“אנשים אינם נכספים לראות בסיפור אלא את אגדת–חייהם הבהירה. […] שהמעשים החיוביים והמבטיחים גאווה יובלטו ויאורגנו לשלמות גדולה, טובה ומיטיבה. ותקום אז מצבת–זכרון לתפארת. […] ופתאום מגיח מישהו ומעז ללכלך בשוליה, כשבידיו סיפור–מעשה כביכול, שולי ומרושﬠ כאחד. מייד הופך הלז להיות עוכר–ישראל, משמיץ מלחמות–היהודים, ותומך ברשעים שבשונאיהם. כמובן שאין סובלים לכלכן כזה והכול מוחים כנגדו […]
