אוגוסט
20
תגיות
התרוששות – 17.
פרק שבעה־עשר: פגישה שניה עם הקב“ט
1.
בבוקר המחרת האדימו העלים של גדר השיחים שהקיפה את בניין WriteBeer. כתום פשה בעלי שורת עצי הצפצפה הגבוהים שלידו. כפור פרח על חלון המכונית, ועל לוח המודעות בכניסת העובדים צצה מודעה קטנה בזו הלשון:
“ספקטרומטר לבקוצ‘יסטן“
“אל תתפלאו אם תראו בימים הקרובים הבהקי אור צבעוני במעבדה 3C. ממשלת בקוצ‘יסטן רכשה לאחרונה “ספקטרומטר הנש” והוא הגיע לחברה שלנו לשם בדיקה, כוון וניסוי לפני שישלח ליעדו. הבדיקה תיערך במעבדה 3C וכולם מוזמנים לבקר בה ולקבל ממייקל הסברים על הפרויקט.“
מייקל קיבל אותו במאור פנים. מייקל עבד בעבר במעבדה גדולה של ממשלת קנדה וקנה בה מוניטין בינלאומיים כמומחה לספקטרומטרים. ומשום כך המשיכו ממשלות זרות לפנות אליו – אף כי המפעל (בו עבדו שניהם כעת) כלל לא עסק בנושאי מחקריהם הישנים. מייקל תיאר לו בפרטי פרטים את מבנה המכשיר ואת דרכי השימוש בו, מי אמור לקבל אותו במדינה המפוקפקת ההיא, ומה יעשה בו שם. ויעשו בו, אמר מייקל, דברים רעים ומדאיגים.
“אני מתאר לעצמי שאין שום סוד בדברים שאמרת“, ענה הוא למייקל בשמץ חשש.
“לא, מה פתאום. אנחנו לא ממשלת קנדה, אנחנו איננו זקוקים לשום רישיון כדי לעסוק במה שאנו עוסקים, וגם לא הבטחנו סודיות לאיש. בעבר יצרנו ספקטרומטרים אבל בינתיים זנחנו את השטח הזה ועברנו למשהו שונה בתכלית. גם את שמך הכרנו בגלל העבר הזה, וכך התגלגלת גם אתה לכאן, לעסקי הבירה. איכשהו בבקוצ‘יסטן עוד לא שמעו שאנחנו כבר לא בעניינים. ומה אכפת לנו לעשות קצת כסף מהצד? אז נבדוק להם את הספקטרומטר שלהם.“
והוא זכר מיד את ישראלה ואת משאלתה שלא מצא לה מענה. גם זכר היטב את אזהרות הקב“טים הקטן הבינוני והגדול, והחליט לצלצל למקומי, לקטן, כדי להתייעץ איתו האם וכיצד להעביר לישראלה את הידיעה. ללמוד ממנו איך לא לעשות רעש, איך לא לעורר חשדות, ובכל זאת להיות לעזר בנושא רגיש. ושידע הקב“ט הזה שהוא טוב ושלא מגיע לו עונש בגלל שזיין את הרוסיה ההיא נטשה, אם אפשר בכלל לקרוא לזה זיון.
הוא צלצל לשגרירות, ותימרת העבירה אותו ליוסי. “אני צריך לשאול אותך משהו, באופן אישי“. “עכשיו אין לי זמן,” אמר יוסי, “תבוא ביום שישי בצהריים, נדבר אז.”
“אבל ביום שישי בצהריים מתנהל כאן הסמינר של מחלקת פיתוח, והשבוע אני המרצה.”
“אין לי זמן אחר,” אמר יוסי “תתאמץ“.
הוא חשש להיות נודניק המקלקל את הסדר הטוב אבל תום, הבוס, היה נחמד והסכים להזיז את הרצאתו לשבוע הבא, והוא התייצב אצל יוסי במועד שהלה דרש.
“תראה,” אמר לו “הדבר האחרון שעשיתי בארץ לפני שיצאתי ממנה היה מילואים במודיעין. “הזירה הטכנית” אם שמעת עליה. הם זקוקים למידע על מצב פיתוח הספקטרומטרים בבקוצ‘יסטן. בפרט הם רוצים לדעת אם יש לבקוצ‘יסטנים גישה לספקטרומטר מטיפוס הנש. החברה שלנו בזירה הטכנית, ישראלה ושות‘, מגששים באפלה בעניין, לגמרי. ולי יש עכשיו מידע מדויק ואמין עבורם“.
