אוגוסט
12
תגיות
התרוששות – 9.
פרק תשיעי: אצל ראש השרות
“כן כן, תכנס.” אמרה הרלשי“ת מאצל שולחנה העמוס, בצריף הצנוע שבפאתי הקריה. הוא הגיע לפגישה אליה זומן בדיוק נמרץ.
מאחורי שולחן כתיבה גדול ישב הראש ודיבר בטלפון. פניו פנו לאיזו נקודה רחוקה בחלל והוא אותת לו בידו לשבת, בלא להפנותם אליו. “לא.” אמר לאפרכסת, כנראה “לא. לא ולא.” אחרי שהחזיר את השפופרת לעריסה לחץ על כפתור האינטרקום: “שולה תשיגי לי את הקמז“ר!” אמר, וקם מושך במכנסיו הנשמטים. “רגע אחד“, הפטיר, ויצא מן החדר.
על הקירות סביב היו תלויות ממוסגרות תעודות הצטיינות ומכתבי הערכה ותודה. בארון עם דלתות זכוכית היו מונחים גביעים ופסלונים. “לאיציק, לזכר הניצחון באליפות הבסיס בכדור־עף, מפלוגה ג‘, חורף תשכ“ח” “למפקדנו היקר, הצלחה בהמשך דרכך, קיץ תשמ“ח” וכיוצא באלו.
הוא נזהר מאד לא להציץ במסמכים שנותרו על השולחן, בתיק, התיק שלו כנראה, שנותר פתוח. אולי מצלמה נסתרת מצפה לתפוס אותו לועס מסמך כלשהו מתוך התיק, מי יודע. בוודאי מונח שם הדו“ח שכתב, כנדרש, עם חזרתו מוינה, שהיתה גם חזרתו מהילטון־הד ומאוטווה, ובו, בין שמות מדענים שפגש, ומלומדים איתם שוחח, נזכר גם השם ד“ר נ. פופובה מהמכון לחקר פרובלמות בתקשורת נתונים ממוסקבה. האם מישהו כאן עשה את “מצא את המשותף” “ומה יוצא דופן?”. רגע האמת מתקרב, אמר לעצמו.
כשהראש חזר, זמזם שוב האינטרקום: “הקמז“ר על הקו!” הראש הרים את השפופרת ואחרי מילות נימוס אחדות ביניהן “נשמה” ו“מה־זה?” אמר: “בשום אופן! לא בא בחשבון! אין בכלל על מה לדבר!” וטרק.
ואז עיין מעט בתיק, גרד בלחיו, והישיר אליו מבט: “רוסיה, אה, רוסיה?” ובטרם הספיק לברר לעצמו איך להגיב הפטיר הראש להפתעתו המוחלטת: “אין לנו התנגדות מיוחדת, אבל תיגש לשמוליק ותקבל הנחיות מפורטות“. ובזה קם והושיט לו את ידו, לאות שהפגישה הסתיימה.
הרלשי“ת הפנתה אותו למסדרון, לחדר הסגן־לתפקידים־מיוחדים. שמוליק ישב בפינת חדרו, ליד שולחן מתקפל, על כיסא מתקפל. יתר השולחנות הקבועים, הכיסאות, המדפים וחלק מהרצפה היו מכוסים בשכבה עבה של גזרי עיתונים, צילומי מסמכים, תיקים וקלסרים.
“תראה” אמר לו שמוליק, וקירב מאד את פניו לפניו, ממתיק סוד: “אנחנו מאד מעריכים אותך. ידוע לנו שאתה אדם ישר ונאמן ובעל הישגים מופלאים בשטח שלך. אחרת בכלל לא היינו מדברים איתך, כי הבקשה שלך מעמידה אותנו במצב קשה ובפני דילמה לא פשוטה. נראה כאילו העולם השתנה, כאילו הייתה רעידת אדמה גדולה, כאילו המשטר שם התחלף, כאילו הקומוניזם הובס, כאילו ברית המועצות עברה מן העולם ובמקומה עלתה רוסיה מאפרה. כך זה נראה.
אבל אנחנו לא מאמינים בדברים כאלה.
השירותים החשאיים שם לא התחלפו. הם אולי החליפו את שמם, אבל האנשים נשארו אותם אנשים ויושבים באותם משרדים ופועלים באותן השיטות.”
“ומה המטרה שלהם?” התערב הוא בדברי שמוליק “מה הם רוצים להשיג עכשיו?”
“שאלה טובה. פעם הם רצו לשלוט בעולם. כיום הם רוצים להשיג סודות מסחריים. כיום הכלכלה היא הכוח: הם מפעילים ריגול תעשייתי“.
“ולמי שאין סודות תעשייתיים, יש ממה לחשוש?”
“זה העניין. אינך יודע אם יש לך סודות כאלה או לא. יכול להיות שיש לך סודות לא מודעים. גם אני לא יודע. גם הם לא יודעים. בסודות מדינה הדבר פשוט וברור: אתה חתום על שותפות סוד ואני יכול לדעת ברגע באיזה סודות אתה מחזיק. אבל סודות מסחריים, צד שלישי, איך אוכל לדעת?”
הוא משך בכתפיו.
“הסודות הלא מודעים מדאיגים אותנו.” אמר שמוליק “על כל פנים, אחרי היסוסים והתלבטויות הגענו למסקנה שאם לא ננסה – לעולם לא נדע. אתה צריך ראשית לחתום שאתה מבין את הסיכון שבנסיעה לרוסיה ולוקח אותו על עצמך. ושנית, אנחנו לא נתיר לך לצאת לרוסיה כפרט, אלא אך ורק כחבר במשלחת. הרבה יותר קשה לפגוע במשלחת, או לפתות אחד ממשתתפיה לדבר עבירה, מאשר לעולל זאת לפרט – בתנאי כמובן, שחברי המשלחת צמודים זה לזה כל העת, ומשגיחים זה על זה ללא הפסקה.”
“משלחת? איך אני יכול לצאת במשלחת? ההזמנה הייתה אישית אלי.”
“מממ… זו בעיה שלך. תארגן משלחת ותודיע למנהלי הכנס שאתה מגיע אך ורק איתה. זה התנאי שלנו לאישור נסיעתך.”
הוא הרתיע כיסאו אחור, נותן לו להבין שבזאת נסתיימה הפגישה.
המבקר קם ממקומו ושמוליק לחץ את ידו בחזקה, לחיצה גברית.
“אני אוציא מכתב אישור לקב“ט שלכם ואציין בו את התנאים. העיקרי שבהם: משלחת. כלומר לא פחות משלשה אנשים. ואסור לכם ללכת לבד לשום מקום. רק ביחד.”
“יש לי שאלה” הרהיב עוז “ומה עם מדענים שאני מכיר מפגישות בכנסים קודמים וכדומה? מה למשל עם ד“ר פופובה? אני משער שהם ירצו להפגש איתי, להזמין אותי, לבקר אותי במלון… זה יהיה מאד לא מנומס להגיע לרוסיה ולא להשמיע אות חיים.” הוא התברך בעצמו על הדו“ח שהגיש, בו ציין כנדרש את שמות כל המדענים איתם נפגש, כולל ד“ר נ. פופובה. בטוח שהאנשים כאן קראו אותו בעיון.
“עם אלו תוכל לשוחח בטלפון, או להיפגש במקום צבורי, אבל אך ורק בנוכחות כל המשלחת. ראה הוזהרת“.