אוגוסט
23
תגיות
התרוששות – 19.
פרק תשעה־עשר: עוד מכתב
1.
כחייל ממושמע הוא בודק כל מעטפה המגיעה בדואר על פי הוראות הקב“ט: ראשית בוחנה בזהירות מכל הצדדים, מנסה לוודא שהשולח מוכר, בודק אם יש כתמי שמן, אם היא מדיפה ריח שקדים מרים.וזו שהגיעה היום – האם היא מעטפה חשודה? הרי היא מעטפה רוסית סטנדרטית, דהוית אותיות, אבל עם בול מקומי, קנדי, וחותמת מקומית.
והשולחת: נטשה.
אז הוא עצם עיניים אמר על החיים ועל המוות וחתך את המעטפה. ולא היה פיצוץ. כרטיס ברכה לחג המולד היה בה, סוס אביר כחלחל הדוהר בשמיים רקועי כוכבים.
וגם מכתב:
“עכשיו, בתחילת דצמבר, רץ לו הזמן בשקט – כל יום כמו דקה. דבר לא משתנה בחיים שלי, הכל נעצר באותו מקום. יום אחר יום חולף, ואני כבר לא מצפה למאום, כבר אין לי חלומות. אבל בסוף נובמבר אירעו שלשה מאורעות גדולים – שלשת המכתבים שלך. בראשון היה מספר הטלפון שלך (אני מקווה שלא שמת בו $). בו ביום התחלתי לצלצל אליך, אך ללא הצלחה. עד כמה שהבנתי עלי לחייג ……..81-1? ואחריו הגיע עוד מכתב, ובו שני ספרים יפהפיים שגורמים לי הנאה רבה. הם על שולחני עכשיו, אני רואה אותם כל היום וכשאני רואה אותם אני מתחילה לחשוב עליך. אז התחלתי לחפש מישהם שנוסעים לקנדה. ובסוף בשבוע שעבר הגיע המכתב השלישי שלך עם הצילומים. תודה רבה לך, הם נהדרים אבל איפה התמונה שלך?
כמו שאתה רואה קשה לי מאד לכתוב מכתב באנגלית. יש לי הרבה שגיאות ואני משתדלת לקצר. באמת יש לי הרבה מילים לספר לך והרבה שאלות לשאול. אנא נסה לצלצל עוד פעם, לדאצ‘ה. השעות הטובות ביותר הן בין חצות הלילה לשבע בבוקר זמן מוסקבה. אל תחשוש פן אתה מפריע למישהו. הטלפונים נמצאים בחדרי ובמטבח.
אני חושבת שאני יכולה להבין למצבך בו יש לך הכל ובו בזמן אין לך דבר. זה יותר מעצוב, זה נורא.
אני אנסה לשלוח את המכתב הזה עם גברת אחת מאד נחמדה. היא ובעלה היגרו מרוסיה. תחילה גרו בישראל, וכפי שהבנתי, יש להם בה הרבה חברים. אחרי כן עברו לקנדה, לטורונטו (?). בקשתי ממנה לקחת את המכתב הזה ונתתי לה את מספר הטלפון שלך. אני מקווה שהיא תתקשר אליך. זו הדרך הטובה ביותר להתקשר אחד עם השני.
הידיעה שאתה זוכר אותי היא המקסימום שאני יכולה עכשיו לבקש. אני כל כך רוצה לראות אותך. ואם אפשר אני רוצה לבוא לביקור.
מקווה להתראות
שלך
נטשה
נ. ב. בבקשה, צלצל אלי. אני מחכה.“
בחצות הלילה היה שבע בבוקר במוסקבה, והוא צלצל אל נטשה לבית הכפר, סובל מאי־הבנת הנקרא (הזמן הטוב ביותר – בין חצות לשבע בבוקר? היתכן?) וחושש מהמחיר – שבעה דולר לדקה, חושש מגדודי המאזינים המשוערים, הרכונים על טייפי ה“רוטל” שלהם במאורותיהם, וקצת עצבני מהחשש מי יענה לטלפון – ומנסה להתעלם מכל אלה גם יחד.
הקול שענה בקע כנראה מפה בעל שן אחת בלבד “אלוּ… אלוּ…”
“נטשה” אמר את המלה הרוסית היחידה שידע והקול צווח שם במרחקים בחלל הבית “נטשה! נטשה!”