פניו של יוסי נתקשחו והוא זרק מבט חשדן לעברו. “בינתיים אל תעשה דבר. אני אתעניין במקומות המתאימים מה אתה צריך לעשות ואחזור אליך עם תשובה.“
2
הימים הלכו והתקצרו במהירות. השמש זרחה בשבע וחצי, ולמחרת ברבע לשמונה. שדה התירס שמעבר לכביש נשדף והסתמר קנים קנים.
וכשיצא מהעבודה, בחמש, כבר הייתה אפלה בחוץ, וגשם כבד. על הכביש נקוו שלוליות מנצנצות.
הוא עצר ליד ה־Leob’s – המכולת השכונתית, שהבהיקה כולה באור יקרות, מרווחת מצוחצחת וגדולה, וכבר מקושטת כולה בדלועים וקלחי תירס מנומרים לקראת חג־ההודיה הקנדי הקרב ובא.
הוא סייר עם נטשה בין המדפים. הוא התפאר בפניה בתפארת דברי־המאפה החמים ששכנו בסל־נצרים על כאילו עגלה נושנה, חמים מהתנור, כאילו אפה אותם במיוחד לכבודה. הוא הניח לה לבחור מבין אין סוף סוגי הבשר הירקות והפרות היפים, שנאספו לכאן מכל קצווי תבל, את כל שחמד ליבה. וכמה שוקולד שתרצה. בגאווה רבה וידע אותה עם אריזות הענק של מזון הכלבים לסוגיו, עליהן מצוירים כלבים בריאים ומרוצים. ואף כי לא נגע בה, חש את ליבה המתרגש, את החולשה הקלה בברכיה, את פטמות שדיה המדהימים מתקשות לאיטן, נכונות אל ערבם החם בדירה הקטנה שבקומה החמישית.
תחת אותו גג שכן גם סניף חנות היינות של חבל אונטריו – השואף להוליך את נתיניו בדרך הישר, לשמח את לבם ולגבות מהם מסים בעת ובעונה אחת. שורות ארוכות שמחות של בקבוקים צבעוניים, מפתים, מבקשים להיפתח ולהיחלץ. הוא בחר להם שרי קרים בריסטול בבקבוק כחול, יין פטישים מעודן, והקופאית התלוצצה איתם בחיבה, כהרגלה.
בדרך הקצרה מהחנות לחניון, מהחניון למעלית, ומהמעלית לדלת דירתו לא חדל מרקום מזימות, תכניות, הזיות וחלומות באספמיה איך להביא את נטשה אליו ולהתכרבל איתה כמה שיותר מהר במיטה הרחבה, החמה. הוא יצלצל אליה עוד הלילה, תכף, עכשיו.
הוא פתח את הדלת עמוס בשקיות וצרורות ובעודו פורק את תוכנן בדק מה במשיבון.
קולו החמור של יוסי נשמע בו: “תתייצב אצלי מחר בשתיים־עשרה“.
3.
למחרת הגיעה רוח כפור מצמיתה ישר מהקוטב הצפוני, וטאטאה את רחובות אוטווה משאריות השלכת, מאחרוני זיכרונות הקיץ. אני כאן הבוסית, שאגה הרוח כשרץ ממגרש החניה לפתח אוקונור 50, זוקף את צווארון מעיל־הרוח ומהדק את הצעיף לצוואר.
“שב.” פלט יוסי קצרות.
“ביקשת הוראות? קיבלת. הנה הן, מאד פשוטות:
אתה לא מעביר שום חומר לשום מקום. כלום. שים לב: אם מחר תקנה ספר בישול במכולת ותשלח אותו למשפחה שלך בארץ, אנחנו נדאג לכך שתעוף בעקבותיו חזרה לארץ ותקבל שם את הטיפול המתאים.“
“אתה בטוח? זה נשמע לי כאיזו אי־הבנה, כמו איזה הגזמה פראית“.
“לא אכפת לי לבדוק שנית. תבין, אני רק בורג קטן, אני רק ממלא הוראות.” אמר יוסי “זה מה שאמרו לי מלמעלה להגיד לך.“
“אני מבקש שתבדוק שנית – וספציפית עם ישראלה. תזכיר לה את המלה בקוצ‘יסטן“.
“אצלנו אף אחד לא שמע על ישראלה. אין אצלנו אחת כזאת.“
“היא לא מאצלכם. היא מהזירה הטכנית. היא מאמ“ן. היא מהמודיעין הצבאי. מצה“ל. מצבא ההגנה לישראל“.
