אוגוסט
15
תגיות
התרוששות – 12.
פרק שנים־עשר: אלן.
1.
ערב קיץ ירד על לוצרן, בעמק בין ההרים. 28 באוגוסט, רקיע שחור וכוכבים זוהרים בו.
גן של בית קפה על גדת הנהר, מול הגשר הצר, הארוך, העטור בשרשרות פנסים, בין העצים.
בשולחן סמוך יושבת נערה לבדה.
השיער הבלונדי הקצר, העיניים האפורות־תכולות המרווחות, עורה הצח, הרענן, הציווי החרישי העולה ממנה – “מצא חן בעיני” – הזכירו לו את אתי, שאהב אהבה קצרה כברק כשהיה חייל מבולבל בנח“ל.
2.
הוא ניגש לשולחנה ושאל אם אפשר להצטרף (הוא העז, באמת?). היא תלתה בו מבט בלתי מזמין בעליל, את מבט המלכות של אתי – אבל לא סירבה. כמעט מטעמי “מקום ציבורי ואני לא יכולה לאסור עליך“.
הוא הזמין בירה לשניהם ושאל עליה. זו השאלה שכמעט תמיד שוברת את הקרח, כי מי לא שמח לדבר על עצמו.
היא אמנית מאוטרכט שבהולנד, אמרה בחשיבות, ותכניתה הגדולה היא לצייר קרחון.
היא כבר למדה כל מה שראוי ללמוד על קרחונים. היא כבר בחרה בקרחון שלה, ועכשיו היא בדרך אליו. המסע שלה מתוכנן עד אחרון פרטיו: מתוקצב, מתוזמן, מוזמן. “בדיוק ההפך ממני” העיר “שאצלי דווקא הכל פתוח ואין לי מושג מה אעשה ברגע הבא“.
וההערה הזאת הציתה זיק בעיניה. בכל זאת האפשרות הכמוסה לפרוע סדרים מושכת, האפשרות לתפוס חלומות בעודם חולפים על פניך.
“דווקא רציתי לראות את עמק לוצרן מעל פסגת ההר ההוא שם למעלה, בלילה” אמרה מיד.
“יש לשם כביש?“ שאל, ובעודו מדבר הבין שהיא התכוונה לטפס לשם בשביל עיזים כלשהו.
“על זה לא חשבתי” אמרה, “יש לך מכונית?“ ושלפה מפה מתיק שהיה מונח לצידה.
“יש!“ אמרה, “אפילו כביש יש לשם – אם כי זה לא אותו דבר“.
“אם את רוצה – אז קדימה.”
כשפסעו למכונית נוכח שהיא גבוהה ממנו בראש – אחת מאותן הולנדיות ענקיות. אבל לא היה אכפת לו כלל. הוא הכיר לה טובה על כך שהיא בוטחת בו ומסכימה להתיידד איתו.
“קוראים לי אלן,” אמרה כשהתיישבו במכונית, והושיטה לו את ידה “הלן?“ “לא, אלן, א–ל–ן.“
“טוב אלן, אני אנהג – ואת תנווטי. הגידי לי איך לנסוע“.
עד מהרה היו מחוץ לעיר הקטנה בדרך הצרה שהחלה מתפתלת בדרכה לפסגה.
אף מכונית מלבד מכוניתם לא נסעה בכביש, לא במעלה ההר, לא במורדו. אלן פתחה את החלון שלידה ואויר קיץ חמים וריחני זרם אליהם.
הוא עצר במפרץ החניה הראשון הצופה אל פני העיר השאננה שבעמק, על ניקודי אורותיה המצהיבים מתוך החשכה.
“זה עוד לא כאן” אמרה אלן ופניה חתומים.
הוא המשיך להעפיל בכביש המזגזג. הסיבובים היו חדים ביותר, ואף כי נהג לאט ובזהירות, הם הטו את אלן ממנו ואליו, אחד לאחד, נוגעת לא נוגעת.
ומה יכול היה להיות אם היו רוכבים לכאן על אופנוע?
מסביבם התחיל לגבוה יער בא בימים. “נכנסו לשמורה,” אמרה אלן בסיפוק “מכאן והלאה אסור לכרות עצים“.
חושך כבד השתרר. הכוכבים מעליהם, ואורות העיר מתחתם – כבו. נהיה קר. והכביש טיפס והמשיך לטפס. גזעים רחבי־הקף ומכוסי קיסוס נזדרחו רגע באלומות אור המכונית וחזרו והתכסו בעלטה. איילה ניתרה, זקפה צוואר, ונעלמה במרוצה.
כמו ים נהיה הכביש, נעשה גלים־גלים, והמכונית חצתה אותו עולה ויורדת כסירה על צולה רותחת. מין טרנר בים השחור בלילה.
ברק הבריק ועיני אלן הכחילו בו שבעתיים והיא התנשמה מלוא הסרעפת, שני מילימטר מימינו.
ואז התחיל לרדת שלג.
עבה, סמיך, לבן, ושקט בלי גבול.
הוא לא אמר דבר. גם אלן לא אמרה דבר. הוא הדמים את המכונית.
ואז פנתה אליו וחיוך רחב התפשט על פניה, בפעם הראשונה.
“איזה יופי!“ אמרה.
ואחרי כן התניע את המכונית והם יצאו בדרך המתפתלת למטה, חזרה ללוצרן.
“אל תתמהו על השלג שבא בניסן, אנחנו ראינוהו בסיוון” כתב מי שכתב על משקוף בית הכנסת בברעם.
והחכם מכל אדם כתב: “כצינת שלג ביום קציר, ציר נאמן לשולחיו; ונפש אדניו ישיב“.