אוגוסט
14
תגיות
התרוששות – 11.
פרק אחד־עשר: פרדה
1.
“זה מה שהבאת, הצעת מחיר לכרטיס טיסה לקנדה – באלף דולר?” שאלה מירי, בבוז מהול ברחמים. מירי, מירי אסולין, ראש מדור נסיעות והשתלמויות באגף כספים, מחלקת הנהלת חשבונות.
“כולם מביאים הצעת מחיר גבוהה פי שלוש, כי זה מאד כדאי, והוועדה תמיד מאשרת – ואז זה נכנס לך למקדמה. חזור למימי בסוכנות הנסיעות והסביר לה מה אנחנו צריכים.”
2.
“את הכרטיס תקנה ברגע האחרון,” אמרה לו עורכת הדין “יעלה אשר יעלה. זו תהיה השקעה משתלמת ביותר. אבל הרגע האחרון כבר הגיע. עליך לצאת את הארץ מוקדם ככל האפשר. הן כבר שמעו משהו. ניסית לסדר שבתון גם בצרפת? השארת קצוות לא סגורים? מצרפת צלצלו לאשתך והתעניינו מה התשובה שלך בעניין השבתון, ומתי תיתן אותה. זה הדליק אצלן אורות אזהרה אדומים ועליך לברוח. מיד. אני תכף אזמין את אשתך ואת עורכת הדין שלה אלי לדיון בפשרה, ואקבע איתן ליומיים אחרי שתמריא. הן לא תנקוטנה בשום צעד לפני הפגישה הזו. כשאספר להן שנסעת יהיה פיצוץ גדול והן ישר תרוצנה להוציא צווי עיקול ואיסור יציאה מהארץ. אבל אז – הציפור כבר התעופפה לה.”
“אבל אני אמור להגיע לרוסיה רק ב־19 לחודש. אין לי לפני זה לאן לנסוע או מי שישלם נסיעה זו. וחוץ מזה, מה יהיה עם המשלחת? אני אמור לנסוע בראש משלחת. ועד שארגנתי אותה.”
עורכת הדין התבוננה בו משועשעת, כמי שצופה בחיה קטנה מבולבלת.
“גש למפת אירופה. בחר לך מדינה. סע אליה לשבוע ותעשה חיים. קדימה. חבל על כל רגע. ועם המשלחת כבר תיפגש ברוסיה.”
ולפני שיצא הוסיפה:
“והשתדל בכל זאת שאף אחד לא ידע. השתדל שהשמועה לא תעשה לה כנפיים. בלי מסיבות פרידה רבות מוזמנים“.
3.
למחרת, יום שישי בשמונה בבוקר, התייצב בפתח הקונסוליה הקנדית ברחוב חבקוק בתל־אביב, על יד הים, עם כל המסמכים שברשותו, שכבר כללו חוזה חתום עם החברה הקנדית ורישיון עבודה בקנדה, אישור מהבנק שלו שהוא לקוח טוב, ומסמך ממקום העבודה האומר שאושר לו שבתון ושמצפים לשובו.
אבל ליבו אמר לו שמשהו בכל זאת לא יהיה בסדר, שמשהו יהיה חסר, או לא מתאים, וכך, על קוצו של יוד, ייחרב הכל. האם בכלל פתוח שם ביום שישי בבוקר?
כן, מעשר ועד אחת. הוא שוטט מתוח על שפת הים עד שעת פתיחת הדלתות.
במסדרון כבר ישבו דוברי רוסית אחדים, מתוחים ופוכרי־אצבעות, משננים בלחש אלף מילים באנגלית.
הקונסולית, צנומה עד מצומקת, אסופת שיער מאפיר, רצינית ורשמית, עיינה בקפדנות במסמכים.
“מתי אתה מתכוון להגיע לקנדה?“ שאלה לבסוף.
“ב־5 לאוקטובר” השיב בהיסוס.
“טוב, אני אשלח לך את הוויזה הביתה. היא תגיע לידיך ב־4 לאוקטובר, בערך“.
