אוגוסט
16
תגיות
התרוששות – 13.
פרק שלשה־עשר: התרוששות
“ראשית, היסוסי – שוודאי מוכרים לך – לבלבל לך את המוח? ובאיזו זכות – עכשיו שאינני מטופל בתשלום?
מאידך אף פעם לא הרגשתי שטיפולך הוא פעולה עסקית גרידא. אמנם יחסינו אופיינו בכך שהתמקדו בי ובבעיותיי ואת נשארת לגמרי בצל, אבל האכפתיות שלך נראתה לי כנה ואותנטית. את גם בעצם האדם שיודע עלי הכי הרבה העולם – כל אחד אחר ראה רק חלק מהתמונה – והלא יעניין אותך איך הסיפור נמשך? זה גם יקל בוודאי את המשך הטיפול.
עד כאן ההתנצלות.
מכאן – ובתמציתיות – סיפור המעשה.
נפרדתי ממך – מזיע ותשוש – כעשר שעות לפני עזבי את הארץ, אחרי שפיניתי את הדירה, מכרתי את המכונית, עשיתי אלף סידורים בבנקים ובמשרדים – ולא נפרדתי מהילדים ומחברי לעבודה, אלא רק מיעל הבוכה.
בבוקר מוקדם נפרדתי מההורים. אמא אמרה שנודף לי ריח רע מהפה ושאשתדל לשפר את צחצוח השיניים. אבא הביא אותי לשדה התעופה. בלב משותק עברתי בשלום את ביקורת הגבולות. לא היה צו עיכוב יציאה. ניצלתי. לעת עתה. קניתי – ברגשות הקלה – מדריך לתייר בשווייץ, וטלפנתי לאמא שעברתי את ביקורת־הגבולות בשלום.
בזמן הטיסה קראתי במדריך וניסיתי לארגן לי מסלול כלשהו בשווצריה. זה לא אני הייתי שם, על כיסא המטוס – מישהו אחר קרא את המדריך שהחזקתי בידי. כשהגעתי שכרתי מכונית ונסעתי לעיירה וינטרטור הסמוכה לציריך. הרגשתי שאני מתמוטט מעייפות. מצאתי מלון ולפני שהלכתי לישון צלצלתי שוב להורי הזקנים לדווח שהכל בסדר. אימא אמרה שזמן קצר לפני כן טלפנה אשתי בהתרגשות ותבעה בתוקף לדעת אפוא אני. נבהלתי מאד – ראיתי בדמיוני עיקולים, החרמות ומי יודע מה. מיד צלצלתי אליה ושאלתי אותה מה העניינים והיא טענה שרק רצתה להבהיר לי כי הפגישה עם עורכות הדין תתקיים בעוד עשרה ימים. אמרתי לה שאני רושם זאת לפני. זה לא עלה באותה שיחה, אך באותם ימים עצמם חיפשה אותי גם הבת. היא רצתה לעבור לגור אצלי – גם קרוב יותר לביה“ס, גם אוכל לעזור לה בלימודים וגם כדי להתנתק מאימא שלה ולהרגיז אותה. הבת העלתה זאת אחרי שהכל כבר היה סגור, ומחליפי בעבודה כבר ישב במשרד וחיכה שאפנה את מקומי וכו‘ וכו‘ – ודיבור כנה איתה היה מסתיים קרוב לוודאי בצו עיכוב יציאה מהארץ.
ועוד התברר לי אחר כך כי באותו בוקר בו נסעתי הלכה אשתי עם עורכת הדין שלה לבית המשפט להוציא צווי עיכוב, עיקול, וסיכול. נפש טובה סיפרה לה שאני ‘מנקה את שולחני‘ בעבודה. ברגע האחרון התחרטה ולא הוציאה את הצו. אבל אני כבר הייתי בשווצריה. זה מה שהיא ניסתה להודיע לי? לאמא אמרה שהיא מחפשת אותי כי יש ‘התפתחויות חיוביות‘.
שכבתי במיטה נבוך ומבולבל – בכלל לא הייתי בטוח שעשיתי נכון שנמלטתי מהארץ. גם לא הייתה לי חרטה על שגיאה קשה – רק ערפל מעיק ומתח של אי־וודאות וספקות – בין היתר בחכמתן ובתבונתן של יועצותיי. אל תכעסי.
למחרת התחלתי את הסיור בשוויצריה בביקור באוסף ריינהרדט בוינטרטור (שלחתי לך גלויה משם). ביקרתי במקומות יפים ומרהיבים – כולי שפוף, מדוכא, בודד – מפספס. ועם זאת ישנתי טוב בלילות וזה סממן חשוב של נורמליות אצלי – כשאני במצב ‘מעורר‘ – איני מסוגל לישון בכלל. ככל שהמשכתי בטיול הלכתי ונרגעתי.
ביום הרביעי לטיול מצאתי את עצמי בעיר היפיפייה לוצרן, בבית־קפה בין העצים שעל שפת הנהר. הערב כבר ירד, נורות צבעוניות נתלו בשרשרות על גדות הנהר ובבואתן נצנצה במים. ליד אחד השולחנות ישבה נערה לבדה. מראיה הזכיר לי את אסתר – שהייתה חברתי ליומיים ואהבתי אותה חודשיים אהבה עזה שנגמרה במפח נפש, התרחקות מוחלטת ואכזבה מרה. העזתי ובקשתי את רשותה להצטרף לשולחנה. היא הסכימה, אבל בחוסר חשק בולט. הזמנתי בירה לשנינו והתפתחה שיחה. התברר כי היא אמנית הולנדית המתעניינת בנופים. והיא כאן בטיול שתוכנן ותוקצב בקפידה רבה – היה ברור לה, אחרי מחקרים רבים, מהו סדר יומה בדיוק, היכן תבקר, היכן תלון, כמה יעלה כל דבר. לי לא היה מושג מכל אלה. לאט לאט הפשיר הקרח ובסופו של דבר נדברנו שנפגש למחרת באותו מקום ונטייל ביחד, וכך היה. כרגיל התפתחה עד מהרה אינטימיות בינינו, לא גופנית, אבל קרבה. גם כך זה היה טוב בהרבה מאשר להסתובב שם לבד. היא גם ידעה הרבה יותר ממני על שוויצריה וחמודותיה. והמעניין ביותר היה לשמוע על חייה של אישה צעירה (27) ועצמאית בהולנד, ועל כך דברה בהרחבה. האמת היא שלא כל־כך רציתי בקשר גופני איתה, כי הרגשתי מדוכא ובלתי מיני. נפרדנו בנשיקה ליד גרסה מקומית של בית ספר שדה, ממנו הייתה אמורה להעפיל למחרת, רגלית, לאחת מפסגות האלפים. אתגר עצום להולנדית מארצות השפלה. שלג טרי ירד בלילה. ואני חזרתי לציריך, כי בצהריי יום המחרת עמדתי להמריא לרוסיה.
