אוגוסט
25
תגיות
התרוששות – 21.
פרק עשרים־ואחד: נס חנוכה
1.
וכשהדלת נסגרה אחריהם סקרה יעל חטופות את החדר ואת הוורדים האדומות הלוהטות באגרטל וסבה על חרטום נעלה והביטה בו בעיניה שאחזה בהן אש ושלבה את ידיה סביב צווארו והתרוממה על קצות אצבעותיה כדי להביט לו ישר לתוך העיניים ואמרה בקול הכי נמוך ושקט שהיה לה: “אין לי סבלנות. בוא להזדיין.” בעוד אצבעותיה כבר פורפות את הכפתורים בחולצתו.
יום החורף הקצר כבר האפיל ואור לא דלק בחדר השינה. פיטמת שדה הימני, הסבירה לו פעם, נפגמה בניתוח טיפשי ומאז לא תניח לאיש לראותה. לכן הם תמיד בחושך ובמחתרת, נוברים זה בזה כשתי חפרפרות סומות במאורת השמיכה הכבדה. ידו רכה בכל עורה החלק והטרי, עור עוד, והיא לופתת בכפה החזקה את הזין שלו, וממנו לא תמוש. פיטמתה הבריאה נובטת, עצמות הסרעפת מתפרדות, מפנות מקום לעוד אוויר, לאט־לאט נפשקות רגליה ועורה מתלחלח ופיה שואב עוד. וורוד מתוק רירי, לוע גוזל רעב, עוד – היא לואטת בלשון קדמונית כולה מאמץ ואצבעו סובבת על לשונה הקטנה הנגדשת דם ונוטפת ריר, חזק, היא אומרת, רוצה לדייק, מנסה לאחוז בחמקמקת, לתפוס את הגנבת הזו, ושריריה מתקשים באלימות כשמופיע הכאב המיוחד ההוא, כשנחצית נקודת האל־חזור, ורטט ויבבות אוחזים בכולה והופכים לצחוק נמס, להתרככות כללית.
ומיד היא נכונה לעוד, צוללת לשתיקה מרוכזת, לשיגעון לדבר אחד, אגלי זיעה קטנטנים צפופים צצים על עורה העדין בהמוניהם ודורשים עוד, עוד, עוד – היא נפערת, מתקמרת, מחרחרת – חזק! היא משתנקת, חזק! שהופך תוך כדי כך את עורו ומתגלגל בצחוק והתרפות מוחלטת “ימח שמך!” היא אומרת באנחת רווחה ותוך לא יותר משניה או שתיים מתקפלת אל הזין שלו הלפות בידה ומלקקת אותו כאילו היה גביע גלידה ושדה מלטף את צלעו נצמד למתנו אומר לו הרשות נתונה והכל מותר.
והוא טופח בכף ידו הפרושה על פלח התחת השמאלי שלה. “אה” היא אומרת בקול חסר תלונה והוא חוזר וטופח, יותר בחזקה, ממש מכה אותה “אוי” היא אומרת “אוי, כמה שאני רוצה אותך…” והוא משמן את אצבעותיו בשמן התינוקות הווינאי המונח על שידת הלילה שליד המיטה ומחדיר אותה לחור התחת לפי הטבעת שלה. “לאט” גונחת יעל “לאט. זה כואב. זה טוב. אוי זה טוב זה כואב זה טוב אתה משגע אותי אני רוצה להשתולל אני רוצה אותך זיין אותי קרע אותי אוי” והאוי הזה היה ממושך נחנק ומתפרץ מייבב וצוהל פרכוס מתלהם פועם וגובר עד שפתאום פשקה רגליה לרווחה, זו לכאן וזו לשם, ומשכה אותו עליה, ואת הזין שהחזיקה בידה תקעה בפנים, בתוך הכוס החם הרטוב שלה שהתהדק עליו באלפי בשרים כיד חולבת, כפה יונק, כלוע הארי, וסגרה את שוקיה סביבו בכתישה מוצצת והרשות הפכה לחובה להכרח שדבר לא יעצרנו הו אתה הגבר המזריע – “אל תצא” אמרה יעל לופתת אותו בשתי ידיה ובשתי רגליה ובכל כוחה “אני רוצה שתישאר בתוכי לעולם“.
2.
