תגיות
פרק ל"א, בו יסופר על דיון בשאלה "ומה יקרה אם נתלונן?”
“מה אתה חושב, כדאי להתלונן על מה שהולך כאן?" אמר לולי לספקטור שהצטרף אליו וצנח בכבדות לצידו “למי תתלונן?" שאל ספקטור "ועל מי?" ושניהם צחקו. “על זיקו? על המ"פ? על האלוף? על הפקידה שחתמה על צו גיוס החירום?” “אולי תדרוש ועדת חקירה?" אמר ספקטור "אולי תקים אוהל מחאה?”
"ומה משיגים מועדת חקירה?” שאל לולי "אנשים מאמינים שזה הכל בגלל אינדיבידואל אחד לא מוצלח – שרק יחליפו אותו ומאז הכל יהיה בסדר. למשל ישימו את מוטה במקום דדו והכל יהיה בסדר. יזרקו את משה דיין ממשרד הביטחון ויביאו את רבין או את פרס או את בגין במקומו ומיד הכל יהיה בסדר. אבל אנחנו מכירים אותם ויודעים שהם כולם אותו דבר. שהם מופעים שונים של אותה תופעה, שהם כולם קצוות של אותו קרחון. שהם רק סימפטום, ושזה לא הממשלה ולא שר הביטחון. תחליף כל ממשלה בכל ממשלה אחרת וזה יישאר בדיוק אותו דבר. כי זו מהות הצבא. לא מאמין שבצבא של חניבעל זה היה אחרת. או אצל מובילי הפרדות של טרומפלדור, הם המתנדבים בעם, שבתוך החרבון הנורא של גליפולי, באמצע הקטסטרופה, עסקו בשוק שחור מכרו שוקולד לתורכים וסיגריות לאנגלים.”
פתאום ראה לנגד עיניו את הסטודנט ההוא שישב, כשהגיע אליו בעשר בלילה, בחוץ, בגינת הפטיו הזעיר שלו בבאר-שבע רכון על ספריו ומחברתו. לילה חם, האוויר עומד, ראשית קיץ 75. ממש כשחזר מהעבודה צלצל הטלפון והורה לו להתחיל לגייס את החטיבה עכשיו, ברגע זה. גיוס חירום, אין אפילו זמן לצווים. "זה בקשר לעיון מחדש או משהו" הסביר סבן קצין-הגיוס “קיסינג'ר נגד רבין או משהו. אני רוצה מאה אחוז התייצבות” ולולי התחיל ללכת מדלת לדלת ומדירה לדירה. לא היו עליו מדים ולא היו בידו צווי גיוס והוא פשוט צלצל בכל דלת ואמר שצריך להתייצב מידית ב"מרכז הנגב”. וכל מי שהיה בבית – וכמעט כולם היו – נטל תרמיל וארז בו מה שארז ויצא ל"מרכז הנגב" (חוץ מצבי ירון סגן מנהל המכללה הטכנולוגית שכששמע מי בדלת צעק לאשתו "תגידי לו שאני לא בבית" והיא פתחה ובלי למצמץ אמרה "ד"ר ירון לא בבית" ולולי רק צעק לו מעל ראשה "צביקה שמעתי מה שאמרת לה שמעתי”) והלך משם אחוז גועל והגיע ישר אל הסטודנט ההוא שהיה חדש בחטיבה הוא אף פעם לא ראה אותו לפני-כן והסטודנט אמר לו כי הוא מתכונן לבחינת הגמר במכניקה סטטיסטית שצריכה להתקיים מחר, כבר שלשה שבועות הוא מתכונן: “אתה יודע מה זה בשבילי לפספס את הבחינה הזאת?" אמר וקם לארוז את תרמילו.
בשלוש בלילה נשלם הגיוס. כל החטיבה חוץ מצבי ירון הגיעה לימ"ח ברמלה וישבה בו שלשה ימים באפס מעשה, ואז שוחררה ונשלחה חזרה הביתה.
אז אולי מכולם דווקא צבי ירון עשה את המעשה הנכון בערב ההוא?
"הבעיה העיקרית עם המילואים היא שקציני הקבע לא עושים מילואים.” אמר ספקטור "ולכן הם פשוט לא מבינים מה זה. יש להם סמכות בלא אחריות".
