אוגוסט
28
תגיות
התרוששות – 24.
פרק עשרים־וארבעה: העולם החדש 2.
1.
השכם בבוקר שם פעמיו דרומה, מעבר לגבול: לבולטימור, מרחק אלף קילומטר, לכנס מקצועי.
לקנדה ולארה“ב הוא יכול להיכנס ולצאת כרצונו. לארצו לא.
ביציאה מאוטווה עמדו חורשות הליבנים בשלכת גמורה ופה ושם היו בתוכן ערימות שלג, עדיין צבורות להן לרגלי העצים.
ווטרטאון קבלה את פניו בנחיל יתושים כבד, קמיקזים נואשים שהתאבדו בהמוניהם על שמשת המכונית עד שכמעט נאטמה. הגומא החל מרים ראש בביצות שמסביב.
ברדיו הציבורי ניגנו את ההרואיקה של בטהובן ובתחנת הדלק שב וקרא במכתבה של יעל שהגיע אתמול:
“חג עצמאות שמח!
חזרתי משחיה רעננה ונמרצת ואני מתה להזדיין. בקצב שבו זה קורה לי אני לא אחראית יותר למעשי. שיזהרו להם כל הקשישים והישישים!
יש מישהו ששוחה איתי ודומה לך מאוד. לאחר שנעצתי בו מבטי עגל הוא כבר שוחה ליד המסלול שלי. שיתחיל איתי כבר, הגולם.
בני עולה אלי כל יום למשרד וכל יום שישי הוא בא אלי הביתה (לא תמיד אני פותחת לו את הדלת). הוא מביט בי במבט של גבר שחושק באישה ואני הרי כל כך מינית וחושנית, ואני מנסה לקבור את זה, ולא בטוח שמצליחה.
אני גם מרגישה לבד מאד. מתגעגעת אליך, לידיים שלך ולזיונים שלך. ואני גם בטוחה שאם זה היה הפוך אתה לא היית מפספס זיון. ואני כועסת על האופי הכלבי שלי ועל הנאמנות האבסולוטית שלי שאין ביכולתי לשנותה.
ואני צריכה שתכתוב לי יותר, שתאהב אותי, ואני נחלשת וכבר בקושי יכולה להתנגד. לאחר מכן יהיו לי כל כך הרבה ייסורי מצפון – אז אנא, תעניק לי הרבה אהבה וחיזוקים. אני צריכה אותם וזקוקה להם כמו אוויר לנשימה.
הרבה ליטופים
יעל“
והוא דווקא חשב ‘גם אני גולם לא מתחיל, גם אני קשיש עם קצב של צב מוכה שגרון‘ – תוך שהוא הופך את כל איומיה ותחנוניה המסכנים של יעל על ראשם. והפעם, הפעם אני אתחיל, נדר כיפתח בשעתו – עם הראשונה שתקרה לי בדרכי.
2.
ובגבעות העגולות של פנסילבניה החלו להופיע ביכורי ניצנים – וככל שהדרים הם הלכו ונפתחו. כל הגבעות, אבל שתיים מהן במיוחד, נראו לו כשדיים שנכונו. הוא עצר לצלם אותן וחשב שאולי ישלח את התמונה לאלן, כדי שתעזוב סוף־סוף את הקרחון שלה לטובת משהו חם ורך יותר.
ופה ושם כבר הסגיל כליל־החורש, חרוץ, לפני כולם. ואחריו באו הגל הלבן והגל הצהוב ודשא עשב ירוק צפוף ורענן לוחך רגליהם. דבורים ופרות־משה־רבינו החלו להתנפץ אל שמשת המכונית כדי להודיע שמתחמם בחוץ, שהאוויר חמים ומבושם, שההורמונים פרצו מסוגרם והגנים האנוכיים משתוללים.