נטשה הסבירה כי כדי לקבל ויזה לקנדה היא צריכה שתושב קנדה יערוב לכל מחסורה שם. את הטופס הדרוש אפשר לקבל בשגרירות הרוסית באוטווה, ויש לאשר אותו אצל נוטריון ולשלחו אליה.
אוי, איזה עסק ביש – ההסתבכות גדלה מרגע לרגע. עכשיו היא הולכת לקבל גושפנקה נוטריונית.
“אני רק אורח בקנדה, אני לא יודע אם אני במעמד היכול לערוב לך. אבל נראה מה אוכל לעשות. ואיך שלחת את המכתב? הוא הגיע מכתובת מקומית.”
“בידי מכרה שעובדת כאן, אבל היא אזרחית קנדית.”
“היתכן שהיא תוכל לערוב לך, אזרחית קנדית שכמוה?”
“צריך לשאול אותה. אני חושבת שכן.”
“מה שמה? היכן אני מוצא אותה?”
“שמה לודמילה קוזלובסקי אבל אני לא יודעת מה הכתובת שלה ואין לי את מספר הטלפון שלה בקנדה. אני לא יודעת“.
כל כך מהר מגיע הידע של האישה המשכילה והמוכשרת הזאת לגבולות לא־עבירים חשב במרירות מסוימת, מתעלם ממגבלותיו שלו.
“טוב נטשה. אני אראה מה אפשר לעשות ואעדכן אותך.”
2.
באותו בוקר החל לרדת על אוטווה שלג כבד. הטמפרטורה ירדה למינוס עשרים והתנועה זחלה באטיות אחרי המפלסות המהבהבות אור כחול בתוך אינסוף הפתיתים.
עד הצהריים בעבעה בו השאלה מה לעשות. בהפסקת הצהריים דפדף בספר הטלפונים ומצא בו כמה וכמה קוזלובסקי ואפילו קוזלובסקי ל. אחת (אחד?). עם חשכה, כשחזר לדירה השווה ומצא שרק כתובת אחת מכתובותיהם התלכדה עם קוד הדואר שפענח מהחותמת שעל הבול: K1S-3H2. מפת אזורי הדואר שבספר הטלפון זיהתה אותו כרובע Pleasant Park המכובד, השוכן סמוך לנהר וסמוך לגנים הרחבים שעל גדותיו, קרוב למרכז העסקים והשלטון, ספון בטבע שעל אם הדרך.
מהסס אך לא מוותר לעצמו חייג לקוזלובסקי ההיא\ההוא – ולא הייתה תשובה.
לזמן מה רווח לו.
וגם למחרת, וגם ביום שלאחריו לא הייתה תשובה.
בשבת נפסק השלג והוא החליט לצאת לסיור כתובות. רחוב pleasant park נתגלה כאחד הרחובות המובחרים בעיר. גולש בתלילות אל נהר ה-Rideau הרחב, הקפוא, הנשקף אל כל אחד מבתיו, שכולם היו מקושטים במחרוזות מנורות צבעוניות מנצנצות, ועל דלתות כולם היו תלויות מקלעות ענפים עגולות שזורות, ואצל כולם היה השלג גרוף בקפידה משבילי הכניסה ומהמדרכה שלפני הבית.
רק בית אחד עמד כבוי, חשוך כולו, מכוסה כולו במעטה שלג כבד, צחור, בתולי. שבילי הכניסה אליו נעלמו לגמרי, איש לא בא ולא יצא בהם מאז התחיל השלג להיערם – מס‘ 25, הוא בית קוזלובסקי.
לודמילה איננה, ומאין יבוא עזרו?
3.
בשבועיים הבאים לא העז לצלצל או לכתוב לשגרירות הרוסית ולבקש את הטופס. רעיון טוב יותר מלבקש את עזרת לודמילה לא עלה בינתיים בדעתו. על כן ניסה שנית את מזלו: לפחות יוכל למלא עוד משבצת בתשבץ הריק שלו. וצלצל.
והפעם הייתה תשובה! על הקו הייתה לודמילה, באמת, היא ולא אחרת. הוא הציג את עצמו ואמר לה שרצה להתייעץ איתה על משהו בעניין נטשה והם קבעו אצלה בבית, בשבת בשש לפנות ערב.