זה היה ה־2 בספטמבר, יומיים לפני פגישת אשתי ועורכות הדין, בה תתברר להן האמת על מקום המצאי, ואני הייתי מתוח מאד לקראת האירועים הללו. הכנתי מכתב לילדים שמסביר מה קרה.
והייתה עוד סיבה למתח. במוסקבה הייתה נטשה, איתה רציתי מאד להיפגש – וידעתי שיש גורמים כבדי משקל שלא יביטו על כך בעין טובה. ותגובתם יכולה להיות רעה ופוגענית. הותר לי אמנם להתקשר איתה טלפונית – אך ביקור שלה אצלי במלון, למשל, צריך ל“הדליק נורה אדומה“. אבל אם מתקשרים טלפונית – איך אפשר להסביר שאי־אפשר להיפגש?
גם סיפורי האימים של נטשה על המתרחש ברחובות מוסקבה ואזהרות ה‘גורמים‘ מפני ריגול, מלכודות וסחיטה העלו את המתח.
אכסנתי את שק החפצים הגדול שלי בתא בנמל התעופה של ציריך, והמראתי למוסקבה.
הרושם הראשון שקיבלתי ממוסקבה – כבוי אורות.
בדיקת הדרכונים, המכס – תור אינסופי באולם ענק, חשוך, כשקציני קג“ב (?) עייפים ואדישים עובדים בו לאט לאט. הזעתי כמו בדואר הישן, העותומני, של באר שבע, נגיד באוגוסט 69, או כמו בימ“ח ניר צבי (“רמלה, ליד פסי הרכבת”), מול אשנב האפסנאות, בגיוס חטיבתי. היו עלי 11000 דולר בהמחאות נוסעים וכ־2000 דולר במזומן, וידעתי שזה הון עתק במושגים רוסיים, המצדיק בקלות שדידתי ושחיטתי בידי הפושע הרוסי המצוי…
כשיצאתי, כעבור שעתיים מאז הנחיתה, לאולם הנוסעים (מוזנח מתפורר ואפל) עטו עלי להקות להקות של נהגי טקסי וחלפני כספים שהציעו את שירותם. כל אחד מהם נראה לי יותר מפחיד מרעהו. הלכתי לבנק והחלפתי, לאחר תור נוסף, 40 דולר ל 8500 רובל. הפקידה האדישה והאטית חישבה את הסכום בחשבונייה (מראה זה חזר אחר כך על עצמו בכל מקום). באותם רגעים התחרטתי בכל לבי על כל המסע, שבשבילו יצאתי מבוהל מהארץ, משאיר אחרי תסבוכת כה גדולה. מה זה היה נחוץ לי בכלל?
הפקדתי את עצמי ואת גורלי בידי נהג אחד שנראה פחות מבהיל מהאחרים. אמרתי לו את כתובת המלון שקיבלתי ממארגני הכנס. הוא הוביל אותי למונית – ואז התברר שזו בכלל ה“לדה” הפרטית המרופטת שלו – ששמשתה הקדמית מרוסקת. מישהו השליך עליו אבן, הסביר. (אחר כך התברר לי כי יש גם מוניות אמיתיות והנ“ל גבה ממני פי ארבעה מהמחיר שמונית כזאת הייתה גובה; הכל מסיעים שם, בשכר, נוסעים מזדמנים במכוניותיהם – אפילו מכוניות הדואר עושות כך!). שבר הכלי הזה דהר במהירות 130 קמ“ש בכביש שהיו בו ששה מסלולים בכל כיוון, מתוחים להם בין יערות ליבנים – ובה בעת היו בו גם מאפיינים של כביש אום־כתף אל־עריש בשנת 67: לא מסומן, ללא מכשול הפרדה בין הנתיבים, ללא שוליים, בשום דבר הנוסע עליו אין אור (כבר היה שמונה בערב!) ורק גרוטאות רוסיות עשנות מקפצות בו על בורות ומדמנה.
סוף־סוף הגענו למלון, ‘סליוט‘ שמו – שנראה לי עומד בשום מקום, מנותק מהעולם, כמעט קטורגה. בדלפק הקבלה ישבו פקידות אדישות בחשכה מוחלטת ודבר ראשון לקחו ממני את הדרכון. נשלחתי, דרך לובי מוזנח ואפל ולו שומרי סף ענקיים במדים מנומרים – לחדר בקומה השישית, שנראה כמו חדר במלון שליד ארמון היפיפייה הנרדמת. משהו שהזמן פסק בו מלכת לפני עשרות שנים, עם הטלוויזיה העתיקה והריהוט הכבד מעץ מלא, משובח, ונייר המכתבים המקומט שהצהיב; וחצי הסבון הצהוב חסר העטיפה באמבטיה (ונייר הטואלט שנראה כמו נייר אריזה לתפוזים בבתי־אריזה של פרדסי ילדותי).
הגעתי ראשון למוסקבה – כך חשבתי – כי יתר חברי המשלחת היו אמורים להגיע רק לפנות בוקר. לאן בכלל הם יגיעו? למלון הזה, או לא?
חיכיתי קצת שאירגע. לגמתי מהוויסקי שהבאתי איתי כדי להרדים חלק מתאי המוח הקודחים בראש. הכנתי לי במחברת ראשי פרקים כדי שהתרגשות השיחה לא תשכיח ממני מה רציתי לאמור: אני כאן עם קבוצה ולא נוכל להיפגש, אבל מאד אשמח לדבר איתך בטלפון – רק הגידי לאן לצלצל.
וצלצלתי. בבית־הקיץ ענה לי גבר שקרא לה מיד לטלפון – וקולה היה שמח ומשוחרר כפי שעוד לא שמעתי. היא סיפרה שהם בעיצומה של מסיבת יום הולדת ה־80 של אמה והבית מלא אורחים. והוסיפה ואמרה שתתפנה מהכל כדי להראות לי את מוסקבה. בעצם לא הצלחתי להגיד לה כלום – וקבענו שאתקשר למחרת לעבודתה. היא אמרה שהיא כל־כך שמחה ומאושרת לשמוע את קולי.
