אוגוסט
26
תגיות
התרוששות – 22.
פרק עשרים־ושניים: וורדה
1.
בשדה התעופה של אוטווה לקח מונית. מונית גדולה, שחורה, מאלו הממתינות שם לשרת את נכבדי קנדה ואורחיה החשובים, ונהוגות בידי פליט מלבנון.
הנהג לא ניסה לקשור איתו שיחה, והתקפד בפינתו, מניח לרדיו שלו לטרטר כבושות וארוכות על הסתבכות הצבא הקנדי בסומליה, ועל הבושות שהנחילו שם לארצם שוחרת־הטוב צנחניה אדומי הכומתה.
החורף ניצח. שני נדי שלג ניצבו מצידי הדרך בה עברו בחרבה. פה ושם עמסו טרקטורים כפות גדושות שלג על משאיות מהבהבות כחול, בניסיון עיקש להשאיר את עורק החיים המסתתם – פתוח.
הניגודים החריפו: או שחור או לבן. רק התמצית ההכרחית נותרה משדרות העצים, מענפיהם החשופים דק בתוך דק, רק רישום פחם הולך ומאפיל.
מינוס עשרים עכשיו בחוץ, ומינוס שלושים יהיה בלילה.
2.
וכשהגיע לדירה, עט על הדואר. ממי יהיה הפעם? מעורכת הדין? מנטשה? מיעל הקטנה? אולי מאלן ההולנדית הגבוהה? אולי מיוסי הקב“ט? שבוע היה באל. איי. ומי יודע מה קרה בינתיים.
אבל שום מכתב לא הגיע מאף אחת מהן, ומה שהגיע היה דווקא חפיסה קטנה ומרופדת היטב מוורדה, שהכילה קלטת ומכתב.
וורדה פתחה בהצהרה שאין לה לא שמיעה מוזיקלית ולא זיכרון מוזיקלי וקולה גם הוא אינו ערב לאוזן אלא צורם למדי. אבל לעומת זאת היא מאד פקחית וידענית ומבטה חודר – דבר לא נעלם ממנו, ואי אפשר לעבוד עליה. על ששה עמודים צפופים ובהולים פירטה מדוע בחרה בכל קטע וקטע שאספה לקלטת. ולאט לאט טפטפו למכתב שכתבה שורות שכאלה:
“ליטוף. נושא מעניין להרצאה. אני אתנדב לשמש לך כקהל. לדעתי גבריות וליטופים מסתדרים טוב מאד ביחד. אבל נשיות וליטופים גם כן מסתדרים. וגבריות עם נשיות גם. זאת אומרת שלושת הגורמים גם יחד.“
“טריסטן. לא ברור לי אם קנית אחרי שקבלת את מכתבי או לפני. האם כבר שמעת? רצוי לא לשמוע לבד אלא עם מישהו\הי“.
ולבסוף, בעמוד השישי, כבר הרהיבה עוז וכתבה: “כתבת שאם אזדמן במקרה לסביבה, שאקפוץ אליך. מאז אני מהרהרת, האם היה זה רק משפט מוצלח לסיום המכתב, או הזמנה אמיתית? ואם כן, האם שדה התעופה של טורונטו נחשב ל“סביבה“? ושאלה נוספת: האם הייתה זו הזמנה לערב אחד או לתקופה, עד שנגיע לרוויה בהאזנה לבך, מוצרט, בטהובן, שוברט וכו‘?
אני שואלת שאלה ישירה ומצפה לתשובה ישירה. האם אתה רוצה שאבקר אצלך בחופש פסח, בין 27/3 – 14/4? (לא אגיד לאף אחד!)
וורדה“.
3.
הוא כתב לוורדה שלמה לא, שתבוא. נעשה מרתון באך.
ואז הגיעה אליו עוד חבילה ובה דבלים מטורקיה, צימוקים מקליפורניה ואגוזים מברזיל (תשורת הוועד לעובדים), וגם מכתב צנום מיעל:
“אהוב שלי!!
בפרות אלו התברכה ארצנו.
אומרים שפירות יבשים מגבירים את כוח־הגברא ולמרות הסכנה שאני מוצאת בדבר אני שולחת לך את הכבודה הזו, מפני שכשבקרתי אצלך איבדת הרבה כוח שלא לדבר על גברא.
