אוגוסט
19
תגיות
התרוששות – 16.
פרק ששה־עשר: מכתבים
למפעל שתי כניסות: האחת רשמית, בחזית הבנין ופונה לכביש. דגל קנדה מתנוסס מעליה. ומאחורי דלפק מצוחצח, פילדנדרום לצידה, יושבת פקידת קבלה בחליפה אלגנטית ומשוחחת בלחש בטלפון.
וישנה כניסת העובדים.
היא חסרת כל תואר והדר אך פונה ישר למגרש החניה. מגנט קטן הוא מפתח הקסמים שלה, וכששמים אותו במקום הנכון על דלת הזכוכית הכפולה נשמע קליק קטן והיא נפתחת למבוא קטן, שנועד לבודד את הפנים מן החוץ: רק אחרי שהדלת החיצונית נסגרת, אפשר לפתוח את הדלת הפנימית, וסוף סוף אתה בתוך הבניין פנימה, בתוך הבניין החם והנעים. אוטווה היא אחת הערים הקרות בעולם.
אחרי תלית המעיל, הצעיף והכפפות – הוא עושה את דרכו אל ארון הדואר – מעין שובך צמוד אל הקיר ובו תאים־תאים, מגירות מגירות – איש איש וקן הדואר שלו.
הוא חושש ממה שימצא בו אבל גם לא יכול שלא לבדוק. הוא הולך כמהופנט ישר לשם. ממי יגיעו בשורות האיוב הפעם: מעורכת־הדין? מהקב“ט? מההנהלה? מהבנק? מהמרפאה? מהעיתון המקצועי שאליו שלח את המאמר החדש שלו?
בצהריים אינו מצטרף ליתר העובדים, לחדר האוכל בו הם אוכלים יחד את הלאנץ‘ שלהם, תוך פטפוט מנומס על הישגי ה“טורונטו בלו־ג‘ייז” ופרצי צחוקים. הוא מתניע את המכונית ונוסע לדירה, מרחק כחמש דקות נסיעה.
ממש אתו מגיע גם הדוור של הדואר הקנדי המופרט ב“ת‘נדרבירד” הישן שלו, עם שני עופות־הסער הדהים מעל שני צינורות המפלט החלודים, ונושא, מעוקם־גו, את תרמיל הדואר הגדול לחדר הדואר של בית־הדירות, באולם הכניסה, ליד המעלית.
הוא כובש את יצרו ועולה לדירה לאכול משהו, ולהאזין בגלים־קצרים ליומן הערב של קול־ישראל. רק אחרי שסיים לאכול הוא יורד בחפזה לחדר הדואר – הדוור כבר כילה מלאכתו והסתלק – ופותח ביד להוטה את הדלת הקטנה של התיבה.
והיום הגיע מכתב מיעל.
“אהוב שלי,
מהיכן להתחיל? מהחלל הגדול שהותרת בי, מליקוק הפצעים או מליקוט השברים?”
יש מאין צצו להם כל מחזריה הישנים, להם היא מזעיפה פנים, בינתיים, ומטביעה את יגונה בעבודה קשה רבה וממושכת. “היום דיברת איתי בטלפון. לא זוכרת כלום מהשיחה. מלאן שאלות שלא שאלתי. גם לא יודעת אם אני מצליחה להעביר לך את הגעגועים והכמיהה.
אני מתגעגעת אליך מאד. אני מרגישה את הידיים הגדולות שלך נוגעות בי. אתה חסר לי!!
דיברתי אתך היום בטלפון ואני כל־כך מתרוננת שאני לא יכולה להישאר בבית.
אני נוחתת על ג‘קי. מזמן לא הרסתי לו את הבריאות.
ריקי לקחה חופשה של שבוע. מצאה לה זמן. ממילא היא בחופשה תמידית.
נהדר לי ועצוב מאד ביחד. אני רוצה לחבק אותך חזק חזק ולהכניס את הראש שלי בשקע צווארך.
ידעתי שאני אבכה. מיד אשתה כוסית לכבוד חייך החדשים.
באהבה
יעל“
וביום שלאחריו הגיע פתאום עוד מכתב, מוורדה. והוא הרי בסך־הכל כתב לה שלא תטרח להחזיר את התקליטים ששאלה ממנו, בינתיים.
היא סיפרה על הטיול שערכה בארצות סקנדינביה ועל חדשות מאוסף התקליטים שלה והוסיפה: “אני מקווה מאוד שלא ירדת מן הארץ. הניסוח “נאלצתי לעזוב את הארץ” מצלצל קצת מוזר, מעורר אסוציאציות לדורשי מקלט מדיני או לעבריינים נמלטים.
ואני מודה לך על הזמנתך ומבטיחה שתמיד כשאזדמן לקנדה, ויבוא לי לשמוע באך, אעשה זאת אצלך! אגב, בטיול חשבתי עליך פעמיים: פעם כאשר שמעתי קונצרט עוגב בקתדרלה של הלסינקי, יפה מאד, בעיקר באך. ופעם כאשר התברר שלאחד מהמטיילים בקבוצה שם הזהה לשמך. ומה ההסתברות להכיר שני אנשים עם אותו שם תוך שבועיים?
שנה טובה עם הרבה תקליטים,
וורדה.“
מכתב זה עורר בו חיוך והוא ענה עליו באותה קלילות בלתי מחייבת.