למחרת כשחזר מהעבודה הייתה הדירה מצוחצחת, האמבטיה ממורקת ומבריקה, והאסלה מדיפה ניחוח לימונים. יעל, בחלוק רחצה ומגבת קשורה לראשה עסקה בגיהוץ תחתוניו אחרי שכבר כילתה לגהץ את המכנסיים והחולצות המועטות, את הסדינים והמגבות, את הגרביים והגופיות – לא בלי שכיבסה קודם את כולם, כמובן.
היא זינקה לעברו, עוד בטרם פשט את המעיל והניח את התיק מידו, נתלתה על צווארו והושיטה שפתיה לנשיקה, ושאלה: “התגעגעת אלי?” שאילץ אותו מיד לנקוט בתרגולות הקב“ט “כיצד לחמוק משאלות מביכות“. א – ענֵה בהגזמה פראית. “נורא נורא נורא נורא” ב. – הרוויח זמן כדי לחשוב בינתיים על משהו “תני לי קודם להסיר את המעיל” ג. – שנה מיד את נושא השיחה “מה מתחשק לך לעשות הערב?”
“בוא תציע” אמרה יעל.
“רוצה לנסוע לבניין הפרלמנט, לראות את קישוטי חג־המולד, ואת כל האורות?”
“זה לא חג שלנו“.
“ולמול הגדול, לקניון?”
“ממילא אין לי כסף, עדיף לך שלא“.
“רוצה לסרט?”
“אני לא מבינה אנגלית ואין תרגום. נכון?”
“אז מה כן?”
יעל רכנה והחלה לשחרר את האבזם בחגורת מכנסיו.
“חכי רגע, מתוקה שלי” ניער אותה מעליו “יש לנו כל מה שצריך לארוחת ערב?”
“יש לנו כל מה שצריך” ענתה יעל בפסקנות, כזאת קטנטנה וכזו החלטית, וגררה אותו, כגרור נמלה חרוצה את מלקוחה, אל המיטה הגדולה שבחדר השינה.
ובעוד רגע כבר היו זה בזו, הוא הקש והיא האש, הוא החשש והיא הלהבה, הוא קליפת האגוז והיא הסערה. רכות הפלדה שלה. ריבוא רסיסי זיעה כיסו את עור התינוקת ופיה נמלא גניחה ואנחה, בעודה לופתת אותו בין ירכיה וקרסוליה החזקים.
היא התחילה לצחוק ולבכות גם יחד: “אתה שלא תשוויץ ושלא תתנפח לי – כי אתה בכלל לא יודע מה אני הולכת לעשות לך“.
3.
כשסוף־סוף ישבו לאכול רצה יעל עוד פעם לתיק הקטן שלה ושלתה ממנו כמה פיסות נייר מקופלות.
“הן בלמ“ס לחלוטין” אמרה “אף אחד לא טרח אף פעם לסווג אותן. אז חשבתי שלא יזיק אם אביא לך אותן, שתראה“.
למנהל – מצביקה
מצורף מכתבו של המתלונן.
לידיעתך:
פנה לנציגות המקומית וביקש להעביר מידע שלדעתו יעזור לישראלה. לדעתו החומר הגיע אליו באופן כשר ואין בעיה להעבירו אלינו – אבל הוא לא רצה להעביר זאת בדואר רגיל, כי אלו הן ההוראות.
כשלא קיבל תשובה שהניחה את דעתו ביקש ממני לבדוק אצל הקב“ט פתיחת ערוץ קשר.
קבלתי תשובה היסטרית שאומרת:
האדם “מסומן“.
האדם לוקה ב“שושואיזם“.
תאמר לו שיפסיק להעביר כל חומר שהוא.
מישהו יתקשר אליו במקום ויגיד לו שיפסיק.
אני מבין ממכתבו שאמרו לו דברים שהם מעבר להקשר. אני מנחש ממכתבו שאמרו לו לנתק כל קשר שהוא איתנו. גם לא נתנו לו להשאיר לשיפוטו מהו חומר תמים ומה לא.
בברכה
צביקה“
“תרשומת פנימית. 13-12-92
בעקבות מכתביו בהם דיווח על הוראות שקיבל לא לקיים תקשורת עם המפעל, טלפנתי לעובד ב 12 – 12 לביתו.
הבהרתי לו שהוא יכול לקיים תקשורת עם חבריו במפעל בדומה לשבתוניסטים אחרים.
בנושאים המיוחדים אליהם התייחס (מידע על עסקאות עם ארצות אויב) ביקשתי שימתין עד לפגישתו הקרובה עם צביקה בכנס באל. אי. הוא מסר שכרגע אין לו משהו דחוף.
לידיעת:
צביקה
קב“ט
נערך על ידי המנהל.”