“תראה, אני לא מבין מדוע אתה כל הזמן מסבך את העניינים, אתה ק מסבך אותם, רק מסבך יותר ויותר. לנו אין שום עניינים עם צה“ל ועם מה שהם קוראים לו אמ”ן. ההם שם ממילא לא מבינים כלום מהחיים שלהם ודופקים את כל מה שהם נוגעים בו. ממש לא מזיז לנו מה שהם חושבים או מה שהם רוצים.“
“בבקשה תבדוק. ישראלה זקוקה למידע הזה. מדינת ישראל זקוקה לו.”
“טוב,” נאנח יוסי “אבל אתה בינתיים לא מעביר כלום ולא כותב לאף אחד“.
“על מה אתה מדבר? אני לא כותב מכתבים למשפחה שלי? לעורכת הדין שלי? לא מדבר בטלפון עם אף אחד?“
“שמע,” אמר יוסי וקם ממקומו לאות שהראיון נגמר “אתה מבין למה אני מתכוון, ואתה צריך לדעת להסתדר עם זה“.
4.
בן־אדם עם הצתה מאוחרת. לקח לו כמה זמן להבין מה בעצם יוסי אמר. עד שהבין, במעלית היורדת, חשב רק על קוטיק הסמח“ט.
כשמונה לראש אזור במערך הגיוס של חטיבה 99 היו ההנחיות, בדף הסנטנסיל הרשמי, חד משמעיות: עליך להישאר במרכז הגיוס עד שהמגויס האחרון עולה על האוטובוס האחרון לימ“ח.
יחד עם הסטנסיל הזה הגיע, בתוקף תפקידו כטכנאי הקשר הראשי של חטיבת מילואים 99 “כרטיס קדימות בהסעה לימ“ח” ובו נאמר, על רקע צהוב בולט, שאת “נושא כרטיס זה, הנמנה על צוות החלוץ של החטיבה, יש להסיע לימ“ח באוטובוס הראשון“.
הוא ביקש ראיון עם הסמח“ט, האחראי על מערך הגיוס, ודרש הנחיות מדויקות. קוטיק חשב, גירד קצת את פדחתו, ולבסוף אמר מילה אחת “תסתדר“.
עם קוטיק נפגש פעם נוספת ביום ראשון, ה־7 באוקטובר 1973, היום השני למלחמת יום כיפור. האוטובוס בו נסעו, אנשי יחידת החלוץ, דרומה, התפנצ‘ר בירידה לסדום. לא היו בו לא גלגל רזרבי, לא מפתח גלגלים ולא ג‘ק. הם עצרו כל אחד מחמישים האוטובוסים שנסעו אחריהם בשיירה – אבל לאף אחד מהם לא היו דבר מהנ”ל.
אחרון הגיע למקום קוטיק הסמח“ט. הוא נראה מאושר: נסע במכונית מגוייסת – אמריקאית ענקית – ישב על יד הנהג ותופף ביד ימינו על הגג.
“הסמח“ט, מה עושים?“ קוטיק צלל במחשבות עמוקות ולבסוף אמר “תסתדרו” והורה לנהגו להמשיך לנסוע.
המעלית נפתחה אל הלובי המשוייש של אוקונור 50. בחוץ כבר השתוללה ההקדמה לחורף הקנדי הקרב ובא, ורק אז הבין מה נחת עליו.
5.
“עשור למותו של גלן גולד,” אמרה הקריינית המתוקה של הרדיו הקנדי במכונית “ואנחנו נמשיך במרתון. עשרה ימים ועשרה לילות רצופים של הגיבור הלאומי שלנו.” והחלה לנגן את הסינפוניה של האמצאה מס‘ 15, אותה הוא מנגן כשד, במהירות מופלגת.
העיר בה נסע נראתה לו זרה ורחוקה גם כשהיה בתוכה, כשביקש בה את דרכו. אבל הצלילים הללו היו קרובים, הם היו צלילים מהטריטוריה הפנימית שלו, ומוכרים לפרטי פרטיהם.