בבוקר ירדתי ללובי המלון – הם החזירו לי את הדרכון, אבל אמרו שעמיתי, חברי המשלחת, לא הגיעו, לא למלון הזה, על כל פנים. לא ידעתי מה לעשות ולמי לפנות, כי את המשך המגעים עם הרוסים ניהלו האחרים בהעדרי. חזרתי לחדר, ניסיתי להתקשר למארגני הכנס בטומסק – אין מהם תשובה. מה השעה שם עכשיו? 12.00 היא שעת עזיבת המלון, ועם נטשה קבעתי שאתקשר אליה לעבודה ב־10.30, ובינתיים צילמתי מחלון החדר גננים שקצרו את הדשא – בחרמשים…
אבל אחר זמן קצר התקשר אלי אחד מעמיתי – ומתברר שהם הגיעו, ושלהם דווקא כן חיכו מארגני הכנס בשדה התעופה, ושלקחו אותם ל“מלון המדענים” אשר בלב מוסקבה. גם לי חיכו המארגנים בשדה התעופה, אבל איך שהוא הם פספסו אותי. ובאמת כעבור שעות אחדות הגיע מדען צעיר מסיביר, מקריח, נטול שיניים ודובר אנגלית עילגת והעביר אותי למלון האקדמיה למדעים ב“אוקטוברסקיה” – בחוג הפנימי של מוסקבה.
ומהמלון החדש ניסיתי להתקשר לנטשה – ב־10.30, ב־11.00 וב־11.30, אבל פעם אחר פעם נעניתי שהיא עוד לא הגיעה לעבודה.
יותר מאוחר התברר כי היא משתכרת 20 דולר לחודש (השכר המקובל למדען ברוסיה) ובעצם לא מצפים ממנה לתמורה בעבור שכר שכזה. רק אחה“צ תפסתי אותה בעבודה, סיפרתי לה שאני בקבוצה ומארחינו קבעו לנו סדר יום עמוס ולא נותרה בו שעה פנויה. היא נשמעה מאד מאוכזבת ואמרה שזה הנוהג הרוסי, אך אני בהחלט יכול לעמוד על דעתי ולבקש זמן חפשי ואיש לא ימנע זאת בעדי. הבטחתי שברגע שהתכניות יהיו יותר ברורות – אתקשר שוב. היא ציינה שהיא חוששת להיות מחוץ לביתה בשעות החשכה, ושהיא תבוא אלי למלון (ומזאת חששתי אני) ותראה לי את מוסקבה. חשבתי שאולי נצא בשבת יחד עם היתר, מה שממילא עשינו עם המדענים שאירחונו – ובכך יקהה עוקץ העניין.
את שארית היום בילינו בטיולים במוסקבה עם המארחים, ובפגישות עם מדענים עמיתים שרצו כולם להיפגש איתי, הסתכלו עלי בהערצה ובכבוד והחמיאו עד מבוכה. זה היה כל־כך מפתיע ומהמם אחרי 17 שנות התנכרות ושתיקה.
וזה לא גרם לי אפילו רגע של גאווה וסיפוק. להפך, רק הוסיף פחד ודאגה על כל הקיימות: עוד מעט תתברר להם טעותם, עוד מעט יצוץ לו האבל…
למחרת היה יום שישי, ועד הצהרים יוודעו תוצאות הפגישה של עורכות הדין ואשתי בירושלים. בצהרים אני צריך להתקשר לאמא כדי לקבל ממנה דיווח על הפגישה, ואחר־כך להתקשר לילדים, בפרט לבת – ולספר להם שנסעתי ליותר משנה.
את יכולה לתאר לעצמך איך המהומה הזאת השפיעה על כל מערכותיי – בקושי הכרחתי את עצמי לאכול ולשתות.
בבוקר התקשרתי אל חברי למשלחת – הם התגוררו יחד בחדר אחר ובקומה אחרת – ומה מתברר? התברר כי בלילה נפטר אחיו של אחד מהם. הודעה טלפונית סתומה על כך הגיעה למלון לפנות בוקר. התברר כי קשה מאד להחזיר צלצול ארצה ולברר מה בדיוק קרה – לשיחת טלפון צריך להמתין כ־12 שעות בתור במרכזיה. מארחנו חסר השיניים אך הנמרץ יצא עם האח השכול לנסות להשיג לו כרטיס טיסה מיידי ממוסקבה לישראל, ואני נשארתי עם חבר־המשלחת השני במלון, בהמתנה לטלפון מהמארחים, שלפיו נתכנן את המשך היום. ואז הסתבר כי הלה, בחור דתי מאד, מתכונן לבלות את השבת ב‘ישיבה‘ במוסקבה – ולפיכך מלכשתכנס השבת אשאר לי לבד, בלי מארחים, בלי משלחת, עצמאי בשטח, וללא שום השגחה.
הזדמנות פז? התקשרתי שוב לנטשה וספרתי לה את החדשות. אבל היא נעשתה מאד לחוצה, אמרה שמשהו איום קרה ושבשבת היא לא תוכל להתפנות בשום אופן. אולי היום? הציעה. לא, היום אני עוד לא יכול. מה עם יום ראשון? כי ביום ראשון היא מציגה את כלבה בתצוגת כלבים – אך ביום ראשון, מוקדם בבוקר, אני ממילא ממריא לטומסק. קבענו שאתקשר שוב כשאחזור מטומסק בעוד שבוע. הזמן הפנוי היחיד שיוותר לנו יהיה ביום שלישי הבא – ובערבו אמריא ואעזוב את רוסיה לנצח.
אני מודה שבאותו רגע רווח לי. הבעיה נפתרה וידי נקיות, יצאתי ידי חובותי לכל. אך תחושת הרווחה נמשכה רק זמן קצר. עכשיו צריך היה למצוא דרך להתקשר ארצה, ומי יודע מה אשמע משם.
ליד המלון היה סניף דואר ואליו הלכתי כדי להזמין שיחה. כניסה לסניף הדואר היא חזרה לימים עברו: שולחים שם טלגרמות. כותבים אותן בקסת ועט. הפקידה חמורת הסבר, המתנשאת, האטית, סופרת את המילים ומחשבת את מחיר הטלגרמה בחשבונייה. היא לא מבינה, וגם לא רוצה להבין, אף מילה באנגלית. למזלי אישה נחמדה מהתור מתנדבת לתרגם ובעזרתה ובעזרת הידיים והרגליים אני מזמין שיחה ל5.00 אחה“צ ומשלם 350 רובל, (שלשה וחצי שקלים) לשיחה בת שלוש דקות – לפחות אגיד את המספר שלי במלון, שאפשר יהיה להתקשר איתי. כשחזרתי למלון התברר שבארבע אחה“צ יבוא פרופ‘ פטרוביץ‘ לבקר אותנו. פרופ‘ פטרוביץ‘ הוא מחלוצי המחקר בתחום שלי ונביאו, ואדם שאת דבריו קראתי בתשומת לב עצומה במשך 17 שנה, בלי שפגישה איתו פנים אל פנים באה בחשבון, ואפילו לא מכתב. זה כמעט כמו שהיו מודיעים לך שבארבע אחה“צ יבוא פרויד לבקר, או משהו שכזה.