ולמה מיד כשקבל את המכתב הזה צלצל אליה והזמין אותה לשוב ולבקר אצלו, בחג השבועות הממשמש ובא, ואף שלח לה כסף לקניית כרטיס הטיסה? מדוע הוא חוזר תמיד ונכנע לכל מניפולציה אף כי ברור גם לו גם לה – יעל אינה טיפשה – כי אין לקשר ביניהם שום סיכוי? והיא, אבוי, באמת אוהבת אותו.
בשערי בולטימור, עם שקיעה, בתוככי מבוך הבטון האימתני של מחלפים ומנהרות גמר ונמנה: כשהוא חוזר לאוטווה, דבר ראשון הוא עוצר בקופת המרכז הלאומי לאומנות וקונה כרטיס לקונצרט הפנויים\פנויות המתוכנן שם.
זאת הדרגה הנמוכה ביותר של להתחיל: אחת מעל לא לעשות כלום.
3.
כעבור שבוע, כשחזר צפונה ולעת דמדומים, חש לאותה קופה עוד טרם שפנה לדירתו. אוטווה הצפונית הייתה שרויה עדיין בטרום אביב: ערמות השלג הגדולות כבר התמוססו אבל העצים עוד ערומים, כל ענפיהם חשופים, דקיק בתוך דק, עד תמצית הדקיקות. גם הצפרים טרם חזרו.
התכנית תכלול פגישת הכנה לקונצרט ובה הרצאה קצרה על היצירות שינוגנו, ואחריה קונצרט, שבמרכזו “רוזמונדה” של שוברט, ולבסוף פגישה בקפטריה לכמה מילות סיכום.
וכשחזר לדירה כבר חיכה בה מכתב מוורדה:
“ארבעה שבועות בדיוק מיום שנפרדנו (כבר? רק!) ומאז יום ולילה אני חושבת עליך. אני תמיד מוצאת תרוץ. אתמול הגעגועים שלי הגיעו לשיאם, ממש סבלתי, ואני מתביישת לכתוב מה עשיתי במקום. אבל תוך כדי חשבתי עליך ועל החמוד, כמובן. כמה נפלא שאתמול בלילה טלפנת. הקול שלך שוב ליטף אותי והפנט והפנט, הפעם הפנט עד כדי כך שכמעט ולא אמרתי לך כלום ממאות המחשבות שמסתובבות לי בראש.
אני מעדיפה לא לחשוב כל הזמן על הדברים האלה ויש רק מצב אחד בו אינני חושבת מחשבות פרטיות: כאשר אני מלמדת. אבל כנראה שגם בזה יש ירידה. לפני ימים אחדים לימדתי התפשטות קווית בכיתה ט‘. אני מדגישה תמיד שקיים יחס ישר בין ההתארכות לבין השינוי בטמפרטורה, ולא בין האורך והטמפרטורה. כדי להמחיש את הדבר אני מביאה דוגמה: הטמפרטורה בלילה 15 C וביום 30 C; גדלה פי שניים. אבל בינתיים גופנו לא גדל פי שניים. באותו רגע הייתה לי מחשבה פיקנטית מאד (אומנם השינוי הפוך מהיום ללילה). למזלי זה קרה בכיתה ט‘; בכיתה י‘ כבר היו מגיבים. אגב היום נכנסתי לכיתה י‘, ולתלמיד אחד נחמד הייתה תסרוקת מאד מוזרה, מקורית, בולטת, מבריקה. שאלתי אותו מה זה. הוא ענה בצניעות: תסרוקת. אך תלמיד אחר צעק בקול רם: שמן תינוקות! לפני אוטווה לא הייתי יודעת מה פירוש הדבר. אבל הם לומדים בשיעורי מין, כנראה.“
4.
שלט מצטנע כיוון לחדר בו תיערך פגישת טרם־הקונצרט. הוא ראה את התור הקטן שהצטבר לפני בודק הכרטיסים, נעצר לרגע ושקל לפנות אחור ולברוח. שלא כמו אצל נוח בתור לתיבה עמדו שם גמדה עם ענקה, חיגרת עם סומית, נובלת עם נבולה. את הגברים בכלל לא ראה. ואז אמר לעצמו “לא יברח איש כמוני” ונכנס. מין חזק כזה על חלשים.
