורות נבלעות בהמיית העיר.
והלכו.
נטשה פסעה בצעדים נמרצים, מאוששים, של מיטיבי לכת; הוא השתדל לא לפגר אחריה, לא להתנשף בעקבותיה.
רחובות מוארים, דוממים; דלת המלון המסתובבת, גרם המדרגות הקצר, המרופד, המוליך אל חדריהם: 1, 2.
והנה דלתותיהם השתיים.
“תכנסי אלי, ל… קצת?” העז לשאול, ברגע האחרון.
נטשה רק הניעה ראשה, כן, לא גורעת ממנו עין.
7.
הדלת נסגרה על העולם שבחוץ והגיפה סביבם בועת ארגמן אטומה – מיטה רחבה, וילונות כבדים, כהים.
ומיד הייתה נטשה חבוקה בזרועותיו, כמים שנלכדו במערבולת שואבת, שיבולת סחרחרה, חד־כוונית.
גווה הקל, עצמותיה הרוחפות, שמורות עיניה הרוטטות.
בעוד שמאלו פורפת כפתורי קדמת חולצתה מלמטה למעלה, שוטטה ימינו בין שכמותיה, רתמת חזייתה.
חזייה סובייטית, מי ידע חייה?
פלסטיק עלוב, תפרים נפרמים, קרסים לכודים בהגיון זר של כלכלה קורסת?
הם ישבו בפאת המיטה והוא פשט את חולצתה מעליה. והיא הייתה כה יפה בעורה הצחור, בחזייתה הצחה, בצווארה החלק, הנושם.
הוא נשק את כתפה האחת ואת השנייה בעודו מנסה לפרוץ את ווי החזייה. מסובך מדי.
ומיד שכלה נטשה ידיה לאחור ובקליק קטן התירה הרתמה וגילתה שדיה.
ונשימתו נעתקה.
הוא לא ציפה ליופי המתגרה, המשוחרר, חסר הרסן הזה תחת הפנים המאופקות, תחת הלבוש האפרורי.
שדיים חרוטיות מחודדות עם כיפות אדומות בוערות – כמו נותבים – שדיים זקופות, כמעט כמו אקספרס של חצות, פטמות ארגמן מתירות כל.
הוא גחן לינוק, ממתין להתקשחות נפעמת, והרגיש כי נשימתה נחלשת, כלה – כי הדם מתנמנם בעורקיה, נרדם.
הוא התרומם ממנה ושוב הלם בו היופי הפרוע של שדיה, של פרי התאווה, ופניה העצורים שלווים זכים ורחוקים.
ובלא להתיק ממנה את עיניו (והולך ונסער ככל שהולך ומתרחק) הוציא חופן שוקולדים מן המגירה – עיגולי מנתה יצוקים, ופרלינים ממולאים, בזוקים בנטפי שוקולד וגם וופלים מצופים בשוקולד טהור – זהב וינה ומדוחיה.
גופה של נטשה נמלא תנועה. עיניה התלקחו. בריכוז ממוקד קלפה את העטיפה הכסופה־המרשרשת מעל מטבעות המנטה והחדירה אותן לפיה בשאיבה מתלקקת ממיסה גומעת ובאנחה לא כבושה, כמעט דומעת.
ומיד, בטרם שככה הסערה הראשונה התרגשה השנייה ובאה – ופרלין, ועוד סערה, ופרלין.
רק שדיה דממו גאיונים במוצקותם הזקורה, בפטמותיהן החצופות, הקוראות תיגר באודם הזרחני שלהן.
והקוניאק! הוא מזג לה ולו.
וכך ישבו על המיטה, ירך צמודה לירך, כוסות הנוזל היקר, המזוקק, הנדיר, – בידיהם, השוקולד בחיקה ושדיה מזעזעים אותו עד שיתוק.
“אתה לא יודע…” אמרה נטשה, “כמה זמן…”
דמעות נקוו בעיניה.
הוא ליטף אותה בזהירות, בעדינות, בחמלה.
הוא נישק את פיה המתוק והיא נצמדה אליו בחזקה.
“מאוחר נטשה… נלך לישון?”
כן, אמרה, וניזדקפה והחלה רוכסת את חולצתה.
“לא תישארי איתי?” שאל.
“לא, אני נרדמת רק כשאני לבד.”