בינתיים חזר האח השכול למלון. כרטיס מיידי עולה אלף דולר. כרטיס ליום ראשון עולה רק 250. ההלוויה כבר התקיימה ממילא ולעומת זאת אביו שומר שבת ויכעס אם ייסע בשבת. הוא החליט לפיכך לעשות את השבת במוסקבה – כמה טוב שנטשה ביטלה ביזמתה את הפגישה…
מיד אחריו הגיע פרופ‘ פטרוביץ‘, ואיתו פרופ‘ מולודיה ואישתו (כמתורגמנית). פטרוביץ‘ ומולודיה מאד להוטים לדבר. מתברר שהם קראו את כל מאמרי ונורא אכפת להם שאדע את דעותיהם ותגליותיהם. מולודיה עבד עד עכשיו במפעל רוסי צבאי סודי. אסור היה לו לצאת מרוסיה לחו“ל, או להתקשר עם זרים, זה היה כל כך סודי מצד אחד וכל כך מעט סמכו עליו מצד שני. אבל עכשיו הקבוצה נסגרה ופורקה והוא בעצם מחפש עבודה ובא להציע לנו את שירותיו… את כל סודות ברה“מ בעבור נעליים. אני שואל אותו שאלות ספקניות אחדות ופטרוביץ‘ שש ושמח – הוא מצא בשאלותיי הד לעמדתו ודעותיו. מאיזה שהוא מקום נשלף בקבוק קוניאק ארמני והאווירה מתחממת והולכת – אבל אני חייב לעזוב אותם ולרוץ לדואר לחכות לשיחה. אני מחכה שם חצי שעה – ושום דבר. הפקידה מתעלמת ממני כאילו הייתי אוויר, ואני מוותר וחוזר לחדר המלון. האורחים עדיין שם ואנו ממשיכים את השיחה בהתלהבות – כשקרבי מתהפכים בי ממתח. פטרוביץ‘ מסכם שעוד יש לנו המון על מה לשוחח – ונעשה זאת בהמשך, בטומסק ובמוסקבה.
כולם הלכו, ואני ועמיתי האבל נשארנו לבדנו.
אמרתי לו: עכשיו שפוך. הכל הכל.
והוא דיבר ובכה דיבר ובכה שעות על שעות. הסיפור נורא אבל אחסוך לך אותו. אני מוכרח להגיד לך שהזדהיתי איתך אותה שעה – כי צרות של אחרים משכיחות ממך את צרותיך שלך.
אחרי שהלך הזמנתי במלון שיחה ארצה – שתעלה כבר כמה שתעלה (כל החיסכון הזה היה מלכתחילה אידיוטי) – ובאחת בלילה סוף־סוף קיבלתי אותה ואימא סיפרה.
אשתך ובאת כוחה הגיעו לעורכת הדין שלך עם צווי עיכוב ועיקול, אמרה אמא, וכשנודע לה שחמקת מהארץ הייתה שערורייה נוראה. דרישותיה: הבית ירשם במלואו על שמה (ולא חציו על שם הילדים), תשלום המזונות הגבוה יימשך עד שהבן ישתחרר מהצבא בעוד שבע שנים, ובנוסף לו יהיה עליך לשלם לה כל ימי חייה מדי חודש בחודשו “דמי־כתובה“. כשאגיע לשוויצריה בדרכי לקנדה, יחכה לי במלון פקס מפורט מעורכת הדין ובו כל הפרטים ועצותיה להמשך המאבק.
בטני התהפכה מבהלה ודאגה. אני הולך להיות עבד לאישה שאיני סובל. הזמנתי שיחה נוספת, לשבע בבוקר, וחשבתי שאפילו אם היא תהיה זו שתרים את הטלפון – לא אכפת לי, אני חייב לדבר עם הילדים. לא יכולתי להירדם. ביקשתי שיחה אישית לבת – ועם בוקר היא הייתה על הקו. היא נשמעה רגועה. למה לא סיפרת לי שאתה נוסע! – חששתי מצו עיכוב. אימא איימה. אני זקוק לנסיעות לעבודתי. אי אפשר לצפות ממני שאשלם הרבה כסף למזונות בגלל הכנסתי הגבוהה מהעבודה וגם לא לאפשר לי לעשות אותה. – אבל אימא לא הגישה צו נגדך, היא באה להגיד לך שהיא לא עושה זאת, בניגוד לעצת עורכת־הדין שלה. – אבל היא איימה, והאיום הכריח אותי לפעול.
הבטחתי לה ולבן שאני אוהב זוכר אותם ומתגעגע אליהם, שאשמור איתם על קשר ואעזור להם גם מרחוק, וכך יעשו גם סבא וסבתא. הזמנתי אותם לבוא ולבקר אצלי. כשירצו – יקבלו כרטיסים. עותק מהמכתב ששלחתי אליהם נתתי גם לחבר שעמד לחזור ארצה, אולי כך יגיע אליהם יותר מהר.
השיחה איתה נמשכה כחצי שעה ובסך הכל שילמתי במלון כ־9000 רובל לטלפונים – זו משכורתו של פרופ‘ פטרוביץ‘ בחודשיים… אבל למה בכלל למדוד את זה כך.
אחרי כל אלה, ואחרי ארוחת בוקר במזנון המלון בו שוקלים כל פרוסת לחם (קיבר חמוץ) לחוד, ושאין בו קפה, באו מארחינו ולקחונו לסיור במוזיאון פושקין שבלב מוסקבה. השמיים התבהרו, מוסקבה חגגה משהו בבלונים, ובכדורים פורחים, וגם בצנחנים ובמטוסים, ובערב בזיקוקים – מה בדיוק? ואני מצאתי מפה של מוסקבה באנגלית וגיליתי בה שביתה של נטשה – בית העיר – הוא ממש ליד המוזיאון – משהו כמו רחביה או רמת אביב המוסקבאית?
ובמוזיאון – לא להאמין: נקי, יפה, ואוצרות לאין שיעור. מרמבראנדט ועד פיקאסו עם רנואר וגוגין רבים במיוחד ביניהם. פתאום מתברר לך שאתה במעצמה אדירה ולא ברמלה של שנות החמישים.