כשהגיע עדיין היה ביתה הבית היחיד ברחוב שהשלג לא נגרף מכניסתו וחזיתו לא קושטה בשרשרות מנצנצות צבעוניות. אבל הפעם דלק אור בחלונו.
הוא טיפס בכבדות אל המפתן, שוקע בשלג הכבד, ושקשק במצילה.
אשה נאה וגבוהה בשנות הארבעים לחייה, בשער צבוע חום, פתחה את הדלת בחיוך מאיר פנים, אולי בשמץ של חיוך ניצחון. איכשהו הרגיש גמד זקן לידה.
החדר היה אפלולי ומרוהט ברהיטים יקרים. שטיח פרסי עבה ורחב ידיים כיסה את הרצפה, לוהב בארגמן חרישי.
“שלום.” אמרה בעברית נקייה ממבטא זר.
“שלום!” השיב, ויתכן שההפתעה שלו הייתה מהולה במידה כלשהי של בהלה.
“שב,” הזמינה, מצביעה על ספת עור חומה, רחבה, טובענית. “מה תשתה? אולי קקאו?” הציעה “זה מה שאני שותה בימים קרים כאלה“.
“טוב, שיהיה קקאו“.
כשחזרה מהמטבח עם הספלים בידיה התיישבה לידו על הספה.
“אני מבולבל לגמרי,” אמר “ציפיתי לפגוש כאן רוסיה – מה קורה כאן?”
“בוא נתחיל מהתחלה.” השיבה “נולדתי והתחנכתי ברוסיה אך בת עשרים בערך, בראשית שנות השבעים, עליתי ארצה – ציונית נלהבת. שרתתי בצה“ל ואפילו התחתנתי עם המפקד שלי, גם הוא עולה מרוסיה. נרשמתי לאוניברסיטת תל־אביב ולמדתי בה ספרות וקולנוע. נהייתי תסריטאית. בעלי למד הנדסת אלקטרוניקה ושירת ביחידת המחשב המרכזית של צה“ל, ובמשך הזמן אפילו נהיה המפקד שלה. הוא נורא מוכשר. אני התחלתי לעבוד בשרות הסרטים של הסוכנות – מכינה סרטים על עליה, על התיישבות ועל אהבת ארץ־ישראל. סרטים למגבית. שנינו היינו נורא ציונים. החלטנו להתיישב בימית ולהיות חלוצים שבחלוצים. בנינו שם בית יפה וציפינו לשקיעות פז בחוף הזהוב.
הפינוי שבר אותנו. איבדנו את האימון בישראל ובעתיד שלה. כעסנו נורא על הבגידה ועל רפיון הידיים. איך אפשר לוותר על משהו כזה, על משהו שכבשנו, על משהו ששפכנו דם בעדו. לקחנו את כספי הפיצויים ונסענו לעמק־הסיליקון, בלי לדעת מה בדיוק אנחנו מחפשים. לבוריס היה רעיון כלשהו בעניין תקשורת דיגיטלית, וחשבנו שאולי נקים איזה חברה קטנה סביבו. ניסינו לדבר עם מביני דבר בשטח התקשורת. ואז התקשר טרנס פוקסבורו… שמעת עליו?”
“אי אפשר לחיות באוטווה, אפילו זמן קצר, בלי לשמוע עליו. הוא הסי.אי.או של ניופרי – חברת התקשורת המדהימה. המניה שלה מופיעה כל יום בכותרת הראשית של ה“אוטווה סיטיזן” – ומכפילה את עצמה מידי שבוע… לא קיים עוד פלא שכזה.”
“כן. טרי הבין את הפוטנציאל שיש ברעיון של בוריס. הוא ישר הביא אותנו לכאן וביחד יסדנו את החברה. אי אפשר היה לנחש בכלל מה הולך לקרות. זה היה יכול להיכשל בדיוק באותה מידה כמו שהיה יכול להצליח. הסיכון היה עצום. בוריס נהיה המנהל הטכני של ניופרי – ואני לאשת המכירות, המתמחה בשוק הרוסי. הקומבינציה של ידיעת רוסית ותסריטאות ממש עושה פלאים, והמכירות לרוסיה עוברות כל דמיון.”
