אוגוסט
17
תגיות
התרוששות – 14.
פרק ארבעה־עשר: העולם החדש
1.
ומיד קמו והתלבשו ונטשה טמנה את כל זהבה בבגדי החולין האפורים וחזרה וניטשטשה לסתם עוד עכברונת אחת והם ירדו במעלית הצפופה עשרים קומות לרחוב, והגיעו לקיוסקים העלובים שעל המדרכה.
שוב הוציאה את המגבים והמראה ממחבואם, והצמידה אותם חזרה למקומם בשמשה הקדמית של ה“לאדה” הקטנה, ויצאה לדרך לצד הנהר בצל בצלי הזהב שעל צריחי הכנסיות ועל ארמונות השליטים, לאט לאט ובזהירות רבה, נוהגת בכבישי המהמורות הרחבים.
והוא ידע כי הוא הבטחת שווא, נחל אכזב, וגם היא ידעה זאת. שתיקה מנומסת תרבותית עמדה ביניהם. “בן־בלי־יעל” פירש דוב המורה לחקלאות את “בן־בליעל” – בן שאינו מביא תועלת.
המכונית חצתה את הגשר הגדול על הנהר והוא לא ידע יותר היכן הוא, ולאן הוא מובל.
נטשה עצרה ברחוב ששרידי פארו ניכרו בו, מין פריז בדימוס, החנתה בזהירות בזהירות את המכונית והחביאה את המגבים והמראה.
בוא נעלה אל בת אחותי אולגה, אמרה, ותראה כמה מהעבודות שלה.
הם עלו במעלית רפפות עתיקה לקומה החמישית. אולגה פתחה דלת לחדר גדול עם חלונות ענקיים. אטליֶה. כן ציירים גדול, תמונות סביב סביב. אולגה עצמה אישה צעירה גבוהה ונאה, חומת שיער, לובשת ג‘ינס וחולצת טריקו צמודים, המבליטים מותניים צרים ושדיים שופעים.
אולגה ספרה שפעם הייתה במחנה נוער שוחר אומנות בסקוטלנד, והוא זכור לה כהתגלמות הטוב עלי אדמות.
תראי לו, אמרה נטשה לאולגה ואולגה החליפה ציור בציור על הכן. “השתיים הללו יעשו כל דבר שיעלה בדעתי ובלבד שאקח אותן מכאן,” ידע ליבו. הציל אותנו, שיוועו לו ללא קול, חוששות אך לא משערות עד כמה קצרה ידו.
הציורים אמרו כולם אנחנו משם, אנחנו שייכים לאנשים האחרים מהעולם האחר.
“אתה מכיר גלריה בפריז, בלונדון, בניו־יורק? באוטווה? בתל־אביב? בבאר־שבע?“
“אולי תצלם את העבודות ותראה למישהו באחת הגלריות?“
הוא צילם. אולי.
ועד שאולגה גמרה להכין תה נגמר הזמן.
עוד מעט יבוא פרופ‘ פטרוביץ‘ לאסוף אותו מן המלון לשדה התעופה. פטרוביץ‘ עמד על כך שהוא ורק הוא יעשה זאת ולא היה מוכן לוותר. אמר שיקום בארבע בבוקר לתפוס מקום בתור לתחנת הדלק, ולכן הוא בטוח שיגיע בזמן.
כשהתקרבו למלון כבר נראתה הלאדה החבוטה של פטרוביץ‘ בפתחו. הוא עסק בפירוק המגבים, מתכונן להי למלון. נטשה עצרה הרחק ממנו. “אני אראה אותך שוב” אמרה בקול רפה, בלי חיבוק או נשיקה, כי עיניים לכותל, ונמוגה.
2.
בשדה התעופה של ציריך מצא מיד את חדר התקשורת וצלצל לעורכת הדין, ומסר לה את מספר הפקס. וכעבור דקות מספר פלט המכשיר שבעה עמודים צפופים בדרישות ותביעות. גם אם ימכור את עצמו פעמיים לעבד לא יוכל לעמוד בכולן.