“עקפה אותי פעם מכונית ברחוב, לא רחוק מהבית.” אמר ליעל וקולו נחנק “עקפה והמשיכה לנסוע מהר, ובהצטלבות אחד הרחובות פגעה בנער רוכב אופניים שיצא לפתע, במהירות רבה גם הוא, אל הצומת. הנער הועף מהאופניים אל שמשת המכונית שהתיזה אותו, בקשת גדולה, ראשו לפניו, מתנפץ אל המדרכה.
כשהתקרבתי לנער בריצה מצאתי אותו מוטל דומם ודם זב מאזנו. לא נותר לו שום סיכוי.
שעות וימים אחר כך הרצתי את המראה במחשבתי ממאן וקולט, ממאן וקולט: כן. יש דברים שאינם הפיכים. שמרגע שנעשו – שטותיים ומקריים כאשר יהיו – לא יתקנו עוד לעולם.”
“אל תאבד פרופורציה” אמרה יעל “אף אחד עוד לא הרג אותך. אתה עוד לא מת“.
“האם נעלם מעיניו שהשאלה הייתה איך להעביר את הידיעה לישראלה? לא רק סוג הדואר (אזרחי או דיפלומטי) – אלא גם פשוט מה הכתובת? ומה פשר ההסתייגות הכלולה
ב־”לדעתו החומר כשר“, כאילו הייתה אפשרית גם דעה אחרת? ומה אפשר לצפות מהמנהל שיגיד אחרי המלצה כזאת?”
“עזוב” אמרה יעל “אז העברית של צביקה לא משהו. הוא גם אומר חמש שקל. אז מה? הוא לא הקדיש יותר מחמש שניות לניסוח הפתק הזה. יצא עקום אך ללא כוונת זדון. אף אחד לא מתרגש מזה חוץ ממך. והמנהל ענה לך במכתב כזה נחמד“.
“אבל מגיע לי יותר אשראי. הם מכירים אותי לא מהיום.”
(באמת? הם מכירים?)
“מגיע לי? שאתה תגיד את זה? אני שומעת נכון? גם אתה – ברוטוס? בלוטוס? או איך שלא קוראים לעתיק ההוא?”
“לא, עכשיו אני פתאום מין ליצן, אחד שלוחץ על כל הכפתורים ולוקה בשושואיזם. ציפיתי שייקחו אותי יותר ברצינות“.
“לא נכון. גם צביקה וגם יניב מעריכים אותך ואת הראש שלך. הם גם לא זוממים שום דבר נגדך. בעוד חודש תיפגש איתם באל. אי. ואז יתברר הכל לכולם“.
“תראי את האבסורד: מזמינים אותי מכל העולם לדבר בנושא הזה, לנהל עליו כנסים, לכתוב ספרי לימוד, ללמד. אבל הקב“ט, הבור, הוא מי שקובע שאני ליצן מסוכן ואת דבריו מקבלים בכובד־ראש ובאורך רוח ואף אחד – גם לא מאלו שמכירים אותי ואת עבודתי היטב – לא מוחה, לא קורא אותו לסדר, אלא להפך: משתדלים להרגיע אותי, קוראים לי לא לאבד פרופורציות.”
יעל קמה ממקומה ליד השולחן, ניגשה אליו, חיבקה אותו, שמה את לחיה על לחיו, ואמרה בלחש: “תדע לך שתמיד תמיד ולא חשוב מה יקרה אני אשאר חברה נאמנה שלך. ומתי שלא תצטרך אותי אעמוד לרשותך. ואלו לא סתם מילים בעלמא. אני אוהבת אותך יותר מתמיד.” ואז עלו דמעות בעיניה ונעתקו מילים מפיו.
4.
אני רוצה לנסוע לאמריקה!” אמרה יעל בבוקר “אמרתי לך את זה כבר על הפעם הראשונה שדיברתי איתך בכלל.”
“אבל את באמריקה. קנדה היא באמריקה. בצפון אמריקה“.
“כן. קנדה היא בקנדה ואני רוצה לאמריקה. מי יבטיח לי שיצא לי להיות עוד פעם בחיים שלי במקומות האלה. תשתוק. מאיפה לי הביטחון שתהיה עוד הזדמנות. לא אכפת לי להיות אפילו רק חצי שעה באמריקה. אבל שאני אוכל להגיד לנכדים – אם אזכה ויהיו לי נכדים – הייתי באמריקה, אני!”