שבת רחוקה בקיבוץ הגלילי. רני מנגן את האינוונציה הזאת על ההרמוניום־רגל שלו, בשליש המהירות (ואפילו זה היה קצת מהר מדי בשבילו), וברצינות רבה, ובתום ובאמונה. הוא אלברט שוויצר המתפלל לאלוהיו בין הפראים שהטיל על עצמו להביא להם מזור. כשרני מנגן את האינוונציות הן שלו בלבד, עיניו ופיו אומרים זאת, ידיו החזקות וקרחתו המבהיקה ולסתו המחושקת, הרבועה, אומרות זאת, וההמצאות הקטנות עולות לשמי התכלת הגליליים, בדממת השבת הרחוקה ההיא, שאין בה מכוניות ואין בה קולות אדם ואפילו הרוח אינה נשמעת בה, והן מולכות על הרעב המתמיד של נח”לאי צעיר בקיבוץ עני, על הבטן שלו המקרקרת ועל החך הרטוב, על התשוקה ועל הגעגועים ועל הכיסופים.
באותה שנה עצמה הופיע גלן גולד בהיכל התרבות בתל־אביב. הוא לא שמע אותו כי בדיוק התאמן בתס“ח במחנה שמונים, בפרט בדיגול רובה צ‘כי (מאוזר 99 שנת יצור 1899). “זה קדוש” אמר גנץ הרס“ר על תירגול הדגל־שק. אבל בכל זאת קרא מה כתב על ההופעה של גלן גולד המבקר המוסיקלי בעיתון: “הופעתו של מר גולד היתה דוחה ומגעילה, אפשר לומר חולנית. לדרישתו הוצבו על הבמה שבעה תנורי חימום סביב הפסנתר, שהוטס במיוחד מטורונטו. מר גולד עטה כסיות מחוררות על ידיו, לבש מעיל כבד, וישב על כסא שרגליו נוסרו, כשסנטרו מגיע בקושי למקלדת, מנגן ביד ימין ומנצח על עצמו ביד שמאל.“
אבל מה קרה כשהוא ניגן? חזר ושאל את המבקר עשרות פעמים בלבו. ועכשיו גם הוסיף שאלה על שאלה ושאל אותו – ומה אתה יודע על הקור הקנדי ואיך אנוס אדם להתגונן מפניו גם בקצווי ארץ?
קצווי ארץ? היכן הם באמת? האם טבור העולם לא היה באותו תקליט בעטיפה ירוקה, שמכר בזול עיתון הארץ למנויו בשנות הצנע, שנות החמישים?
בתעשיית התקליטים נהגו לפסול גלופה אחרי עשרת אלפי הטבעות, כי התקליטים שתטביע מעתה יהיו מלווים ברחש, יהיו סוג ב‘. את הגלופות הפסולות מכרו בזול לארצות נידחות ועניות, שם שמשו חברה מקומית להטבעת “מהדורה מיוחדת” שנמכרה ב“מבצע“. וכך הגיעו גם לידיו שני תקליטים של הפסנתרן הצעיר גלן גולד: האחד עם הפרטיטות לפסנתר של באך, והשני עם שלוש הסונטות האחרונות לפסנתר של בטהובן – וזו הייתה פגישתו הראשונה עם כולן.
בימי שישי טובים במיוחד, כששפר עליו מזלו, כשהמושבה השתתקה אחרי הצהריים ולא גס בכך ליבו של אף אחד, היה מניח את תקליט הפרטיטות על לוח הגרמופון ושומע את ההקדמה המפוארת, המכמיהה, הממתינה בהתרגשות ובסבלנות להתגלות, לבשורה.
אבל רני וחסידיו התקוממו כנגד גלן גולד ונשבעו בזקנה של ונדה לנדובסקה. היא מנגנת מדוד, היא מנגנת שווה, היא מנגנת לא מהר מדי ולא לאט מדי, לא חזק מדי ולא חלש מדי, ובהרבה רגש. היא נותנת כבוד לבאך ומנגנת בצ‘מבלו ממש כפי שהוא התכוון, פסקו.
שנים אחר־כך נקלע לטורונטו דווקא באותו יום של תחילת הסתיו. בעיר התחתית התקיים המרתון השנתי. התנועה השתבשה, לפקק לא הייתה לא התחלה ולא סוף, שום דבר לא קרה כפי שצריך היה לקרות, כשלפתע הפסיק ה־CBC את שידוריו והודיע שגלן גולד איננו.
“גלן גולד היה ליצן והפליא בחיקויים” אמרה הקנדית המתוקה ברדיו בדיוק כשהגיע לחצר המפעל “נשמיע לכם עכשיו פרסומת שיצר לתסכיתו “רוח הצפון” בה הוא מחקה את הבישוף של טורונטו“.