כמה מבטים מהירים סביב סביב למצוא מקום. צרור תלתלים שחור כפחם מעל ראש צעיר, ילדותי כמעט, צד את מבטו, מזכיר משהו שנשכח מכבר ולא ידע מהו.
“אפשר לשבת על ידך” התחיל, יודע שמבטאו מסגירו.
“כן בבקשה,” ענתה זו בקול ערב להפליא, ובגיחוך מה, ובאש שנדלקה בלחייה, ופינתה לו מעט מקום. ממושקפת עד ינשופיות.
“מהיכן אתה?” שאלה.
“מישראל,” ענה “מדען, בשבתון“. האלבנים ההם, מקוסי־פאן־טוטי.
המנחה היה גם מנצח המקהלה וסיפר קצת על עצמו – הוא השתלם בניצוח מקהלות בוינה, שם היה עוזרו של מאמן מקהלת הנערים המהוללת (אוי נטשה אני לא יודע מה לעשות – לחש לנטשה בינו לבין עצמו).
המנחה שאל אם יש כאן אנשים המנגנים על כלי כלשהו. גם היא גם הוא הרימו את ידיהם בהיסוס, אבל חייכו זה לזה, כי הנה מצאו מכנה משותף. היא בצ‘לו והוא בחליל.
“וחוץ מאומ־פה־פה אומ־פה־פה מה עוד את מנגנת בצ‘לו שלך?“ שאל את המתולתלת שהזדעזעה והביטה בו במיאוס.
בהפסקה ניתקל בה שוב וראה שהיא קטנה ודקה ולובשת חצאית ארוכה רעת־גזרה בנוסח נשות אוטווה החסודות. “אראה אותך אחר־כך, בקפטריה?”
היא לא התנגדה.
הנה בכל זאת נדברו.
5.
בקפטריה היו הרבה שולחנות לבנים והם ישבו יחד אל אחד מהם על כיסאות לבנים.
הוא קנה לה ספל קפה, וסיפר לה על הפעם הראשונה בה שמע את מקהלת הנערים מווינה, לפני שנים רבות, בלונדון, כשהוא חושב כל הזמן על נטשה בווינה. זאת הייתה יורשתה של המקהלה בה שר הנער פרנץ שוברט, לפני שהתחלף לו הקול ולפני שחיבר את המוסיקה למחזה הנשכח רוזמונדה. איך עלו הנערים – הילדים בעצם – על הבמה, סיפר לה, בחליפות מלחים צחורות וצווארונים רחבים, מפוספסים כחול לבן ומופשלים על שכמם, ושרו, התרוננו, לא צרחו, ‘לה פסטורלה‘, ו‘על אביב, אהבה, נעורים ומתנות הטבע‘.
והיא סיפרה לו על לימודי הפסנתר בווינדזור עיר הולדתה, הדרומית בערי קנדה, ועל המשכם באוניברסיטה של טורונטו ועל גלן גולד אליל נעוריה.
פתאום התברר שהיה להם בלי סוף על מה לדבר ולדבר. והם דיברו ודיברו בעוד שהאולם סביבם הולך ומתרוקן, עד שרק הם נשארו, עד שהמלצרים ערמו את הכיסאות על כל השולחנות סביבם, מתכוננים לקרצף את הרצפה. זה כבר היה רמז שאי אפשר להתעלם ממנו.
הם יצאו אל אויר הלילה הצונן, לאפלולית. המכונית שלה חונה במרחק שני קרנות רחוב, חניית חינם, ושלו בחניון התת־קרקעי, שישה דולר. “אפשר ללוות אותך אליה?“ “כמובן“.
הוא סיפר לה איך כמעט אחר פעם מעבורת בפורט הוד שבצפון האי וונקובר והיא צחקה וצחקה למרות שהיה בה משהו עצוב לבלי סוף, עצב של ילדה אבודה, היא צחקה עד שהגיעו למכוניתה: סוזוקי קטנה, אדומה וחלודה בשוליה.