“בואי נעשה חשבון קטן – טוב? מכאן ועד הגבול מאה קילומטר. מהגבול ועד העיר הגדולה הראשונה (לא כל כך גדולה – בערך באר־שבע) – ששמה סירקוז, עוד מאתיים. כלומר מאוטווה לסירקוז זה כמו מתל־אביב לאילת. וכשנגיע לשם, נצטרך מיד לחזור. וכן, צריך לעבור את הגבול. לעבור אותו פעמיים: פעם מקנדה לארה“ב ופעם מארה“ב לקנדה. ואיך אמר צביקה למנהל: הנ“ל מסומן.”
יעל הביטה בו במבט מלגלג: “נו מספיק עם השטויות. זה אמר זה אמר זה אמר. אתה יודע שהסמל ההוא אצל ישראלה עבד עליך. ואל תתפוס לי תחת. למה זה יצא אחר־כך משליטה אין לי מושג – אבל זה לא ימנע ממני מלהגיע לאמריקה. יאללה, אתה בא?”
“תראי – יש לך מושג מה יכול לקרות אם תתפוס אותנו באמצע הדרך איזו סופת שלג צעירה? את בטח לא מתארת לך כמה מסוכן זה יכול להיות.”
“איך יודעים?” –
“נפתח את ערוץ מזג האוויר. אם המסך לא אדום – סימן שהמצב לא נורא.”
המגישה בערוץ המזג קשקשה על מזג־האוויר בפלורידה ובאינדונזיה, הציגה סרטון פרסומת על חשיבות הסודה־לשתייה במשחת השיניים, ולבסוף אמרה שלדאבון הלב צפוי לנו היום חג־מולד יבש וחסר־משקעים.
Happy Hanuka.
5.
תחנת הגבול שאחרי גשר הפלדה הגדול על נהר הסאן־לוריין היתה שלווה, שלווה מאד, מנומנמת. פקיד הגירה במדים חגיגיים הציץ בחלון המכונית וביקש מסמכים.
הם הראו לו את הדרכונים הישראליים, והוא אמר שיחנו את המכונית בצד ויכנסו למשרד, בבקשה.
במשרד היו רק הם והוא, מעבר לדלפק, עם מתלמדת צעירה (את מי עוד משאירים למשמרת בוקר בחג־המולד?).
“עשית פעם אישור כניסה לחייבי ויזה?” שאל הבכיר את הזוטרה.
“לא. עדיין לא יצא לי“.
“אז בואי אני אראה לך איך עושים זאת שלב אחרי שלב“.
גם הם הרכינו ראשיהם ועקבו בעניין.
“ראשית אנו בודקים את השם ואת הבר־קוד שבדרכון, בעזרת המחשב. זה לוקח קצת זמן – אבל הנה, הכל בסדר. על אף אחד משניהם לא רשום דבר.”
“שנית, בודקים מאיזה מדינה הם: חברים או לא“.
“מי חברים?”
“אנגליה, למשל, או אוסטרליה“.
“מי לא חברים?”
“אירן, למשל, או עירק.”
“מה עושים לחברים?”
“נותנים להם, אוטומטית ובלי לשאול שאלות שהות בת ששה חדשים בארצנו הטובה“.
“מה עושים ללא חברים?”
“מתמקחים איתם על כל יום ונותנים להם כמה שפחות. אין ברירה, משהו חייבים לתת להם, בכל זאת יש להם ויזה. אבל ליקוי כלשהו או כתם שחור תמיד אפשר לנסות למצוא“.
“ולכל היתר?”
“לפי מיטב השיפוט” חייך אליהם הבכיר המגוהץ בנעימות ונתן להם טפסי I-92 למלא.
“אין לנו כתובת בארה“ב,” אמר לו המדען בעודו משרבט בהם “אנחנו בסך הכל נוסעים לסירקוז וחוזרים, עוד היום, כדי שהיא תוכל לספר לנכדים שלה, לכשיהיו, שהייתה באמריקה.”
הבכיר נטל את הטופס כולו סמכות והדר רשמי, חתם עליו בעט ובחותמת, והצמיד בשדכן לדרכון.
לכל אחד מהם העניק ששה חדשי שהות.
“שיהיה לכם יום טוב וחג שמח!”
6.
הדרך היתה ארוכה ארוכה, שוממה שוממה. שדות תירס ערופים ויבשים. גבעות נמוכות. חוות חלב עם סילו כפול, גבוה, אפור, וסככת עץ גדולה ורעועה לצידו. העיירה ווטרטאון ורחוב ארון־המת שבמרכזה.