ומיד הוקל לו אם כי לא סבל את המחשבה שיישאר בלעדיה.
נטשה חייכה אליו בעיניים מאירות: אז להתראות בבוקר. חדר האוכל – בשבע?
8.
קול דלת טופחת, קול ברז נפתח ונסגר – כל קול העיד כי רק מחיצה דקה לכאורה ביניהם, קיר גבס או דיקט צבוע – מסך ברזל בלתי חדיר.
מתח נורא לדעת מה במיטה הנפרדת, מה בגוף האחר.
ואז בא הבוקר ורחוץ ומגולח עייף מאד מלילה ללא שינה ולבוש בגדיו הטובים התייצב בחדר האוכל, נושא שקיק שוקולד בכליו.
הנה רק נעלם שלשלת השוטר וכבר הם מאוחדים סביב שולחן משלהם.
קנקן הקפה הכסוף, כלי החלב והסוכר נקיי הקווים.
ולבסוף פתחה נטשה את תיקה בחיוך מיתחטא ושלשלה לתוכו בחטף ריבועי ריבה אחדים: “זה בשביל ביתי ילנה, שם, כבר שנתיים שלא היה לי דבר מתוק לתת לה.”
ואחר הלכו לתחנת הרכבת התחתית ונטשה בשכלה החריף קלטה בזריזות את כל הוראות המפות והשלטים המתחלפים בגרמנית, וחשמלית יום א‘ הריקה הסיעה אותם לתחנת הרכבת הגדולה, ובה, בקופה הממוחשבת, קנה להם כרטיסי הלוך ושוב, לזלצבורג, בכרטיס האשראי, שעניין והלהיב את נטשה עד מאד.
9.
תא אפור שני ספסלים מרופדים זה מול זה וירוק דשן בחלונות – שדות אוסטריה ויערותיה השלווים. נטשה ליד החלון פניה לזכוכית והוא צר עליה. ידו מרפרפת על אזנה הקטנה תחת השער הרך. מחליקה אט אט על סודרה המהוגן, הוורדרד, אל מתנה החי, המצטמרר. פורט עליו כאילו היה הצ‘לו החם שלו. נטשה נרתעת נמשכת נקסמת קופאת. “קחי שוקולד, נטשה” הוא אומר לה, כמו היה הוא מאלף והיא דולפין, והיא בולעת דיסקית מנטה בציפוי שוקולד, ואחר מציתה לה סיגריה ויונקת ממנה ממושכות. הוא מעביר את ידו על שכמה כאילו באגב וחש ברתמת החזייה. כף ידו אוחזת בכתפה כאילו הייתה שלו ונטשה עוברת לספסל שמנגד. היא אישה עצמאית. נטשה מתבוננת בו בעין בוחנת ואז מותחת את רגליה ומניחה אותן על ירכיו. מי כאן של מי. הרכבת מנדנדת מערסלת אותם על קפיציה הרכים בטי–טי–טי–טה טי–טי–טי–טה בטהובני אינסופי.
מישהו פותח את דלת התא מחפש מקום ומרגיש מיד כמה הוא מיותר כמה העשן דחוס ונמלט. נטשה מקלפת עוד מנטה ושיניה בוהקות בטרפה. הוא חולץ את נעליה ומדגדג את כפות רגליה. היא מביטה אליו בהשתוממות, ואוספת אותן תחתיה. והוא מחליט לא להידבק, לא להציק, לא לכפות את עצמו עליה.
עיניה נמלאות דמעות. והיא מוחה אותן ומחייכת.
חניה. רציפי תחנת הרכבת בלינץ, ופניה הסלוויים מוחתמים בהם: משתקפים בזכוכית החלון. זכר מתיקות ילדות רחוקה פושט בו: סימפוניה של מוצרט.
ובעדינות, בתאוצה בלתי מורגשת, כלומית, ניתקת הרכבת ממקומה ומחליקה הלאה, לדרום־מערב.
“אני כל־כך אוהבת לנסוע…” אומרת נטשה.
“ואיפה כבר היית?”
“בקנדה, באוסטרליה, אפילו בניו־יורק – זה היה כל־כך נפלא ונהדר…”
“ואיך הגעת לשם?”