“משאב זול גורר בזבוז," אמר לולי "ממש מכריח בזבוז. אגב, ראית פעם את התעודה שיש לי? תראה" והוא הוציא מארנקו תעודה צהובה: “זכות קדימה בהסעה לימ"ח" ובה נאמר כי המוכ"ז נמנה על כוח החלוץ וחייב להגיע לימ"ח באוטובוס הראשון. "אבל אני גם ראש אזור במערך הגיוס.” הוסיף לולי "הוסבר לי כי נבחרתי לתפקיד כי ברשותי טלפון ומכונית ובכלל כי אני בן אדם אחראי. ובתור ראש אזור במערך הגיוס חובתי לחכות עד שמגיע אחרון המגויסים, לגייס אותו, ורק אז לצאת איתו באוטובוס האחרון (מתוך המאה המוקצבים). ביקשתי ראיון עם הסמח"ט ואמרתי לו שיש סתירה בין שני התפקידים ובין חובותיי הנגזרות מהם, ושאלתי אותו מה לעשות? הסמח"ט שקע במחשבות עמוקות ולבסוף אמר "תסתדר". “
“דווקא עקבתי פעם אחרי תלונה" אמר ספקטור "אני עצמי תמיד מרגיש שזה לא יפה להתלונן, אבל ראיתי מהצד איך נולדה תלונה ומה יצא ממנה.”
“מה היה?” שאל לולי.
“זה היה בטירונות של אחי במחנה שמונים. ביום האחרון לפני הסדרה בגבעת-אולגה, בשלהי החורף. בבסיס פרצה מגיפת שפעת, כולם חלו כולל הדוקטור, ולכן גם לא היה מסדר חולים. כל היום הטירונים שאלו את סמל המחלקה מתי יהיה מסדר חולים ולא קיבלו תשובה. הוא רק אמר "אתם כבר תלמדו לא לבלבל יותר את המוח".
ובעשר בלילה נשמעה הקריאה "יש לכם שלושים שניות למסדר כולל הכל" וכך הם עמדו עם החגור והנשק ועם הקיטבג שבתוכו הכובע-פלדה והשינל ובגדי א' וכל היתר – כבד נורא.
ואז אמר הסמל "אחרי קדימה רוץ" והריץ את כולם אחריו לכוון מגרש המסדרים הראשי. הקיטבג כבד והמחלקה רצה בעקבותיו גונחת ומתנשפת. הם רצו שלשה סיבובים סביב המגרש כשהסמל והמ"כים מקיפים אותם מאירים עליהם בפנסי הכיס שלהם לוודא שאיש מהמסמרקקים והמשתעלים לא מתחמק.
בתום שלושת הסיבובים נעצרו חסרי נשימה מול במת הכבוד. אז לחץ מישהו על איזה מתג נסתר וזרקורים רבי עצמה מעל העמודים הגבוהים סביב הבמה נדלקו והציפו אותה באור יקרות. מי שנגלה עליה לעיניהם היה המ"מ שניצב במרכזה. הוא חבש לראשו כובע קצינים עם מצחיה ועל שפתיו ריחף חיוך גדול – הוא הלך עכשיו לביים משהו מאד מצחיק. “אני אלמד אתכם תרגיל סדר חדש, למתקדמים, המילה האחרונה בצבא ההגנה לישראל – דגל קיטבג!” הצהיר המ"מ שהיה גאה מאד בעברית המשובחת והמצוחצחת שלו, וקרא לסידי הסמל להדגים למחלקה את התרגיל החדש שעיקרו הנפת הקיטבג הכבד בשלשה שלבים ואחיזתו מושט לפנים בדום. “עכשיו תתרגלו" פקד המ"מ בחיוך רחב: “המחלקה תעבור לדום, עמוד דום!” “המחלקה תדגל קיטבג, דגל קיטבג!” כל הטירונים דגלו קיטבג, אחדים נפלו כשניסו להושיט את הקיטבג הכבד לפניהם והמ"מ הסמל והמכ"ים התפוצצו מצחוק. “זה לא ביצוע, חתיכת נפלים" אמר המ"מ בין פרץ צחוק אחד לשני וכמעט אמר "אקשן!” אבל אמר "הצב קיטבג, עמוד נוח. סמל, תרגל אותם".
והסמל, גם הוא צוחק בקול חזר ותרגל את המחלקה בתרגיל הסדר החדש, וכשנוכח כי ביצוע טוב יותר לא יקבל מטירוניו המותשים והמושפלים התרצה ואמר "הצב קיטבג, עמוד נוח". ועל זאת הוסיף, מחייך: “להרבה חיילים כאן היו הרבה שאלות בזמן האחרון. עכשיו הגיעה השעה לקבל כמה תשובות. כל מי שעדיין יש לו שאלות שיירשם אצל החניך-תורן.” החניך התורן עבר בין השורות וכל המצוננים והקודחים נרשמו. אז אמר הסמל: “הגיע הרגע הגדול. עכשיו תלמדו איך לשאול שאלות וכמה זה משתלם לשאול שאלות. החניך-תורן יקריא שם, והחייל שזה השם שלו יעלה על במת הכבוד. המחלקה תדגל קיטבג לכבוד השאלה, והחייל ישאל שאלתו.