קמתי התרחצתי הזדיינתי, התרחצתי הזדיינתי וכו‘
טו־בשבט שמח.
באהבה יעל“
וימים אחדים אחרי־כן הגיע גם מוורדה מכתב נוסף מרובה עמודים (על איזה כפתור לחץ שעורר כמות כזו של מילים מרבצן?) והסתיים בשורות אלו:
“…מאחותי קיבלתי מיטת ברזל וארון. אני קניתי רדיו־פטפון ואימי התחילה לשלוח לי את התקליטים. ובמשך חדשים דירתי הייתה דומה מאוד לדירתך בבאר־שבע, ריקה מנכסים חומריים. אולי בגלל זה הרגשתי כל כך טוב אצלך? הזכיר לי את התקופות היפות ביותר של חיי, את האפשרות לפתוח בחיים חדשים. נקיים. אחרי עזיבת כל הלכלוך.
אני מקווה שתחכה לי בשדה התעופה.
להתראות (בעוד 25 יום)
וורדה“
ומיד אחריו הגיע עוד פתק מיעל:
“היי!!
באהבה יעל“
4.
אבל בעצם, הרי הבטיח שכשיחזור מאל־איי יצלצל לנטשה, לסגור את עניין הביקור שלה.
ואם יש צדק, שתבוא עכשיו.
“אנא נסה לצלצל עוד פעם, לדאצ‘ה. השעות הטובות ביותר הן בין חצות הלילה לשבע בבוקר זמן מוסקבה. אל תחשוש פן אתה מפריע למישהו. הטלפונים נמצאים בחדרי ובמטבח.“ כתבה אבל משום־מה הדבר לא נקלט כלל בתודעתו. איך אפשר לצלצל בין חצות לשבע בבוקר?
מחשב את הזמן שיהיה שמונה בבוקר במוסקבה, ומחכה, ומחכה, ואז באצבעות יבשות, ממאנות – מצלצל לדירתה המוסקבאית. הרי חורף עכשיו, לא?
קול נשי צעיר, צלול, עונה:
“אלוּ?“
“נטשה?“
“לא, אני ילנה, הבת של נטשה. אמא לא בבית. אפשר למסור לה משהו?“
“מהממ… רציתי לדבר איתה… לשמוע מה שלומה…“
“תנסה אחר־כך. לא חשוב באיזה שעה. אתה אף פעם לא מפריע. אמא כל־כך שמחה כשאתה מצלצל.“
“ומה שלומה?“
“היא בסדר, אבל מאד מתגעגעת אליך. מחכה לטלפון ממך.“
האנגלית שלה הייתה משובחת. טובה בהרבה משלו. והן לא אמר לה את שמו ומהיכן הוא מצלצל.
“טוב. תמסרי לה בבקשה שצלצלתי ושאני אנסה בפעם אחרת.”
“בבקשה, צלצל…“
5.
“אלוּ?“
“נטשה, טוב לשמוע אותך. סוף־סוף. כדי להתקדם בהכנת הביקור שלך בקנדה אני צריך לשלוח לך הזמנה רשמית, מאושרת על ידי נוטריון, באמצעות הקונסוליה הרוסית באוטווה. לשם כך אני זקוק לפרטייך הרשמיים, כפי שהם מופיעים בדרכון שלך – כולל תאריך הלידה. לא נהוג לבקש זאת מגברת – אבל אין ברירה. שלחי לי אותם בהקדם האפשרי, רצוי בפקס.“
“כן אני אשלח, אני אשלח. אני כבר כל־כך רוצה להיות איתך.“
“וחם לך?“
“איתך יהיה לי חם“
“ואת אוהבת חום?“
“אוהבת… אוהבת…“
“את עוד בכלל לא יודעת כמה חם יהיה לך איתי.“
“מחר יחכה לך פקס“.
ואמנם חיכה.
“תודה על הטלפונים שלך להם אני נענית מכל הלב.
אני שולחת לך מידע להזמנה.
בנאמנות,
נטליה פופובה“
וכמובן, כל הפרטים הנחוצים.
6.