“משלחת הנוער הסובייטי… זה היה העוקץ שבדבש. מין משלחת אסירים מובלים בחח. השמנת שבשמנת באזיקים. פרס ההשפלה הגדול…”
שער פשתן גזור, עינים אפורות כים ביום מעונן מאירות אליו, מתנצנצות.
הוא חזר לשבת לידה, נוגע־לא־נוגע, נוגע כמעט נוגע, שוקע בנים־לא־נים, בטלטלת תבחשה אליפטית, ממושכה.
הרכבת החליקה לזלצבורג, ונעצרה.
10.
כשיצאו מהרכבת לרציף הביטה נטשה לכאן ולכאן ובעוד רגע כבר היו בידה עלון לתיירים ומפה ולוח הזמנים של קווי האוטובוסים המקומיים והמלצה לכרטיסיה האופטימלית.
“למוזיאון?” “לאיזה מכולם?” ובעוד כלום כבר היו בקרוב שבהם, בגני מירבל המתוקים, מרפרפים על פסיפסים רומיים ומדונה בכותנת תכלת ושאר אוצרות. ומשהו בה היה חסר מנוחה ולא מסופק.
“רוצָה אולי לשתות משהו? לאכול אולי?” הבזיק רעיון במוחו. אודם עלה בלחייה. “בוא!”
ובחוץ אכסדרה ובה שורת חנויות, מסעדות ומזנונים.
“קינזה שפציאליטטן” היה כתוב על אחת מהן – מטעמים סיניים מובחרים. מסעדה סינית קטנה – “הסיני המאושר“. אור ניצת בעיני נטשה, גופה נידרך, נחיריה רטטו. “אוכל סיני! עוד אף פעם לא טעמתי אוכל סיני!” אמרה בהתרגשות.
“אז הנה הגיע הזמן“, חייך “בואי נכנס“.
כן. היו שם שניצל סיני ומרק כרוב סיני – ובחדוות ילָדוֹת הזמינה מטוגנים ומעורבבים וחמוץ־מתוק, ואכלה הכל ברצינות וביסודיות עד שהצלחת הבהיקה מניקיון. והקינוח בער ורשף ניצוצות, כמקובל במסעדות הסיניות.
וכשכילתה פשטו בפניה רפיון נינוח, שתיקה מנומנמת.
אבל בקרוב השתנה משהו, איזה מהלך פנימי הוחלף, וכולה חזרה ונהייתה התעוררות נמרצת. “בוא נעלה לטירה!”
11.
אפשר לשלם 100 שילינג ולעלות בקרונית, ואפשר לעלות בחינם ברגל. “זה לא בא בחשבון, לשלם סכום שכזה!” אמרה נטשה והחלה להעפיל בדרך התלולה לפסגה.
היא פסעה בצעדים מאוששים ונמרצים וניכר היה ששרירי רגליה חסונים וגמישים. הוא דשדש בעקבותיה. היא שמרה על קצב קבוע ונשימה קלה, והוא הלך הלוך והתנשף, מנסה שלא לפגר. זה הלך ונהיה קשה ככל שנהיה יותר גבוה, אבל הנה עברו בשער הכניסה.
עמק פורה, נחל איתן, הרים תכלכלים, יערות. “וונדרפול!” אמרה נטשה.
הם עברו מאולם לאולם בטירה המבוצרת. ככל שהשתכללו תותחי האויב כן עבו חומות המבצר והתחזקו ביצוריו. השלטים הכחולים ספרו כי במחסנים נשמר אוכל שהספיק לגדוד מגינים לשלוש שנים – תבואה ובקר, שמן ויין.
נטשה נצמדה למעקה שבראש החומה, גוחנת מעט מעליו, צופה בעולם שנחשף ממנו: עולם הגלויה המושלמת. כפת השמים הכחולה, עננים אחדים לבנים תואמים, הרים עמומים באד מרחקים, כרי דשא ירוק־ירוק. שדרת עצים בצד כביש, עץ עץ וצלו, כמו חייל וקיטבג לרגליו.
ורוח קלילה, רוח לטפנית, נשבה.
הוא נדחק אליה קרוב קרוב. הם היו עכשיו יחד, מעל כיפות הכנסיות ומעל צריחי המגדלים, מעל גגות הבתים ומעל צמרות העצים. גם מעל הקב“ט, הקבט“ים, קב“טי כל הארצות התאחדו, ששקעו בעמק עם כל השאר ונצטמקו ללא כלום. הוא זז פחות מנימה, זז אינפיניטסימאלית לעברה. שערות זרועו כבר חשו, כבר התחשמלו מחלקת זרועה. ורוח קלילה, מתירנית, נשבה.