חברי האבל נשבר בשלב זה וחזר למלון, ואני עם נשארתי עם המדריך הרוסי ויקטור – שהוא סיפור בפני עצמו – והמשכתי איתו למוזיאון לאמנות רוסית, אותה לא הכרתי בעצם מעולם. בניגוד למוזיאון ה“עולמי” – המצוחצח והריק ממבקרים – מוזיאון זה מלא מבקרים מפה לפה, וויקטור, נער צנוע ואביון, פיסיקאי שנולד על שפת הים השחור, שרת כאלחוטאי בצבא האדום ולמד פיסיקה בסיביר – הכיר בו כל תמונה, אותה ואת הסיפורים עליה ומסביבה ונראה היה שאכפת לו מאד איך אני מתרשם ממנה. אולם הכניסה למוזיאון מלא בציורי קיר – באדום ובזהב – שנתלשו מקירות כנסיות ברחבי רוסיה מאז המהפכה. ובד־בבד עם הזעם על הוונדליזם אתה מתפעל מהיופי והקסם וה“אישיות” המיוחדת והברורה של ציורים אלה.
וכשחזרתי למלון התברר שבינתיים פרצו גנבים לחדרם של חברי למשלחת ולקחו משם את מעיל העור ואלף הדולר של האבל, ואת המצלמה של הדתי. הללו הזעיקו את המשטרה אבל השוטרים שבאו לחקור נראו כנציגי הגנבים.
למחרת, השכם בבוקר, חזר האבל לארץ, ואנו, שני חברי המשלחת הנותרים, המראנו 4000 ק“מ מזרחה, לטומסק שבסיביר.
על הביקור בטומסק, על המפגש עם מדעניה ואנשיה, על הכנס בו הייתי אחד מאורחי הכבוד, על מה שראיתי במכוני המחקר הענקיים, על המסיבות שנערכו ערב ערב על ידי אנשים דלפונים ומרוששים, שעתידם מעורפל וקודר – והם עצמם חמי לב ומכניסי אורחים מאין־כמותם; על העיר שכמעט לא השתנתה מאז ימי ז‘ול וורן (סליחה – מיכאל סטרוגוב) – היא הייתה “עיר סגורה” לזרים במשך כ־70 שנה – על הפיקניק שערכו לנו ביום סתיו דולף על גדות נהר האוב האגדי; על נסיעה באוטובוס רוסי עתיק ומשתעל מטומסק לנובוסיבירסק בין יערות ליבנים וקטורגות, בערפל הזוי, וביקור במכון הטכנולוגי העצום והמפתיע של עיר זו – ועל הטיסה חזרה למוסקבה שהוקדמה לפתע והגיעה לשם כבר ביום ששי בצהרים – על כל אלה בפעם אחרת.
והנה אני שנית במוסקבה, מחר תהיה שבת ואני אמור להיות בה כולי לבדי ובלא השגחה – חברי הולך לישיבתו, מארחינו מסיביר נשארו בסיביר ומארחינו במוסקבה מצפים לנו רק ביום ראשון…
ואני, די מפוחד, לבד במלון ההוא (בינתיים התרחשו בו עוד גנבות ומעשי שוד), ולא יודע את השפה ובקושי קורא (כתב קירילי!), בעיר הזאת של תשעה מליון שהחמצן אוזל מריאותיה.
אני מתגעגע לנטשה. היה לי כל כך טוב איתה בווינה, וכל האזהרות שהוזהרתי נראות לי כל־כך לא לעניין – ובאמת, מה ההבדל בין לטייל במוסקבה עם וויקטור או לטייל בה עם נטשה? צלצלתי אליה והיא אמרה מיד שמחר ב10.30 תבוא למוסקבה מביתה שבכפר, ותאסוף אותי מהמלון. אולם היא חוששת לנהוג במכוניתה – היא נלחצת מהנהיגה במוסקבה ותבוא לכן ברכבת ולא יהיה לה רכב. טוב. אז מה? לא ישנתי בלילה מרוב חרטה על פריקת העול והפרת ההוראות, והתוצאות הנוראות האפשריות, ומהתרגשות מהממשמש ובא.
סוף־סוף בשבת ב־11.00 צלצל הטלפון בחדרי. היא ברחוב ולא יודעת אם אני במלון מס. 1 או מס. 2. עד אותו רגע לא ידעתי שיש שניים ולכן גם לא יכולתי להגיד. גם זכרתי אותה כל־כך מלאת תושיה וכושר התמצאות. אמרתי שארד ושנפגש ברחוב. כנראה ששנינו, איש מטעמיו, חשבנו שכך ייטב. ולרגע פקפקתי אם אזהה אותה בכלל.
לא, לא התקשיתי לזהות אותה – אך כמה השתנתה. וכבר בווינה אמרה שבמוסקבה אסור להתלבש אלגנטי ולהראות עשיר. העשיר והזר – נשדדים. הזמנתי אותה לעלות אלי למלון אך היא התחמקה מכך ואמרה שכדי להיכנס לשם היא זקוקה ל“דוקומנטים מיוחדים” שאין לה. שמעתי זאת בהקלה ולא התעקשתי. עליתי לרגע כדי להביא לה את המתנה העלובה – שוקולד וסיגריות מ“הדיוטי פרי“. אז מה עושים?
נטשה סיפרה שיש היום עוד תערוכת כלבים, והיא אמורה לשפוט שם, ועל כן בכל זאת הגיעה במכונית שלה. מיד הצעתי שניסע לשם (מה אכפת לי, בעצם?). הערתי גם שתסרוקתה השתנתה והיא הבינה כהרף עין והתנצלה, ונבוכה, וניסתה להסיר את הקשת המסכנה שתקעה בו אך אז שערה התפזר ונשאר לא ווינאי ולא מוסקבאי – והיא הבינה שזה עוד יותר גרוע ממוסקבאי, והשיבה בצנעה את קשתה האפורה למקומה. תוך כדי נהיגה סיפרה עד כמה קשה לה לנהוג בחברת בעלה – ובחברת גברים בכלל – כי הם תמיד מבקרים אותה ומזלזלים ביכולתה. “אני מרגישה עכשיו נטושה, לא מוגנת“.
כלביה זכו במדליה ובפרס ראשון בתחרות שנערכה בשבוע שעבר, תחרות של מועדון מתחרה למועדון שלתצוגתו אנו נוסעים כעת.