שעות הסתובב אובד דרך, לא יודע את נפשו. בכל זאת הוציא את תרמילו הענקי מהתא הנעול בו נשמר כשהיה ברוסיה והניח אותו על עגלה.
כל רכושו עלי אדמות היה בו וכך הוביל אותו לפניו כחסר בית מן המניין, בשיטוטים חסרי תכלית. לא הביט בכרטיס ולא בדק לאן הטיסה שלו ומתי.
לפני שער יציאה אחד השתרך תור ארוך מאד. לפתע הבחין כי על הלוח כתוב “מונטריאול“. הוא הוציא את הכרטיס מכיסו וראה כי זו הטיסה שלו. ולו אין עדיין כרטיס עליה למטוס אפילו. מה יהיה?
הוא ניגש לדלפק והציג לדיילת את הכרטיס. לרווחתו הסתבר כי במחלקת עסקים מותר להגיע גם בשנייה האחרונה וששוב שומר הפתאים שמר עליו. הדיילת נתנה לו כרטיס עליה למטוס ולקחה ממנו את התרמיל. הרי לך, חסר בית במחלקת עסקים.
הוא התיישב בקדמת המטוס במושב נוח ליד החלון. לידו ישבה אישה צעירה ונאה שהזמינה בקול בוטח את הקוקטייל החביב עליה ואת החטיפים שהיא מעדיפה. הוא הפנה את מבטו ממנה לעבר השמיים והים. וכל הזמן, כל משך הטיסה, היה בוקר.
ולבסוף נחת המטוס במונטריאול, ועוד היום כולו נכון לפנינו.
3.
ביקורת דרכונים, הרבה טפסים, מכס, שדה התעופה המוזר, העבמ“י, של מיראבל. שוב מיראבל. עוד טיסה קצרה במטוס קטנטן, ועל זה עלה הנידף ברוח הוא מגיע לשדה התעופה האינטימי של אוטווה.
ברוך הבא לבירת האומה.
אשת הבוס החדש חיכתה לו ליד סחרחרת המזוודות.
נעים מאד, לינדה.
אני אוביל אותך לדירתך החדשה, אמרה, ומחר בבוקר יבוא תום לקחת אותך לעבודה ויסביר לך את הכל.
בית דירות גבוה מלבנים אדומות, בקומה החמישית.
לינדה ציידה את המזווה מבעוד מועד בירקות ובדגני בוקר ואת המקרר בחלב. סלסלה מקושטת של ממתקים, מתנת השכנים, חיכתה לו על השולחן בסלון.
הידד, חדרי החדש, הצופה על עמק האוטווה, הנישא עשרים אמה מעל המדרכת!
4.
רק שהחושך לא היה ממש חושך. ואולי חשוך מחושך. הווילון הצפוף שכיסה את החלון הגדול שבחדר השינה פיזר וטשטש דמויות אך לא חסם את האור. לא את האור שהפיצו פנסי הנתרן הצהובים העזים והצפופים שלאורך הרחוב, לא את אור פנסי המכוניות שנסעו בו בעקשנות לא נגמרת ולא מוותרת, ולא את דמדומי השחר העכורים, האינסופיים, ששמו קץ לשינה.
המעלית זעזעה כלשהו את הקיר וסיננה שריקת תמסורת מהירה, נעורה וחדלה, צלצול פעמון אלקטרוני, וטפיחת דלתות. וכמו הוכחה בדרך האינדוקציה, הייתה גם לה, אחרי כל פעם שעשתה זאת, עוד פעם אחת. רק חכה לה ותבוא. ומשאיות כבדות נתקלו תמיד באותה מהמורה בדרך המהירה, בטפיחת מצלתיים אדירים מפח חלוד. ובניו־יורק כל רבע־שעה נדרס אדם, נזכר. אדם המסכן.