“מכירות לרוסיה?” תמה. “מי שם יכול לשלם? ומי צריך טכנולוגית תקשורת מתקדמת בארץ שאין בה ספר טלפונים, שיש בה רק טלפוני־חוגה מיושנים, עם מרכזניות לחיוג בין־עירוני, עם מכוני מחקר ענקיים שיש להם רק קו חוץ אחד וצריך לקבל אישור בכתב מהמנכ“ל על כל שמוש בו?”
“דווקא משום כך“, ענתה לודמילה רהוטות – זה היה לחם חוקה – “שגרירויות, חברות נפט, כוחות הביטחון ועוד גורמים שכסף אינו בעיה בשבילם, מוכנים לשלם כל סכום כדי לעקוף את המדמנה הזאת. להם אנחנו ישועה מהשמיים. להם אנחנו המעקפים בעורקי רוסיה המסויידים“.
“אז החיים טובים“.
“נהדרים. אנחנו חוזרים עכשיו מכמה שבועות בפלורידה. כאן מתקרב חג המולד, קור זוועות, אפלה בצהריים – ושם אנחנו יוצאים להשתזף על שפת הים, תחת שמי התכלת. וגם לגיחה קצרה למקסיקו, כדי לראות מה השאירו האצטקים אחריהם.”
“אז לא הייתם כאן בכלל, די הרבה זמן…”
“כן, לא היינו.”
“ו… את נטשה את מכירה הרבה זמן?”
“ממש לא. זה לא אני מכירה אותה. זו אימא שלי – אימי היא מוסקוואית בדם ולא תזוז משם – והיא חובבת כלבים. היא זקוקה לזכר להרבעת הכלבה הגזעית שלה, וכך הגיעה לנטשה ולכלב שלה. בדיוק הייתי אצל אמא, כשנטשה והכלב הגיעו. וכשהיא שמעה שאני ישראלית, מאוטווה, סיפרה על הפרופסור הנחמד שלה ובקשה שאעביר לו מכתב. ואני רואה עכשיו שהיא צדקה –” וחייכה אליו חיוך מפתה.
“יש לי בעיה.” החליט לשים את הקלפים על השולחן, משוכנע למדי שהיא אינה מכוחותיו של הקב”ט. “אני רוצה להזמין את נטשה לכאן לביקור. לשם כך אני צריך לבקש טופס מהקונסוליה הרוסית. אבל מסיבות טובות שיש לי איני רוצה ששמי וכתובתי ירשמו בקונסוליה הרוסית. האם תוכלי להזמין עבורי את הטופס?”
“ברצון,” אמרה לודמילה בנעימות “איזה מין טופס זה?”
“את בטח יודעת. אזרחים רוסיים אינם יכולים לבקר בקנדה בלא שמישהו יערוב לכך שהוא ידאג כאן לכל מחסורם – כולל טפול רפואי – וגם לכך שעם פקיעת הוויזה יחזרו לרוסיה. צריך לחתום על הטופס בנוכחות נוטריון“.
“אין בעיה. אני יכולה להזמין את הטופס ואפילו לערוב לה בעצמי“.
הוא הרגיש איך פקעת קשורה ומהודקת היטב מתפוגגת מעל ליבו, ונשם עמוק. חיוך טיפשי עלה על שפתיו.
ואז נשמע קול צעדים כבדים של איש יורד במדרגות, מהקומה השנייה.
“תכיר, זה בוריס.” אמרה לודמילה. הוא קם והושיט יד לגבר חסר חיוך ומחמיץ פנים.
“סליחה רגע” אמר בוריס ונטל את לודמילה לפינת החדר ופצח בשטף דברים שקט ורהוט ברוסית.
לודמילה חזרה אליו בחיוך נעים.
“אל תדאג, יהיה בסדר. נראה מה אפשר לעשות. תבוא אלי לעבודה ביום רביעי הבא ואני חושבת שנוכל לסגור עניין.”
הוא נפרד מהם מלא תקווה.
4.
תשלובת המבנים של ניופרי שכנה במרחק חמש דקות נסיעה ממקום עבודתו. עד לא מכבר היה המקום חוות חלב מוקפת שדות תירס. עכשיו התווסף לה כל חודש בניין חדש: הבניינים היו ממוספרים – מספר 7 כבר נראה גמור (וכשיבוא האביב תפרח סביבו, בין לילה, גינת פרחים) ובניית מספר 8 עמדה בעיצומה.