והיא איבדה כל עניין בעבודתה המדעית, היא פשוט לא מסוגלת לחשוב עליה עכשיו. גם הניסיונות שעשתה בווינה, לקשור קשרים עסקיים – לא הצליחו. היא אינה אשת עסקים ולא יודעת למכור. אחדות מעמיתותיה למכון עזבו אותו ופנו לעסקים והן דווקא מצליחות ומתעשרות, וזה מלחיץ אותה עוד יותר. מפעם לפעם צריך לארח אותן ולהעמיד פנים שהכל בסדר כשבעצם הם מתפרנסים עתה ממכירה איטית של רכושם. הם כבר מכרו את הסטריאו ואת הוידאו – אבל היא הביאה מווינה אחד חדש במקומו… ויש לה שני הורים זקנים ותשושים – שדי מנדנדים, וגם זקוקים כל הזמן לטיפול, ובעל קשקשן ולא מעשי. שניהם יחד משתכרים 50 דולר לחודש וזקוקים לשמונים לפחות.
נחמתה האחת עכשיו – מלבד ביתה בת ה־18 שהתחילה השנה את לימודיה באוניברסיטה – הם כלביה. כל בוקר היא קמה בחמש כדי שתספיק לצאת איתם לטיול בן שעה לפני שהיום מתחיל. היא חיה איתם בהרמוניה, והדאגה להם ממלאת את ליבה, והנה הצעיר – גזעי ומשובח – זכה עכשיו במדליית זהב והיא מתכוננת להרבות אותם, למכור את הגורים, ולהתעשר (מחיר כלב גזעי ברוסיה 600 דולר, חשבי מה זה לזוג המשתכר יחד 50 דולר בחודש).
הגענו למגרש כדורגל אי־שם, בו נערכת התצוגה. נטשה החנתה את המכונית בזהירות־בזהירות (חניה דווקא יש במוסקבה בשפע), נעלה את ההגה, פרקה את המגבים ואת המראה והחביאה אותם – אילו יכלה הייתה מסווה את המכונית כולה בעלים ובבוץ – וניסתה להתפלח למגרש דרך פרצה בגדר, אבל חזרה בה וויתרה – ועמדה על כך שהיא תקנה את הכרטיסים עבורנו לכניסה.
מיד כשעברנו את השער נמצאנו ביריד לאביזרי כלבים. שוטטנו בין הדוכנים ובשמחה קניתי לה מגזזת שיער כלבים מגרמניה, ושק אוכל לכלבים. עיניה נצצו בהנאה ובהכרת תודה. כל זה מעבר לאפשרותה – וכל כך קל לי. ולמה לא עשיתי עוד, למה לא עשיתי הרבה הרבה יותר.
הגענו לאזור התחרות והיא אמרה משהו בנוסח ‘עכשיו תתפזר בשטח ונתראה בעוד שעתיים‘.
התפזרתי, ועמדתי בתור לפופקורן, וצילמתי – ובזווית העין, מרחוק, עקבתי אחרי מעשיה. היא נפגשה עם נשים בלבד. הסתובבה בשטח עם שקה ומגזזתה – בגאווה רבה! ודיברה איתן בהתלהבות.
(אח“כ הסבירה לי כי היא בקיאה בשושלת היוחסין וסגולותיהם המיוחדות של רבים מכלבי מוסקבה – ולכן היא עוסקת ב‘שדכנות כלבים‘ – אבל את זה היא עושה בהתנדבות).
ואחרי שעה נפגשנו והיא “די, בוא נלך ואני אקח אותך למקום יפה“. הצעתי שנעצור באיזו מסעדה וניטיב את ליבנו. אבל היא אינה מכירה מסעדות במוסקבה. יש בכלל? מסעדות טובות?? במקום אליו אנחנו נוסעים הייתה פעם מסעדה טובה, לפני שנים. אם היא עוד קיימת, נוכל להיכנס ולנסות.
נטשה נהגה בזהירות ופנתה ליציאה מהעיר. כל 200 מטר בערך עמדו בצד הכביש שוטרי תנועה. בשבת הם עושים ‘השלמת הכנסה‘. עוצרים אותך בתואנה כלשהי ונותנים בידך ברירה: לשלם להם אישית קנס קטן – או לשלם קנס גדול למדינה. היא נהגה בזהירות, בלחץ, חוששת בעליל. ובכל זאת, בין שתי עמדות סמוכות של שוטרי תנועה – אירעה תאונת דרכים. וולבו ומרצדס שנסעו במהירות רבה, כנראה – התנגשו. ארץ הפרדוקסים.
הדרך הלכה ויפתה. העיר העלובה, המלוכלכת, המתפוררת, התחלפה בדרך כפרית מפוארת, בין עצים גבוהים ועתיקים הסוככים עליה בענפיהם. אזור שלא נופל בהדרו מאזורי כפר אציליים באירופה. לאט לאט התחוור לי שזו סביבת בית הקיץ של נטשה. בתי הקיץ של יקירי האומה הרוסיים: אנשי אקדמיה, אלופי ספורט ושחמט, שחקני קולנוע, גורבצ‘וב… (בוודאי גם גנרלים ובוסי מפלגה, אך אותם לא הזכירה).
עצרנו במסעדה, שהייתה אמנם פתוחה, אך שוממה, והגישה אוכל הראוי בקושי לאכילה. רוחה של נטשה נפל, אם בכלל היה בגובה המאפשר נפילה.
תספר על עצמך, ביקשה. ואני – מה היה לי לספר, פרט לאוי ואבוי. ספרתי לה על תלאות הגירושין. היא הקשיבה מאד בפיכחון. ‘היא רוצה את הכסף גם כדי שלא יהיה לך מה להציע לנשים אחרות‘ הייתה הבחנתה. ‘ובטח תמצא לך די מהר מישהי בקנדה‘ הוסיפה. על סמך מה ביססה הנחה זו? אחר השווינו חוקי גירושין בארץ וברוסיה. לה אין שום בעיה להתגרש. אבל גם אין סיבה. היא ובעלה חברים טובים, אם כי מזה שנים שאינם מקיימים יחסי מין.
זהו. ישבנו שם שנינו די מובסים, עצובים, מודאגים, מרוששים, ריקים מהורמונים. ובכל זאת יצאנו והמשכנו בנסיעה. ‘אראה לך מקום יפה, בו אני אוהבת לשבת ולצייר‘.