בהפסקת הצהריים הגיש את הטופס לנוטריון במשרדו הקטן ששכן לא רחוק, מעל סניף הדואר המופרט שהיה בעצם דלפק בחנות לחומרי־בניין. הנוטריון החביב והמנומס הדריך אותו איך למלא את הטופס, החתים אותו בחותמו הגדול עם שעווה וסרטים כנהוג וסרב לקבל תשלום: “טוב לי לחבר יחדיו זוגות אוהבים” אמר, מנחש הכל מעצמו.
מדשדש בשלג הכבד חזר לעבודה.
אז לאן לשלוח את הטופס הזה? לעבודה שלה? לדירתה בעיר? לבית הקיץ?
הוא לא רצה שילך לאיבוד. והוא לא רצה שיפול לידים לא נכונות.
בערב ניסה לצלצל לנטשה, לברר, וגם בערב שלאחריו ניסה וניסה ולא הייתה תשובה.
7.
“נטשה יקרה,
לילה עכשיו, חושך בחוץ ושקט מאד. הדיסק של ה“שירים ללא מילים” מנגן, ודניאל ברנבוים שאין משלו מלטף את המנענעים… הלוואי ויכולת להאזין לו עימי עכשיו.
כמה מהר חולף לו הזמן. כבר כמעט חצי שנה חלפה מאז פגשתי אותך במוסקבה.
מה עבר עלי בחצי השנה הזו? בעיקר למדתי לחיות לבד. בעבודה אני ביחסים טובים עם כולם, אך כשמגיעה השעה 5, אני הולך הביתה ויכול לדבר רק אל עצמי.
למדתי ליהנות מכך עד כמה שאני יכול. אני קונה מזון משובח, מבשל, עורך שולחן נאה, יש לי המון דיסקים של מוסיקה טובה; אני הולך לקונצרטים רבים ולסרטים – ואני חופשי כציפור דרור.
אבל כל זה היה יכול להיות טוב הרבה יותר אילו יכולתי לחלוק אותו עם נפש אהובה.
מעניין לי לצפות בקנדה בעיני משקיף זר. התגלית המפתיעה: היא כל כך דומה לישראל! אותה חברת מהגרים, מחפשת את דרכה בין סוציאליזם לקפיטליזם. אבל זה רק מבט מבחוץ. אין לי שום מגע אינטימי עם קנדיים…
נטשה, אני מקווה שתוכלי לבקר אותי כאן, ואם זה יקרה, יהיה לנו כאן נפלא ביחד.
אני מצרף 222 דולר אמריקאים שמצאתי בארנק. אני מוצא שהמספר סמלי: שלוש פעמים שניים, צמד, זוג. אני מקווה שזה יעזור לך להמתיק את הזמנים הקשים.
לבסוף, הופתעתי לגלות מה גילך. את נראית צעירה ממנו בעשר שנים לפחות. וכדי שהצדק יעשה, אני חייב להתוודות בפנייך שאני מבוגר ממך בשלוש וחצי שנים.
להתראות בקרוב.“
8.
הזמן עובר ובסוף היא תגיע בעיצומו של קיץ בעונת הנדידה הגדולה, עם מצעד המבקרים הגדול הצפוי אז, עם כל האחרות ועם הילדים ועם ההורים, ועם עמיתיו למפעל בארץ – ולאן נוליך את החרפה. אי אפשר לחכות יותר, יהיה אשר יהיה.
הוא ביקש מקיית’, המזכירה הבלונדית של תום, שתשלח עבורו פקס ל‘מכון לפרובלמות בשידור מידע‘ במוסקבה. שם הוא יגיע, אם יהיה מזל, לידיה של אירנה, המזכירה הנאמנה של נטשה.
מכבר ידע שהמזכירות לא רק יודעות הכל, ולא רק מיידעות את מי שלדעתן צריך לדעת, אלא גם מבינות דבר מתוך דבר.
ואף על פי כן ניסח את הפקס ביבושת המקצועית המקובלת:
“ד“ר פופובה יקרה,
מזה זמן מה שאני מנסה להתקשר טלפונית אליך, ללא הצלחה. אנא הודיעי לי באיזו שעה ומהו מספר הטלפון שנוח לך שאצלצל אליו.
מצורף העתק של ההזמנה לביקורך. המקור ישלח אליך בקרוב. האם ישנה איזו דרך מומלצת לכך?
שלך באמונה“