וכך היה. עשרים ותשע פעמים עלו חיילים על הבמה, עשרים ותשע פעמים דגלה המחלקה קיטבג לכבודם והסמל הכריז "שאלתך שאל!” ועשרים ותשע פעמים חזרה השאלה "מתי יהיה מסדר חולים?".
“יש עוד שאלות?” שאל סידי הסמל וחזן הצביע. רובינשטיין התעצבן והכה אותו כשהוא זועק “אידיוט סתום את הפה עוד לא הספיק לך!”. סידי זינק והפריד ביניהם והזמין את חזן לבמה לשאול את שאלתו. המחלקה עברה לדום ודגלה קיטבג וחזן אמר שהוא צריך להשתין ושאל אם הוא יכול? וסידי הודיע שעכשיו המ"מ יענה על כל השאלות שהן בעצם שתיים ושהמחלקה תדגל את הקיטבגים לכבוד התשובות שהן א: לא יודע. ב: כן. לשם כך אתה מוצמד לשני בתי השימוש שבמאהל. בהם תגור, אותם תכין למסדר בוקר מצוחצחים ונקיים עם ליזול והכל, ושם תאכל לחם. וכדי שאחווה והידידות ישובו לשרור בינך ובין רובינשטיין – אתם מוצמדים זה לזה מעכשיו באזיקים שעליהם פרח. חופשיים".
“זה הכל?” שאל לולי, צוחק.
“לא. זו הייתה רק ההתחלה. מסדר השאלות הסתיים אחרי חצות ובארבע בבוקר הם השכימו ויצאו בשלשות, בשדרת מסע רגלי לגבעת אולגה, נושאים עליהם את הנשק, התד"ל והפק"ל – “חגור פילים”.
זה היה יום סגריר וגשם טפטף. לפני המחלקה צעד הסמל, מימיה למתניו, המ"כים הלכו מצדדיה, ומאחוריה צעד המ"מ, כובע מצחיה לראשו, מקל קטן לבן תחת זרועו ואקדח למתניו. המ"פ היה במאסף, רכוב על האופנוע האדום שלו.
רוב החיילים במחלקה היו עולים חדשים שלא הכירו את זמרת הארץ, ואחדים מהם גם התקשו להבדיל בין ימינם לשמאלם. הם צורפו לנח"ל בכוונה הטובה והחסודה שיכירו את בני הארץ, ילמדו מדרכיהם הטובות ויתערו בתוכם. לכן הם נקראו ה"מצורפים" ובקיצור הדפרים. מישהו דחף את רובם למחלקה אחת כך שבעצם לא היה להם במי להתערות. התחיל לרדת גשם ואחד מהם צעק "המפקד אנחנו נצטנן" והקצין ענה לו בשלווה "לא. לא תצטננו. אתם כבר מצוננים".
הסמל פתח בקריאה מונוטונית "שמאל, שמאל, שמאל ימין שמאל" ובדש שהלך ימין, ימין, ימין שמאל ימין דרך על רגלי קודמו וזה שאחריו דרך עליו והתחוללה מהומה. “במקום דרוך" ציווה הסמל ובדק ומצא שיש בעיה עם בדש. את פניו של בדש עיטר זקנקן (שהעניק לו פטור מגילוח במסדר בוקר) ועיניו פזלו נוראות. הסמל העביר אותו לראש המחלקה ופקד עליו "במקום דרוך שמאל ימין, ובדש דרך במקום ימין שמאל. "תרים את הרובה שלך לטול גבוה" פקד הסמל. בטול גבוה מניפים את הרובה בשתי הידים מעל הראש ואם זה נמשך יותר משניות ספורות זה ממש עינוי. “עכשיו תעשה כך שלשה סבובים בריצה סביב המחלקה" פקד הסמל "זה ילמד אותך שמאל ימין" בדש רץ עם הרובה בטול גבוה סביב המחלקה שהמשיכה בינתיים בבמקום דרוך. זה כמובן לא לימד אותו שמאל ימין והסמל אמר שעד שילמד הוא ילך אחריו, בראש המחלקה, כי הוא מסמל אותה, והמסע יצא שוב לדרך, כולם בשמאל ימין ובדש לפניהם בימין שמאל.
“שמאל ימין פתוח שירה ספתה יוכבת!” פקד המ"מ וקול ענות חלושה נשמע משורות הצועדים כי רק מיעוטם הכיר את שיר הלכת "ספתה יוכבת על המיטה שוכבת". “אם לא שרים – רצים" איים הקצין "שמאל ימין התגייס לנח"ל בן זונה" אבל גם שיר זה זכה להצלחה זעומה בלבד בין שלשות הגונחים והמתעטשים. “נסיון אחרון" אמר הקצין "שמאל ימין, שמאל ימין כלב, כלב, כלב מי שבא למחנה שמונים" ואפילו זה לא זכה להדים מרובים.