הוא חנה בחניון המבקרים ונכנס לאולם הכניסה עצום הממדים. הקתדרלות נבנו כדי להמחיש לבאיהן מה גדולה הכנסייה וכמה הם קטנים. ניופרי שוותה נופך מודרני למסר העתיק: קירות זכוכית ירקרקה נוסקים למרומים, מרישי מתכת מעוגלים, אפורים ונקיים, ופילדנדרום ענק מאפריקה המשוונית.
פקיד הקבלה המחויט הורה לו להתיישב ולהמתין, עד שיאתר בטלפון את לודמילה, ופתח בסדרת התלחשויות ממושכת עם השפופרת שבידו.
עד שהפקיד יחזור אליו הרהר משום מה בכנסיה הפרבוסלבית העתיקה שצצה לפתע מול דירתו. ביום שני הגיעו כמה משאיות שפרקו מטען קרשים, לבידים וחומרי בידוד. ביום שלישי הגיע למקום צוות פועלים עם טרקטור ומנוף, הרכיבו שלד וסמררו אליו את משטחי הלבידים. ביום רביעי מילאו את כל הרווחים בצמר זכוכית, לבד ושאר חומרי בידוד. ביום חמישי הדביקו טפטים של לבנים אדומות מבחוץ ושל איקונות קדושים מבפנים. וביום שישי ציפו את כפת הכנסייה בטפט זהב והציבו בצל מקלקר מוזהב בראשה – ויש.
לודמילה בישיבה, אמר לו לבסוף הפקיד, התוכל להמתין קמעה?
הוא המתין והמתין, ולבסוף ירדה לודמילה במדרגות המלכותיות ירוד וטפוף וקבלה אותו במאור פנים והתנצלה שהם נורא עסוקים ועוד הערב טסים לקליפורניה – אבל יתקשרו אליו כשיחזרו “ונראה אז מה אפשר לעשות“.
ועברו שבוע ושבועיים ושלשה וחודש – ואין קול ואין קשב.
ממאן להשלים עוד צלצל פעמים אחדות לבית הקוזלובסקים, נאחז בתקווה שהם באמת רק נסעו לקליפורניה, רק נסעו לפלורידה רק נסעו לאירקוצק שבסוף מזרח. אבל תשובה לא הייתה, מעולם, עד שלבסוף הבין שהם מצוידים שם בפלא החדש – מי אם לא הם – “שיחה מזוהה” ופשוט אינם מרימים את השפופרת כשהוא מחייג.
5.
ווסרמן התכנת, יהודי מאוקראינה, שכבר סיפר לו על קרוביו בחיפה, נראה כדמות מתאימה להתייעצות בעניין, ושמא, מי־יודע, אף כמזמין אפשרי – הקנה הרצוץ האחרון. ובולע את מליון היסוסיו נקש על דלתו.
עיניו של ווסרמן, שכבר ראו הכל ודבר שוב לא יפתיעם נצנצו בכל זאת קלות כשהשם בוריס קוזלובסקי ניזכר במפורש. ולודמילה.
כן. הוא פגש בהם פעם־פעמיים בבית הכנסת, לא יותר מזה. אנשים נחמדים. הוא לא יכול להסביר איך הם מתנהגים ולמה, אך הוא יכול להבין אותם.
“אין לי בעיה להזמין עבורך את הטופס מהקונסוליה הרוסית” אמר ווסרמן הטוב, ומיד חייג לשם.
למחרת נכנס וסרמן למעבדה, חיוך מסתורי על פניו, והגיש לו את הטופס שהודפס כנראה במכונת סטנסיל עתיקת ימים, על נייר מצהיב, ובאותיות אנגליות מוזרות, מטושטשות.
עוד ייקח מי יודע כמה זמן עד שנטשה תגיע לכאן, חשב, ומה עושים בינתיים עם ההורמונים שחזרו להתפרע. לפני שהלך לישון צלצל ליעל לעבודה ואמר לה שהוא שולח לה כסף לכרטיס טיסה ושתבוא אליו לבלות יחדיו את חופשת הכריסטמס־חנוכה הממשמשת ובאה.