הגענו לכנסיה מהמאה־שבע עשרה, אדומה כולה, רוסית כולה, עם בצל מנוקד בראשה. קומתה הראשונה מורכבת מארבע שלשות של חצאי גליל והשניה היא קופסה מרובעת ומעליה עוד אחת משושה ועוד משושה נטויה מעליה, כולן פיתוחים וציצים והבצל המנוקד מעליהן פולח את השמיים בשרביטו. עומדת לבדה בין שדות ואפרים, ומאחוריה – אגם קטן.
יצאנו מהמכונית. נטלתי את כפה בכפי, אחר את זרועה, אחר את מתנה. והיא פנתה אלי בכזאת פשטות והכרחיות וחבקה את ראשי ונישקה אותי בעצימת עיניים ובהשתוקקות, בפה צמא ולשון לחה וסקרנית.
והלכנו קצת, והתנשקנו קצת, והתלטפנו, ואני חשתי שלמרות הכל ואף על פי כן בשרי הולך ומתעורר – חשבתי שזה כבר לא יקרה לי יותר.
ואז שאלה נטשה אם אני מעוניין לבקר בביתה, להכיר את משפחתה, ואת כלביה?
השבתי שזה רעיון מצוין, ובאמת נסענו לשם, דרך קצרה וקלה.
הבית עצמו הוא בית עץ לא גדול, בחצר מרווחת. הרחוב לא סלול, והשכנים הם אלופי השחמט, המתגוררים בווילות גדולות ונחבאות אחרי גדרות עץ. בכניסה לחצר צילמו ילדים זה את זה במצלמת וידאו. שלח אותה מאמריקה בעלה של אולגה, בת אחותה, שמצא שם עבודה. התוודעתי לילנה, ביתה של נטשה, ולבוריס בעלה, שהוא פרופסור לאוקיינוגרפיה, ולאולגה אחייניתה שהיא ציירת מקצועית, ולאביה פבל בן ה־90 (ויש לו שן אחת בפיו) ולאימה בת ה־0. הם ישבו כולם במטבח ואכלו משהו, וקמו ללחוץ את ידי בחגיגיות רבה!
היום התחיל להאפיל. שוב צץ מאי שם בקבוק הקוניאק הארמני. נטשה הצהירה שהיא כבר לא תנהג הערב, ולכן תשתה. קופסת השוקולד השוויצרי שהבאתי אני נפתחה וכולם התכבדו. הם סיפרו בהתלהבות על המהפכה של לפני שנה, איך יצאה נטשה לעלות על הבריקדות והבריקה לבוריס שהיה בהפלגת מחקר – לא לחזור לארץ בה שולטת ממשלת רשע (אבל הוא חזר, בסופו של דבר, עם מכונית חדשה). וכבר נהיה חשוך ואפל, כשבוריס עלה לעליית הגג להוריד משם את אוסף התמונות – שניהם מציירים – ונטשה לקחה אותי בידה לראות את חדרה. תראה – הראתה לי בכוונת מכוון את מיטת היחיד שלה בצידו האחד של החדר; במיטת יחיד בצידו השני רובצים הכלבים… “סטרפורדשיר פיטבול טרייר” אמרה בגאווה. גם אותם ראיתי, מסולסלים ושבעים ומכשכשים בזנבם הקצר.
התבוננתי בתמונות ובחרתי אחת – שלה – למתנה. נטשה החנתה את מכוניתה – בזהירות, ובקפידה – במוסך ויצאנו בחזרה למוסקבה במכוניתו של בוריס, שנהג. ישבתי מלפנים, ליד בוריס, והיא נעלמה מאחור. בוריס לא חדל לדבר, הוא מתעניין עכשיו רק בכלכלה. מרוב דיבורים תעה בדרך, פספס כביש ונטשה גערה בו בחומרה (וכמה היא שונאת שיעשו לה את זה).
נדברנו ללכת ביום שני לאטליה של אולגה, ונפרדנו בלחיצת יד.
חשבתי שניצלתי.
–
ביום ראשון לקחו אותי פרופ‘ פטרוביץ‘, ואיתו דר‘ מיכאילב ואישתו הקווקזית לסיור משלהם במוסקבה. גם לו אותה מכונית (לאדה), וגם בה חגורות הבטיחות מקולקלות וחוגרים אותן כאילו, וגם הם מבצעים אותם טקסים של נעילה והחבאה והסוואה ונסיעה זהירה זהירה. בעיתונים נכתב שעומדים להכפיל את מחיר הדלק – והוא נעלם מהתחנות. כדי שיוכל לקחת אותנו לטיולון, השכים פרופ‘ פטרוביץ‘ בארבע בבוקר לתור בתחנת הדלק, והצליח לרכוש ליטרים אחדים.
הם הראו לי בגאווה רבה את אוניברסיטת מוסקבה על שישה ופרקטיה. ודי מהר חזרנו כולנו יחד למלון, ודיברנו ודיברנו, כאשר אני בעיקר מניד את ראשי והם מספרים בהתלהבות על עבודתם.
בערב הזמינו אותנו לבלט בקרמלין. “רוסלן ולודמילה” – מוסיקה של גלינקה לאגדה של פושקין. עם גמד רשע ארך זקן וקללת מכשפה. עוד יום עבר. עוד יומיים נותרו.
ביום שני הגיע פרופ‘ פטרוביץ‘ ולקח אותנו לביקור במחלקתו במכון לפיסיקה שבמרכז מוסקבה. שם המתינו כבר כשלושים מדענים שאת שמות כולם הכרתי ממאמריהם שקראתי במשך השנים. ברובם לא צויין שם וכתובת מוסד המחקר בו עבדו, כי אלה היו מכוני מחקר סודיים. אבל עכשיו הציגו עצמם, סיפרו על עבודתם, הראו תמונות. לא אכנס לפרטים, אבל הם פשוט לא עזבו אותנו, לא אטליה ולא בטיח. הם גם לא שאלו שום שאלה, רק דיברו על עצמם. אנטי מרגלים. ואחר לקח אותנו פטרוביץ‘ לדירתו. אישתו בנופש בים הלבן, ים הקוטב, ובנו, ביתו ואימו הזקנה הכינו שולחן לתפארת, עם ברווז צלוי ויין מגרוזיה וקוניאק מארמניה וודקה רוסית וגרגרי יער ומה לא, ואכלנו והתלוצצנו וסיכמנו שעוד יש על המון מה לדבר, כי כבר היה כמעט אחת בלילה, ותכף תפסיק הרכבת התחתית את שירותה, ואחר ששתה, לא יכול פטרוביץ‘ לנהוג – ולאחרים בכלל אין מכונית. עמיתי הדתי נסע מבית פטרוביץ‘ ישר לשדה התעופה, ואני נשארתי לנפשי בלי משלחת.