המקרר במטבח נעור בקרקוש, התאמץ לעשות משהו, נואש ונדם עד הפעם הבאה. צריך לסגור את דלת חדר השינה.
ובצינורות הרועדים זרמו מי החימום נדחקים תמיד ונדחפים זה על זה. הלהבה הגדולה שבמרתף ומשאבת הלחץ מאיצים בהם נוגשים בהם מבהילים אותם ולא נותנים לשכוח.
5.
המפעל הקטן קלט אותו לעבודה ביעילות מופלאה. תוך שעתיים כבר מילא את כל הטפסים הדרושים, וכבר היו לו כרטיס של הביטוח הרפואי הממשלתי, חשבון בנק, מכונית, משרד ומעבדה. אפילו טכנאי חדש היה לו, גלן שמו, נער עליז וטוב לב.
גם המשימה עבורה נשכר הובהרה לו ומיד התחיל בתכנון המכשיר החדש. העולם השפוי, העולם הסיבתי של המכונות, השרה עליו תמיד הרגשת בטחון ונתן מקום לתקווה. הוא דפדף בקטלוגים, ערך חישובים, מילא טפסי הזמנה, ורשם את כל מעשיו בדף הראשון של מחברת המעבדה החדשה, בכתב עגול ונקי. כמו בשיעור הראשון בשנה החדשה בבית־הספר.
אחדים מהחוקרים הוותיקים הזמינו אותו להצטרף אליהם לארוחת צהריים במסעדה סמוכה. אוקטובר, ועדיין אפשר לשבת במרפסת הפונה לרחוב. בנימוס ובהיסוס שאלו על ישראל, על רוסיה, תהו על קנקנו. המליצו לצאת בסוף השבוע לטייל בפרק גטניו שמעבר לנהר, לראות בו את צבעי העלים עם בוא הסתיו.
ורק כשירד הערב, והוא סגר את דלת הדירה אחריו, וכבר לא נותרו סידורים לסדר, והיה פתאום לגמרי לבד – ידע כמה הוא רחוק.
6.
טכנאי חברת הכבלים גמרו לחבר את הטלוויזיה לממיר והלכו להם, והוא נשאר על הספה בוהה במכשיר החדש, מקפץ בין הערוצים השונים והזרים. בערוץ 23, הערוץ הקהילתי, ישבו הד“ר וירג‘יניה ג‘והנסון ומתלמדת צעירה ליד שולחן של משרד־רופא. במרכזו ניצב זקוף גזיר עץ מגולף וחלק, כעשרים ס“מ ארכו. “זה פין זקוף” הסבירה הד“ר במתינות, נוקטת בשפה מדיצינית נקיה, “ואנחנו נתרגל עכשיו הלבשתו בקונדום.” הרופאה המבוגרת, והמתלמדת הצעירה מחרה־מחזיקה אחריה, הסירו כל אחת בתורה את עטיפות הקונדומים מעליהם, וגלגלו אותם בזו אחר זו, ביד בוטחת, מלמעלה למטה, על עצם המקל הזקוף. “עליך לוודא שלמעלה נשארת פטמה זקורה ממולאה אויר” הדריכה הד“ר, “כך תדעי שהקונדום אינו דולף ויחסי המין יהיו בטוחים“.
“ולא לסוך את אברי־המין בשמן תינוקות” הוסיפה “כי הוא ממס את הלטקס ממנו עשוי הקונדום, ואינו מתיישב עם מין בטוח“. וכאן עברה לתאר בהרחבה את התוצאות הנוראות שיכולות להיות למין לא בטוח, ללא קונדום, או עם קונדום שנמס בשמן תינוקות: הריון, שלבקת, עגבת, צהבת, איידס. אין הכרח בחדירה כדי להידבק באיידס, הזהירה הד“ר, כדי ללקות בו די לערבב נוזלי גוף.