יוסי חנטריש. אבל אולי הוא יודע עוד משהו, אולי הוא עוד לא גילה את כל קלפיו.
“את חושבת שהם יודעים משהו שאני לא יודע, או שאני יודע משהו שהם לא יודעים?”
המרכז המסחרי של סירקוז היה סגור ומסוגר, אפור ומשמים. מקום שכולו געגועים לגדול ולטוב ממנו.
יעל שתקה, לא ענתה.
הם חזרו בדרך צדדית, מתפתלת לחוף אגם אונטריו הגדול.
הוא עצר בפסגת גבעה רמה המתנשאת מעליו.
תחת שמיים אפורים נאלמו מי האגם האפורים קפואים ללא תנועה. גושי קרח גדולים נערמו אצל החוף.
במערב דעכה השמש לתוך האגם, קופאת גם היא בדמדומי תמיד.
ההתלקחות הגדולה של השקיעה, זו שבכוח, נגנזה והתחלפה בהתפוגגות שקטה לתוך עכירות הקבע. היום פשוט הלך ונמוג.
יעל נרדמה. הוא פנה וחזר לדרך הארוכה צפונה, לאוטווה.
7.
“בואי נעשה תכניות, נשאר לך כאן רק עוד יום אחד.”
“ללכת לסרט? אני לא מבינה אנגלית ואין תרגום. ללכת לקניון? אין לי כסף לקניות. לראות אגמים ויערות? הספיק לי.”
“יש לי רעיון. נלך למוזיאון האדם, תראי אינדיאנים ואסקימוסים (כאן הם נקראים אינואיטים ועלבון גדול הוא לקרוא להם אחרת) ואיך התיישבו האירופאים בקנדה ומה לא“.
“אתה יודע מה הייתי רוצה לראות?” אמרה יעל והסמיקה “אבל אני מתה מבושה ולא יכולה להגיד, לא יכולה להוציא את זה מהפה.”
“אהה. את מתביישת ממני? זה אידיוטי.”
“לא, מעצמי. אני לא יכולה. אבל בסדר: חנות מין. חנות לאביזרי מין. יש כאן בכלל דבר כזה?”
“בוודאי. בפרט בצד הצרפתי, בהל, בה נמצא מוזיאון האדם“.
“ואולי גם ניקח לנו איזה סרט כחול ונצפה בו בווידאו?” שאלה בהתלהבות ומיד קמה ממקומה והתיישבה על ברכיו וחיבקה את צווארו, ונישקה את פיו מרפרפת את שדיה על חזהו, וטמנה את ראשה בכתפו ואמרה: “תשכח, תשכח מזה. זה היה סתם. בכלל לא התכוונתי“.
“כן, כן, אני יודע. צער בעלי חמורים“.
החנות הייתה רחוב אחד או שניים מאחורי המוזיאון. הוא הושיט את ידו ליעל והיא, ספק נגררת ספק גוררת, נכנסה איתו.
בתוך החנות היו דלפקי זכוכית אחדים, הסחורה בתוכם, והיו זבנים אחדים משועממים ואדישים.
“מה זה?” שאלה יעל כשנשימתה נעצרת מול זין ענק מגומי קשה “דבר כזה יכול להיכנס לתוכי? הרי הוא יקרע אותי לגזרים“.
“תתפלאי” ענה “אבל יכנס כמו כלום. אם ילד יכול לצאת משם – אז למה זה לא יוכל להיכנס? את רק צריכה להיות מגורה מספיק…”
“תשתוק,” אמרה יעל “אל תשאל מה רק הדיבור על זה עושה לי. אני מוכרחה לנשום. חוץ מזה אני בטוחה שהם כולם מבינים עברית“.
“שיבינו,” אמר “מה אנחנו כבר אומרים, ובשביל מה הם כאן“.
“ומה זה?” שאלה יעל והצביעה על זין ענק כקודמו, אך מפוצל בקצהו כמעין y או ץ. “אחד לכוס ואחד לתחת, מה יש כאן להבין, שנכנסים ביחד. רוצה?”
“אני רוצה ללכת מכאן. קשה לי לנשום. אבל מה זה החשמליים האלה?”
“ויברטורים.”
“מה עושים איתם? אל תגיד. אני לא רוצה לדעת. בוא נלך אחרת יקרה כאן אסון – ושתדע לך שאתה צריך להיזהר ממני עכשיו. אני הולכת להתנפל עליך.”