היא נעצרה על יד דלת המכונית וחייכה אליו חיוך מזמין. סוף־סוף אחרי המון מילים השתררה שתיקה קצרה.
“יהיה נחמד להמשיך עוד קצת בשיחה מתי שהוא…“ אמר לה “אם תרצי תוכלי לצלצל אלי…“
“לא” קטעה אותו בחריפות “אני לא אצלצל אליך. כך לא עושים. אבל הנה מספר הטלפון שלי” ורשמה בזריזות על פסת נייר שתלשה מפנקסה: ג‘ניפר, 613-522-4601. “צלצל אתה אלי.”
6.
עיון ב“אוטווה סיטיזן” למחרת בבוקר חשף המלצה על מסעדה חדשה בעיר התחתית, לא רחוק מהשוק, וגם על קונצרט שיערך לא הרחק מממנה, בקתדרלה האנגליקנית, כולו הנדל, עם מקהלת נערי הכנסייה וסולנים, מחר בערב.
הוא היסס והיסס אבל בסוף צלצל, מהעבודה, מנסה למזער את העקבות שהוא משאיר אחריו. ג‘ני נעתרה מיד להזמנה והוסיפה הנחיות כיצד להגיע לביתה שברחוב ג‘נבה המהודר.
באצבעות לא מיומנות, מגושמות, צלצל והזמין שולחן במסעדה המומלצת, וצמד כרטיסים במזכירות הכנסייה.
בשש בערב, והדמדומים עדיין רחוקים, הקיש על דלתה.
בית קומותיים לבן בשכונה המטופחת, שעל כרי דשא תרבץ. אבל הדשא סביב הבית הזה לא נקצר כבר ימים רבים, ואת הסוזוקי האדומה הקטנה שחנתה לידו, בשביל הכניסה, אכלה החלודה. באחד מגלגליה היה חסר אויר בצורה מדאיגה.
הדלת נפתחה וילד קטן שלבש בגדים גדולים בהרבה ממידתו עמד בה.
“אה, זה אתה!” אמר הילד וטרק בכוח את הדלת בפניו.
“גלן, חדל!“ נשמע קולה המתוק הצוחק של ג‘ני מבפנים ובעוד רגע ניצבה היא עצמה על המדרגות לפני הדלת בשמלה פרחונית מהוגנת ותיק קטן בידה. היא גחנה ונישקה את הילד הקטן על מצחו ואמרה לו “תתנהג יפה” והוא נשכב על הרצפה, בעט בדלת בפראות, וצרח “לא!“ וג‘ני אמרה לו בנחת “רוץ לקלואי, היא מחכה לך ליד הטלוויזיה עם סוכריה. הערב מותר לכם לצפות בטלוויזיה“. הילד נעלם והיא הצליחה לצאת ולסגור את הדלת אחריה.
7.
היין הסמיק בגביעים, אור הנר הבהב ונצנץ מכלי האוכל המבהיקים שעל המפה הצחורה והמלצר כרכר סביבם בהכנעה. לחיי ג‘ני בערו ועיניה השחורות, מוגדלות בעדשות המשקפיים, בערו עימן. היו לה אלף שאלות מנומסות וחקרניות, והתנצלויות, שהלכו ופחתו, בצידן.
הם יצאו מתכרבלים במעיליהם כי בינתיים התכסו השמיים בעננים ענקיים, הרי עננים חומים מסגילים, ורוח קרה נשבה.
“היין סחרר את ראשי” אמרה “יתכן שתצטרך לתמוך בי” ומיד התעשתה והוסיפה “נמהר, כי הקונצרט מתחיל עוד מעט“, והם פסעו פסיעות גסות.
הכנסייה לא הייתה רחוקה משם, צריחה זקוף ועבה, בנוי מאבני גזית חזקות ואומר אדנות.
הם התיישבו באחד הספסלים האחוריים. ספסלי עץ קשים, צבועים שחור וזקופי משענת.