–
והנה הגיע היום האחרון. כבר בבוקרו ידעתי מה מחכה לי בסופו: הפקס של עורכת הדין, עם כל תביעות אשתי, איומיה, וקללת המכשפה. ועוד לא הגעתי עם נטשה למה שאנחנו חייבים להגיע, חרף כל האיסורים והחרמות ומצוקת העתים.
כבר בשבע בבוקר צלצלתי אליה, לבית הקיץ. כי אין יותר זמן. התנצלתי על יום אתמול ואמרתי שהיום הוא היום האחרון, עד ארבע. ושאני חפשי. היא הופתעה ואמרה שחשבה שאהיה עוד כמה ימים. אבל בכל זאת תבוא ב־10:30. יצאתי לרחוב, לקיוסקים הקטנים והעלובים שבעצם הם היחידים שניתן לרכוש בהם משהו במוסקבה. קניתי ביסקוויטים בשוקולד וקוניאק בולגרי. סידרתי את החדר העלוב והמרופט כמיטב יכולתי.
למה לא עלה בדעתי לעבור למלון מפואר יותר? יש כאלה במוסקבה, ב־300 דולר ליממה. אולי רק ב־200. אבל עכשיו זו חכמה שלאחר מעשה. אז הייתי אפוף אי ידיעה מה מצבי ומה הולך לקרות איתי ועל כן חרד על כל פרוטה. אבל בעיקר טיפש וחסר דמיון. בטוח שבעיקר זה. לכאורה הרי לא היה ברור ומוחלט מה הולך לקרות. לא היה ברור?
ב־11:00 היא צלצלה. היא בלובי. ירדתי אליה ושאלתי אם היא רוצה לעלות לחדר. “אבל צריך דוקומנטים, ולי אין“. “פשוט תבואי איתי, זה הכל“. והיא עלתה. תלתה את מעילה בקולב שבכניסה.
היא אמרה: “אני רוצה אבל לא יכולה“.
לא הגבתי במילים.
התיישבנו על הספה, חיבקתי אותה בידי, הנחתי ראשה על כתפי וליטפתי את שדיה עת מרובה בזהירות, בעדינות – מין ליטוף ריחוף.
לא זוכר שדיברנו. פניה טרם השתנו. המועקה, הלחץ המוסקבאי ניכרו בהם. לפתע אמרתי, וזה פשוט קפץ מפי מאליו:
“רוצה להתרחץ איתי באמבטיה?”
“כאן, במקום המגעיל הזה?”
“זה מה שיש.”
“כן!”
ובלי לחכות למילה נוספת עמדה והתפשטה. ביקשה סליחה ונסגרה בשירותים להשתין. אחר יצאה אלי ערומה לחלוטין ורק שרשרת מתכת לצווארה וצלב בין שדיה. גופה צעיר, רזה, יפה, פלומה משיית, בלונדית מכסה את ערוותה וחוץ ממנה עורה לבן, חלק וצח. רק השכם מכוסה בסובין של מעין שיזפון. היא קוראת את מבטי.
“אני אוהבת לשחות בנהר” (ביתה ליד נהר מוסקבה).
וחובשת לראשה את מצנפת המקלחת שהבאתי מאחד המלונות בשוויץ (מאד הולם אותה).
“לא קר לשחות בנהר הזה?”
“קר? 15 מעלות!”
“בתל אביב בתקופה זו טמפרטורת מי הים היא 29 מעלות!”
“זה רותח. מי יכול להיכנס למים כאלה?”
מה יהיה? איך שניים כאלה יכולים לעשות אמבטיה משותפת?
“תכווני את טמפרטורת המים.”
והיא, במעשיות וענייניות החלה מכוונת את שפיעת הברזים. מבטי שנינו נתלו בג‘וק שליו שירד מתון מתון על הקיר מהתקרה לרצפה.
התפשטתי גם אני. אחזתי במתניה מתחכך באחוריה כשהיא גוחנת ובודקת את חום המים. האמבטיה החלה להתמלא. נמצא חום שהתאים לשנינו. התיישבנו בה פנים אל פנים. הנחתי את כפות רגליה על כתפי, כפותי בבתי שחיה. הבטנו זה בזו. לאט לאט הפשירו פניה. חיוך עגול זרח בהם, האיר אותם.
“יש לך גוף יפה, נטשה“.
“אני יודעת, כבר אמרת לי.”
“אבל טוב לחזור על זה. תענוג.”
“נוח לי איתו וקל לי מאד להתפשט.”
“אני אוהב שאת מחייכת כך.”
לאט לאט התמלא גופה ריתמוס ומתח. אצבעי חגה במעגלים הולכים וקטנים הולכים ומתמקדים על דגדגנה המשיי, מחילתה החלקה, הפתוחה. וגם היא התמלאה תעוזה וחירות שלא היו מוכרים לי (בווינה התנהגה ממש כבתולה חסרת ניסיון) ואצבעותיה החקרניות ניסו לכוונני אליה, לתוכה.
ועכשיו נטשה מביטה לי ישר בעינים, רועפת תכלת.
“אתה יודע“, היא אומרת “בכלל לא אכפת לי שאתה יהודי“.
זהו. זו בוודאי המילה האחרונה. עכשיו כבר לא יעזור בית דין.
“לסבן אותך, נטשה?”
אנחנו נעמדים באמבטיה ומסבנים זה את זו, ובייחוד שם, למטה.
אני מרגיש איך חירות וקלות אוחזים בה, כל כובד הקיום הרוסי פורח ונוטש אותה, היא משתעשעת בזין שלי השפוף ואני חושב פקס.
אנחנו מתנגבים, האמבטיה משהקת, עיני נטשה הכחולות־אפורות זורחות ובורקות. בלי להגיד מילה נוספת, באופן הטבעי ביותר, אנו נכנסים למיטה. אני שולף את בקבוק שמן התינוקות ומעסה בו את הקוס הלח, השוקק שלה. את גופה אוחז פרכוס וכמיהה וקצב הולך ומתגבר היא מגישה לי את שדיה וקוראת לי כמצולה, כמערבולת – לתוכה, אליה.
/פקס?
לא עמד לי. אפילו קונדום אי אפשר כך ללבוש – אם כי מה לה ולאידס? אני מרגיש איך התשוקה עוזבת אותי – וכשהיא עוזבת, אני רק רוצה לעזוב ולהתנתק.
אני מדקלם לה את ‘הילדה איילת‘ בעברית. מנסה לתרגם לאנגלית. שעתנו עברה – ומי יודע אם תהיה עוד אחת. כנראה שלא.”