עכשיו נוספה חרדה לחרדותיו, כי המין שלו עם נטשה, חוץ מעלוב, גם לא היה בטוח.
בן־אדם, היכן האחריות שלך. ומה עוללת ליעל אולי, נוספה חרטה לחרטותיו, איך תישא אליה עיניך.
7.
למחרת איחר גלן הטכנאי לעבודה וכשהגיע סוף־סוף היה נרגש, ושמח יותר מהרגיל: “מצטער שאיחרתי אבל לקחתי הבוקר את אשתי למרפאה. אני הולך להיות אבא!“ הוא לחץ את ידו של גלן, ברך אותו והתעניין מתי הלידה. “באוגוסט!“ ענה גלן בהתלהבות, בעוד תשעה חודשים. גלן הוסיף כי הם מנסים להתעבר כבר כמה זמן, והיו קשיים – אבל הנה זה הצליח.
וזו הייתה הזדמנות נאותה לברר היכן נמצאת המרפאה ואיך מזמינים בה תור. גלן הראה לו בשמחה כמה זה פשוט ועד מהרה היה לו תור: למחרת בעשר בבוקר אצל ד“ר ברברה מקקיין.
8.
המרפאה של ד“ר מקקיין שוכנת בבניין זכוכית כחולה, כולו היי־טק נוצץ. אבל המשרדים שלה עצמם פשוטים וצנועים כמו בקופת־חולים הישנה. מפעם לפעם מכריזה האחות את שם המטופל שתורו הגיע. אינך צריך להיאבק על מקומך בתור, ואף אחד לא מנסה לטעון שיש לו רק שאלה.
“מה העניינים?“ שאלה הד“ר ברברה, חומת שיער וגבוהה וכולה ביטחון עצמי. “אני חדש כאן,” גמגם “ורציתי לערוך בדיקה שגרתית… לראות שהכל בסדר…“ “למה? משהו כואב? משהו לא כרגיל?“ “לא… לא… הכל בסדר, אבל צריך להיבדק מפעם לפעם, לא?“
הד“ר צוותה עליו לפשוט את החולצה, להסתובב ולנשום עמוק. היא האזינה לנשימתו, תופפה לו על הגב, מדדה את לחץ הדם במכשיר עתיק וספרה את הדופק. אמרה לו להגיד “אה” עם הלשון בחוץ, הציצה באוזניו ומששה את ערפו ואת גרונו.
“מה לא בסדר?“ הביטה ישר בעיניו.
“היה לי סקס לא בטוח…“
“אז למה אתה לא אומר זאת ישר?“ חייכה הד“ר “מתי? כמה זמן כבר עבר?“
“כבר עברו שלשה חדשים” ענה, מתכוון לווינה.
“נעשה לך בדיקת דם ובעוד חודש נדע הכל” רשמה משהו על פתק. “וחוץ מזה צריך לנקות לך את האזניים ולהסיר לך כמה שומות מהגב“.
את ניקוי האזניים ערכה בו במקום, עם איזו ערכת שטיפה פולשנית ומדגדגת שהוציאה מהארון שמאחוריה. “ואת הפתק הזה תיתן לאחות שתיקח לך דגימת דם. ועם הפתק הזה תקבע תור בבית החולים – להסרת השומות“.
עוד חודש נדע הכל, ומה נעשה עד אז.
9.
הוא קנה וילון אטום לחלון שבחדר השינה. הוא לגם כוסית שרי, לגם שתיים. הוא צפה עד מאוחר בטלוויזיה.
אבל האור בכל זאת זלג לחדר השינה סביב הווילון האטום, והמעלית לא חדלה לקרקש והסרט בו צפה היה “עיניים שחורות” ופתאום ראה עגלה רתומה לסוס, מתנהלת לאיטה ליד הכנסייה של נטשה, זו שמעל הנהר שלה.
זו בדיוק זו.
אבדה, אבדה השינה ולא תשוב עוד.