רווח של חצי מושב נשאר ביניהם. המקהלה פצחה בשירה אדירה, גורפת. הוא הניע את ראשו לקצבה ובזווית העין הבחין בידה של ג‘ני המגששת בחוסר מנוחה בשטח ההפקר שביניהם. הוא התאווה לקרבה ולהדקה אליו אבל נמנע מכך כי לא היה בטוח איך זה יתקבל והאם זה מקובל כאן.
החלק הראשון תם. הקהל הריע וקם על רגליו. ואז האיר ברק כחול את האולם לרגע באור ריתוך והתמוטט ברעם נורא. המון גשם שצף בעקבות הרעם.
כשהתיישבו חזרה במקומותיהם הספיקה ג‘ני ללחוש באוזניו “אל תשב כל כך רחוק” והתקרבה אליו סמוך סמוך, נוגעת לא נוגעת. עוד ברק הבזיק בחשיפה כפולה, והתפוצץ. ג‘ני כבשה את ראשה בכתפו ונשארה כך עד סיום הקונצרט. עטרת שערה השחור, הריחני, הרך, דגדגה באזנו.
כשיצאו שפע המטר בלגיונותיו ושורות־שורות של טיפות הזדהרו בטורים אינסופיים בין פנסי הרחוב. הם פרשו מטרייה והצטופפו תחתיה מדלגים יחדיו בין השלוליות ופלגי המים הקטנים. אישה התקדמה לעברם, יצרה אתו קשר עין והכריזה בקול מאתגר: “a loonie for a quarter!” והושיטה לעברו מטבע של דולר קנדי.
“מה היא רוצה?” נרתע קצת ממנה ופנה אל ג‘ני, מאותת לה כי ידו לא הייתה במעל “היא בוודאי זקוקה לרבע דולר לטלפון הציבורי” הסבירה ג‘ני בנימוס. “אה, היא מבקשת לפרוט” הסיק, שלף את הארנק ושלה ממנו ארבעה רבעים. האישה נטלה אחד מהם ודחפה את הדולר לידו. הוא החזיר לידיה את שלושת הדחויים מול עיניה הבוחנות של ג‘ני.
“זה בסדר.” אמר והאישה חשפה שיניים לבנות בחיוך מתגרה והודתה.
“ולמה ‘לוני‘ ולא דולר?“ חקר.
ג‘ני נטלה מידו את המטבע בכפה הקטנה והראתה לו: בצידו האחד מוטבעת דמות ברווז אגמי הצפון, ה“לון“, ובצידו השני דיוקן המלכה. “לא כל הקנדים מבחינים ביניהם” העירה, ושילבה את זרועה בזרועו.
8.
הצמיגים השמיעו קולות של מים ניתזים והמגבים התנועעו הלוך וחזור ובתוך המכונית היה חמים ונעים. אורות אדומים מהבהבים אפפום מעברים והרדיו לאט לו בלחש.
ג‘ני סיפרה שעד שילדה את בנה היו חייה עם בעלה נסבלים. הוא עובד כמהנדס במשרד ממשלתי והיא עבדה כמתכנתת בחברה פרטית. אוטווה היא עמק הסיליקון הקנדי, כידוע, והכנסותיהם היו כה גבוהות עד שתוך שנים אחדות שלמו את כל המשכנתה על הבית שלהם בשכונה המובחרת, עוד בטרם מלאו להם שלושים. אבל לקראת הלידה היא עזבה את העבודה, ואחרי הלידה הלכו יחסיה עם בעלה והתדרדרו עד שיום אחד הוא קם ועזב את הבית והשאיר אותה ואת בנה לבדם בעולם הקר והמנוכר. “הוא קינא בבנו שלו,” אמרה “היית מאמין?“. בחודשים הראשונים אחרי שעזב הגיעה, כהגר בשעתה, לפת לחם. הוריה, בווינדזור הרחוקה, סייעו קצת אבל לחצו עליה שתתחיל בהליכים משפטיים, וכך זכתה בינתיים לאיזו קצבה מגוחכת, לקצבת רעב.