הוא הניח את ידו על מתנה של נטשה קצת־קצת מצמיד אותה אליו קצת־קצת מלטף קצת־קצת מדגדג באצבע מהססת לא לגמרי החלטית. הגובה הזה, הפרספקטיבה הזו, מבקשים מבט בשניים. טובים רק בארבע עיניים. לבד הם מעוררים געגועים מרים ולא יותר. נטשה הפנתה אליו לרגע את מבטה: עיניים תכולות פלדיות עיני חידה. מה שגרם לידו לצנוח ישר אל התחת שלה שהיה עגול ומוצק ונעים למגע מין אפרסק בשל הדורש צביטה – אבל הוא התאפק. נטשה שבה ונשאה עיניה אל ההרים, ורוח קלילה, מרחיבת ריאות, נשבה.
“מה שאת רואה שם הוא הארמון שבנה הארכיבישוף וולף דיטריך פון־רטנאו לאהובתו סלומה אלט” אמר, וקסם החטא ומתק הפריצות ללא חשבון מסמיכים את דמו. הארכיבישוף ואהובתו היהודיה, ימי פומפיה האחרונים, דקלי פרא. “אלט זה ישן ולבית החדש שבנה לגברת אלט הוא קרא אלטנוי, ישן־חדש, אלטנוי קרא הארכיבישוף למשכן פילגשו הצעירה והפורייה, שילדה לו חמישה־עשר ילדים.
וכשלוש מאות שנה אחר־כך עבד כאן בבית־המשפט של העיר הזאת מתמחה צעיר, ד“ר תיאודור הרצל שמו, וכאן הוא חיבר ספר בשם אלטנוילנד. ארץ ישן־חדש.” נטשה התבוננה בו בקימוט מצח. על מה אתה מדבר? “הספר תורגם מיד לעברית ונקרא בה תל־אביב” ניסה לבאר. “כן כן, אבל מה קרה לזוג ההוא?” “פון־רטנאו נאסר, ונכלא כאן במבצר הזה, ועונה עד מוות במרתף העינויים. סלומה הוגלתה לעיר רחוקה ונשכחה מלב.”
השמש פנתה עוד מעלה אחת מערבה והפזה את לחיה של נטשה, פיזזה בשערה הזהוב. לרגע נדמתה לפסל יווני גאה עם אף מושלם.
וכמה כבר יכול להמשך לו יום מושלם, ומה זומם הלילה.
הוא הידק את אחיזתו בה הצמיד אותה אליו את ירכיה את כתפיה את בטנה “מה מתחשק לך, נטשה” לחש באזנה. “מנטה” אמרה כמו “דג” שאומר דולפין.
היא נגסה בדיסקית המנטה בריכוז ובהתמכרות.
רוח קלילה, עצמאית ולא ברת אחיזה, נשבה לה.
“בוא נמשיך” אמרה נטשה, מציתה סיגריה. ופתאום לחשה “אני לא רוצה שזה יגמר, לא לא אני לא רוצה, שלא שלא יגמר” ואחזה בכפו בחזקה.
12.
השמש נטתה עוד מעלות אחדות מערבה, כבר הנמיכה מעט, וזה כבר ה־Residenz וגני יוּני המושלמים סביבו – אביב ורוד בהרי הפורצלן. בונבוניירה. צ‘ייקובסקי. צבעונים כתומים, לוע־ארי חומים־צהובים ואמנון־ותמר כחולים מסורקים בטורים סימטריים על הדשא הירוק הרווה. משוכות וורדים לוהטות באיפוק, מסדר עצים מסופרים, מגולחים, במדי א‘.
“וונדרפול” אמרה נטשה.
“ככה זה כשעשירים” אמר “ובפנים יש רמברנדט וטיציאן – נכנס?” ובלבו חשב ‘את לא יכולה להיות ציירת ולהגיד לא‘.
“מתי אתה חוזר לישראל?” שאלה.
“בשבוע הבא” ענה ואור קטן זרח בעיניה “אבל מחר בבוקר אני ממריא לכנס בארה“ב.” הוסיף והאור שקע.