“לא!“ נזעק “אני נוסע לרוסיה כבר ביום ראשון זה, ה־12 לספטמבר, ומשם אסע ישירות לקנדה.“
“אני יכולה לתת לך ויזה, ותוקפה יהיה לשנה בדיוק ובלבד – אבל החל מרגע זה.“
“אני לא אוכל לקבל את הוויזה בקונסוליה כלשהי של קנדה באירופה, ב־4 לאוקטובר?” ניסה להרוויח שלשה שבועות.
“לא. אתה יכול לקבל אותה אך ורק במדינה שאת דרכונה אתה נושא. רק כאן“.
“טוב.“ נכנע בזריזות. אי אפשר היה להתמקח. וכטרמפיסט צה“לי ותיק ועייף דבק בפילוסופיה של ‘עלה על מה שבא, ואחרי זה כבר תראה מה אפשר לעשות‘.
“היכן נולדת?“ שאלה הקונסולית.
“בירושלים“.
הוא ראה אותה רושמת “ירושלים, פלסטין” ומכה בחותמותיה הכבדות בניירות ובדרכון, ומצמידה אליו בסיכות פלדה, כן, ויזת עבודה לקנדה, בתוקף מעכשיו.
4.
מהקונסוליה הקנדית בתל־אביב נסע ישר לסוכנות הנסיעות בבאר־שבע, והגיע אליה דקות אחדות לפני שעת הסגירה של יום שישי הקצר.
“הדבר היחידי שאפשר לעשות עכשיו, מעכשיו לעכשיו, זה כרטיס במחלקת־עסקים” אמרה מימי. לא היה לו מושג איך ישלם בעדו, או אם יחזירו לו הוצאה אסורה שכזו. אולי אם יגיד למירי אסולין כי זה מה שהבין מדבריה. עליו להציל את חייו.
“אז לאן באירופה?“ שאלה מימי.
הוא הביט סביב־סביב על המודעות הצבעוניות התלויות על קירות המשרד, שמתוכן חייכו אליו בנות־טהיטי קשוטות פרח וילדי סומטרה תמימים.
“לשוויצריה” פלט בלי דעת מדוע “לשוויצריה, ביום שני בבוקר“.
5.
בשבת צרר את מעט חפציו והפקיד את כל מה שלא יכול היה לקחת עמו בידי יעל. וביום ראשון פינה את משרדו, לחץ מעט ידיים לפרידה וסיכם עם אנשי המשלחת להיפגש איתם במוסקבה, הוא לא ידע איפה בדיוק ואיך, וברגע האחרון עוד הספיק אפילו למכור את המכונית שלו לאחד מעמיתיו. הקונה הסכים להסיע אותו לבית הוריו שבדרך לשדה התעופה, ואז ניגש למשרד הקב“ט לתדרוך אחרון.
“אין לי הרבה מה לומר לך,” אמר הקב”ט “כבר תודרכת מספיק. חתום כאן וכאן וכאן שקראת ואתה מבין ויודע מה מותר ומה אסור. הנה. ורשום לפניך את מספר האיש שלנו במוסקבה – ואם תזדקק לעזרה פנה אליו. וכאן המספר של האיש שלנו בציריך, וכאן באוטווה. כשתגיע לשם, צור אתו קשר. ואני מבין שדבר ראשון במוסקבה תמצא את חבריך למשלחת ותתאחד איתם.“
הקב“ט קם ממקומו, לחץ את ידו בחזקה, ונפרד ממנו בחיוך רחב.
6.
ואחר הצהריים עמס את מטלטליו על המכונית, ונסע עם יעל לבנק, לקבל את מקדמת הנסיעה והשבתון. הם דברו בקול שקול על עניינים סידוריים.
אבל ברמזור ראה שדמעות גדולות זולגות על לחייה.
“אני לא רוצה שתיסע” מלמלה “לא רוצה שתיסע ותשכח אותי“.