כל הפקסים מעורכת הדין שביקש לשכוח הסתדרו להם פתאום ברחוב מעבר השמשה הקדמית נוסעים לפניו בשורה מאיימת ומבשרת רעות האומרת ללא מילים: לא תמלט מאיתנו.
כשעצר בחזית ביתה פנתה אליו ג‘ני ושאלה אם ירצה כוס תה או קפה. “בוא תכנס,” הפצירה.
בבית פנימה פשטה ג‘ני בזהירות את מעילו מעליו, הזמינה אותו לשבת על הספה ונחפזה לקומה העליונה לשחרר את הבייבי־סיטר. כשחזרה השתנה משהו בלבושה. היא התרוצצה בין המטבח והסלון והוא הבחין במותניה הדקים ובשדיה הזקופים והנאים. התחת שלה התערסל מדויק ומזמין מתחת לחצאית המפרכסת.
לבסוף יצאה מהמטבח נושאת טס תה ערוך לפרטיו בנוסח האנגלי. מגש כסף, ועליו ספלי חרסינה דקיקים וקומקום במעיל. הספלים הבהיקו ומשקפיה הבהיקו גם הם. וכשמזגה את התה היה מצחה קרוב מאד למצחו ולבסוף, כשספלי התה כבר היו בידיהם התיישבה גם היא על הספה, גבה למשענת היד, ומתחה את רגליה על הספה לכל ארכן עד שכפותיהן כמעט ונגעו בירכיו. היא רווחה את רגליה כלשהו ושולי החצאית שלה נמתחו וחשפו חלל אפל מתחתן. והוא בקלות היה יכול להושיט יד וללטף את פנים ירכיה.
ג‘ני דיברה ופירטה כמה מהקשיים של אם יחידה צעירה: הגדול ביניהם הוא אי היכולת לצאת לעבודה. החוק הקנדי, טענה, לא מרשה לעזוב ילד מתחת גיל 12 ללא השגחה. ומכיוון שאינה יכולה להרשות לעצמה מטפלת, אינה יכולה שלא להיות בבית כשהוא חוזר מבית הספר. ואז שקעה בהרהורים, והוסיפה: “כל־כך מזמן לא מצצו לי.” כשהיא גוחנת מעט לפנים וחושפת את שרשי שדיה. הוא לא ציפה להכרזה בוטה שכזו: מין תלונה שאינה שגורה ברפטואר הפולני.
האורלוגין הכבד שעל הקיר צלצל אחת־עשרה.
“עלי להשכים מחר לעבודה” התנצל, וקם ללבוש את מעילו. ליבו אמר לו שזה לא חכמה להיות גיבור על חלשים. וחוץ מזה, בעוד ימים אחדים מגיעה יעל לביקור ועליו להיות במלוא אונו.
“אצלצל אליך בקרוב. אולי נלך פעם לראות איזה סרט טוב?“
9.
ביום ששי צלצלה אליו ג‘ני לעבודה וספרה לו שגלן בנה ישן הלילה אצל חבר, ושיש סרט טוב בבייטאון – בית הקולנוע העצמאי והחפשי, הסינמטק של אוטווה.
כששמע את קולה הערב ידע בבירור שהוא לא מוכן לוותר עליה.
הפעם לקח אותה למסעדה לבנונית בקרבת אולם הקולנוע ונראה היה שהחומוס, הקבב והבירה הצהילו את רוח שניהם. ג‘ני חקרה אותו על עבודתו והרשימה אותו בהתמצאותה וקליטתה המהירה, כולל בנושאים טכניים. אפילו בכך הבחינה. “נתקלת באישה אינטליגנטית” אמרה לו “תמיד הייתי התלמידה המבריקה בכיתה. בכל כיתה“.
“לתלמידות מבריקות יש מחזרים?“ עקץ.