נטשה החווירה ונשענה עליו. “אני לא רוצה מחר,” אמרה “שלא יבוא“. ומיד התעשתה ופסקה “בוא נכנס.” ונטלה דסקית מנטה־שוקולד מהשקית.
בין התמונות הנהדרות בתוך היופי המשומר צעד חצי צעד אחריה היא מובילה והוא מלטף מתניה היא רצינית והוא מחשש, חושב ששדיה הם הדבר המושלם ביותר שיש פה, האמיתי היחיד, החי היחיד, ואיש אינו רואה ואיש אינו מנחש.
“ולי יש פה עוד שבועיים,” אמרה כשיצאו “ואני לא מאמינה שכבר יקרה בהם משהו טוב“.
“אולי עוד יקרה,” חייך “עוד הלילה כולו נכון לפנינו. נחזור?”
“בוא נחזור“.
13.
וכבר התקרבו הדמדומים והצללים התארכו והתכול הסגיל ואדים זחלו אליו וערפל ניטש בגבעות החולשות על העיר ונטשה פסעה במרץ ברחובות הצרים. הם לא שעו לא לרוכלים ולא למנגן הנבל האירי, וגם לא לעגלונים בכרכרות החתן־כלה המצויצות.
גדת הנהר הכבושה, הרחבה, מימיו השופעים. הבתים המתכנסים זה־לזה בגדה השניה, כעדר צאן בהתקרב הלילה.
גשר, “והנה אוטובוס לתחנת הרכבת” אמרה נטשה מופלאת הזיכרון “זה הקו” וגם זכרה באיזה כיס הוא מחזיק את הכרטיסייה, ממש כקים בשעתו, שאומן לרגל להפליא.
הרכבת יצאה לדרך באותה התנתקות חרישית לא מורגשת החלטית והם הצטנפו דוממים זה בזו בתא החשוך. ובלי סיבה או טעם הוא התחיל לפזם לעצמו פזמון מתקתק
בשביל אל הבריכות פסעו שלובי ידיים
וכוכבים נשרו למים מן הטל
ותן בודד צחק הרחק בתוך הליל
והיא אמרה: אתה כל כך יפה, חייל
הרכבת צברה מהירות ובחלון התחלפה אפלה באפלה ונטשה התכנסה אליו נשענת על כתפו מתערסלת איתו בנענועי הקרון המרוסנים ושניהם מתנמנמים אחרי יום ארוך אחרי לילה ללא שינה
והיא אמרה לו: הן מחר תצא לדרך
את תרמילך ארזתי שאותו תיקח
לא שמתי בו מכתב לא פרח למזכרת
הן אם תזכור – תזכור, ואם תשכח – תשכח
זה סנטימנטלי זה קיטש, אמר לעצמו, והמשיך בעקשנות לפזם את הפזמון שנדבק אליו ולא הרפה. רק נטל את כפה הקטנה בידו רק ליטף אותה רכות עוד ועוד, ועוד.
והוא אמר לה ילדתי אני אחזור עוד
גם אם רחוק ממך – לבי נשאר אתך
והיא החזירה לו בלאט את הציפורן
הן אם יזכור – יזכור, ואם ישכח – ישכח.
“מה אתה מזמזם?” שאלה נטשה.
“סתם. שיר חיילים ישראלי ישן“.
“אתם הגברים” מלמלה “די. מספיק עם חיילים“.
14.
כשהגיעו לווינה החליטו שיש עוד דבר אחד שמוכרחים לעשות בווינה, והוא ללכת למרתף בירה. כי איך אפשר להיות תיירים בווינה בלי. בטח יוכלו גם לאכול בו משהו. הם מצאו אחד כזה, בדרך למלון, לא רחוק מהדנובה, וירדו אליו במדרגות.
אבל היה בו משהו קר ולא מושך והם הסתפקו בבירה שלגמו בחפזה מהכוסות הגבוהות. פניה של נטשה נאפדו עיקשות ונחישות: “בוא!”
ויד ביד חצו את הגשר וטפסו בחדר המדרגות האפלולי מחופה הארגמן. חדר 1 חדר 2. “תכנסי?” שאל בהיסוס. “אתה בכלל שואל?” ענתה נטשה בגערה ונכנסה בסערה בדלת שפתח.
הוא הגיף את הדלת אחריו, ונטשה פנתה אליו וחבקה אותו חזק בזרועותיה. וטמנה ראשה בכתפו. ונשקה על פיו. ואמרה “תודה על היום הבלתי נשכח“. ואחר החלה להתיר את הכפתורים בחולצתו ביד לא אמונה והוא לא יכול להתאפק מללוש אותה קצת בתחת, מה שהפיק מפיה פרץ צחוק לא צפוי שהאיץ בו להרים את חולצתה מעל ראשה ולהסתבך מיד בקרסי החזייה הסובייטית המתוחכמים מה שהצחיק אותה עוד יותר ובתנועה חיננית הושיטה ידיה לאחור והתירה אותם בנקישה זריזה ועד מהרה היו שניהם ערומים בחושך על המיטה הרחבה. “יש לך שדיים מדהימים, נטשה, לעולם אשבע מראותם” חשב בעוד ידו מחליקה עליהם בזהירות מסלסלת בפטמה להרגישה נובטת. נשכחו הקונדומים ושמן התינוקות: רק להיסחף ברגע החולף, רק להילכד בחרמו. הוא גחן עליה וינק, הוא היה עוללה המיוחם, החמדן. כל עיצורי היום הארוך, כל מחסומיו כל ספקותיו הוסרו, תכף יחלץ הפקק מהבקבוק.
“נטשה” לחש באזנה וליקק את תנוך אוזנה הקטן. “נטשה – מתוק לי להגיד נטשה“. הוא הרגיש שהיא עוצמת את עיניה. גופה היה שקט ונייח וכל יזמה עזבתהו, מתמסרת כאדמה המצפה למטר. אבל העור המתוח, החלק, רטט תחת אצבעו הסיירת הסקרנית. הכינור, הטבור, הפגישה המשמחת עם עצם האגן הגבוהה – אישה! וההארה הסופית הזאת העמידה לו אותו בבת־אחת.
שפתי ערוותה כבר היו נפוחים ולחים ורכים מצפים שיבחש ברכות המשומנת, במעדן החמים, הנימוח, בתנועה מעגלית, מערבלת, ואז התגלגל עליה וככל שהעמיק בה כן הלכה נשימתה וכבדה, אוגרת אויר מלוא הסרעפת ושריריה נדרכים כקשת.
“אוי” השתחררה גניחה מפיה והוא חשב שלא יתכן שהיא סוכנת ק.ג.ב, כי זו כבר הייתה מזייפת כאן אורגזמה רבתי. אבל במחשבה הזאת נפל לו הזין והתכווץ לזעיר אנפין.
בעיניים עצומות ניסה לשחזר, ניסה לשוב ולראות עוד פעם בחושך איך עכברונת עולה מהגלים מטפסת בקושי על צדפה ונהיית לוונוס מפוארת, חשופת שדיים, אבל זה לא עזר.
נטשה הדקה אותו בידיה אליה ושלבה רגליה סביבו ואמרה “אל תצא, אני רוצה שתישאר בתוכי. אני לא רוצה לחזור לרוסיה, אני לא רוצה להיפרד, אני לא רוצה להיות עצובה“.
“בספטמבר אגיע לרוסיה, כנראה.” אמר וחש שנטשה מחייכת בספקנות מבטלת. “באמת, יש לי שם כנס“.
אחר־כך החליפו כתובות, והיא רשמה במחברתו את שמה המלא ותוארה, ואת כתובת ביתה במוסקבה, ואת מספרי הטלפון בו, ואת כתובת בית הקיץ שלה, ומספר הטלפון שלו, ואת כתובת מכון המחקר בו עבדה, ומספרי הטלפונים והפקס שם “ואולי כדאי שתטלפן או תכתוב לשם – כך זה יהיה יותר פרטי.” סיכמה. הוא מצידו נתן לה רק מס‘ תיבת דואר ותו לא.
ואחר התלחשו קצת יד ביד, ושינה כבדה, שנת נרקוזה נעלה את עפעפיו ורק מאוחר יותר ניבע בהם מעין סדק דק ומבעדו ראה אור עולה במנורה הקטנה שעל השידה ואת נטשה בפנים מרוכזות וענייניות רוכנת ופותחת את המגירה ומחטטת בה ושולה ממנה את שקית השוקולדים ומקלפת אותם, ואוכלת אותם ביסודיות ובקפדנות מהראשון ועד האחרון.