“לא חסרו,“ הפכה ג‘ני להיות ארסית. “הנה שמע סיפור על אחד מהם. שמו היה תום והוא היה תלמיד בכיתה שנתיים מעלי, שם בווינדזור אונטריו. הוא שלח אלי פתק בידי אחת הבנות וביקש שאצא איתו. עניתי לו בשאלה: האם הוא מזמין אותי להופעה של גלן גולד (שכבר הפסיק אז להופיע), והוא ענה שמימיו לא שמע עליו, אבל בכל זאת ינסה להשיג כרטיסים. עניתי לו שאם כך מוטב שלא יטרח. באותה שנה שלח בית הספר שלנו שני נציגים לתחרות המתמטיקה הכל קנדית. את תום ואותי. הפרס היה סטיפנדיית לימודים באוניברסיטה של טורונטו. אני זכיתי ותום אפילו לא הגיע לגמר. סופו שנאלץ ללמוד באוניברסיטה של ווטרלו, וכיום הוא מנהל את החברה בה אתה עובד. עולם קטן, הלא כן?”
הוא חש שג‘ני מסוכנת. איך היא כבר יודעת את כל זה? אבל אחרי הקולנוע בכל זאת הזמין אותה לדירתו לשמוע כמה תקליטים מהאוסף שלו. היא ניאותה מיד.
נוסעים קרוב קרוב זה לזה במאורת המכונית החמימה, בתא המעלית הקטן. ובמסדרון הארוך פותח זוג המפתחות את הדלת והעולם נסגר חרש אחריהם ונשאר בחוץ.
10.
הוא העלה אור קלוש, ממוקד במכשיר ה CD. צריך להתרכז במוזיקה, לא?
הם התיישבו זה בצד זו, כמו בקונצרט.
“נשמע צ‘לנים אחדים מנגנים את הסוויטות של באך, לכבודך ולכבוד הצ‘לו שלך. טוב?“
עת מרובה האזינו לזה ולזה ולהוא. “זו בכלל מוזיקה לריקודים” אמר לה “רוצה לרקוד קצת?” וזע קצת־קצת לעברה, על הספה.
לג‘ני היו תובנות משלה, אבל היא הייתה די המומה מהשפע.
הוא הוסיף כמה דברי חכמה שקרא פעם על עטיפת תקליט או בתכניה של קונצרט. אפילו את ספר המכתבים של גלן גולד פתח והצביע, לפני שהעלה על הכונן את הסונטות לצ‘לו ופסנתר בבצוע גולד ולנארד רוז, על מכתב בו כתב ג. ג. שיש הסבורים שהן “מצחיקות, אם לא מפתיעות, אם לא הזויות“.
וגם אי אפשר היה לוותר על הדואט ההוא מקנטטה 78, “אנו אצים בצעדים תשושים אך חרוצים” (איזה מילים מטומטמות), הוסיף, עם ג‘וליאן ביירד ואלן פאסט, שסימר להם את השיער כאילו נמלא האוויר חשמל.
“ולזה אף פעם לא מוכנים“, הזהיר אותה לפני האריה החמישית מקנטטה 147. כי אחרי אקורד קצר של כלי הלווי (עוגב וצ‘לו) מתחיל הכינור לפרוש כנפיים ולנסוק למרומים.
ואחריו קול הילד הצלול. והם משתרגים ונכרכים זה בזה וממריאים יחדיו.
עיני ג‘ני נמלאו דמעות.
האופק החל מווריד ומסגיל וחלמון ראשון נבט בו.
ואז פרצה לחדר שמש רושפת עזה כולה צהוב.
“בואי ואקח אותך לביתך,” אמר לה “שתהיי שם לקבל את פני הבן שלך כשיחזור“.
היא נשענה עליו וחבקה בידה את מתניו עד שהגיעו למכונית.
וכשהגיעו לביתה, לפני שירדה מהמכונית, אמר לה: “בשבועיים הקרובים לא אהיה פנוי כי יש לי ביקור. אצלצל אליך כשהוא יסתיים“.