“חדל שירה קדימה רוץ" פקד המ"מ "הופ הופ אחת שתיים אחת שתיים".
הטירונים העייפים והחולים לא רצו דרך ממושכת לפני שהתחילו ההתעלפויות. אלה שנפלו זכו לסטירת לחי וחלק גם למימיית מים שנשפכה על פניהם.
“אם אתם לא יודעים לשיר ולא יכולים לרוץ – אנחנו חוזרים לבסיס ונתחיל הכל מהתחלה" הודיע המ"מ "עד שתילמדו" ויוסף חיים מבית-שאן התחיל לבכות.
הם חזרו לבסיס והתחילו הכל מהתחלה, אבל שום דבר לא השתפר, רק נעשה יותר גרוע. בדש לא הצליח ללכת שמאל ימין, החיילים לא יכלו לשיר את השירים שלא הכירו, ורגליהם כשלו תחת המשא, השפעת והעייפות. אחדים בכו, אחדים נגררו או נדחפו בידי חבריהם.
“אתם לא יודעים לשיר, ולכן המורל שלכם ירוד" חלק איתם הקצין את הגיגיו "לכן, אני אגיד לכם מה יהיה כאן עכשיו. חיברתי שיר, במיוחד בשבילכם, ועכשיו אני אלמד אתכם אותו ואתם תדקלמו אותו במקהלה מדברת. אין לו מנגינה, זה כבר יותר מדי בשבילכם, חבר זייפנים שכמוכם, אבל הנה המילים:
“אנחנו עוד נסבול
כי לא השמענו קול.
כאן כל אחד אומלל
כי אין לנו מורל.
אנחנו לא נוער
אנחנו חרא!”
ועל פניו התפשט חיוך רחב של הנאה משנינותו המחורזת.
הוא ניסה תחילה להפיק את השיר כשתי מקהלות בקונטראפונקט – חצי מחלקה קול א' והחצי השני קול ב' אבל הביצוע של חבורת הנגררים הנסחבת-כושלת-משתעלת-בוכה לא התעלה לרום ציפיותיו ואז הבריק במוחו רעיון חדש והוא פקד על בדש לרוץ סביב המחלקה עם הרובה שלו בטול גבוה, וכל פעם שהגיע תור השורה "אנחנו לא נוער" היה על בדש לחרחר אותה, כי בדש היה גם מצונן וצרוד מאד, ועל כולם היה לענות לו בקול גדול "אנחנו חרא".
בדיוק בקטע הזה הם נכנסו לרחוב הראשי של חדרה. אנשים התחילו להתאסף בצידי הרחוב על המדרכה, לא מאמינים למראה עיניהם. סוף-סוף היה לקצין ולהקתו קהל והוא נראה זורח וחוגג.
כשהגיעו סוף-סוף למתחם הסדרה בגבעת אולגה עצר אותם המ"מ, העביר אותם לדום ונשא מדברותיו: “אתם כאלה פדלאות עלובים, אתם כאלה לא גברים, אתם כאלה נמושות מנומשים, כאלה תולעים זחלנים – שלא מגיע לכם ללכת.
את מאת המטרים האחרונים תעשו בזחילה.”
זחלת פעם מאה מטר בשדה קוצים זרוע אבנים? עשרה מטר? זה היה יותר קשה מכל הצעידה עד לשם. וכמובן שלמראה גייסותיו הרומשים לרגליו התפייט המפקד ופשוט לא יכול היה להמנע מ "ועל גחונך תזחל ועפר תאכל כל ימי חייך, כי מעפר אתה ואל עפר תשוב". שעורר פתאום במישהו את זכר "והיא שעמדה" מהסדר המתקרב והוא זחל ושר והזמר פשט בלוחכי העפר כדלקה בשדה קוצים והפיח בהם כוח להגיע לקו הגמר.
נעזוב עכשיו את מה שהיה בסדרה עצמה, את העץ הקדוש שאצלו היו חייבים להתייצב בחצות הלילה עם כל הציוד כולל האוהל; את פסי הרכבת מגבעת אולגה לחדרה שהיו צריכים לצחצח בברזלית כדי ללמוד איך להסיר חלודה מהרובים; את משחק ה"רוגבי" שבו נמסרה לידיהם גרב ממולאה בסמרטוטים והם הצטוו להתנפל עליה ולהכות זה את זה לקול צווחות ההנאה של הסגל; את בדש שהוכרז כינשוף והצטווה לטפס על עץ על יד מאהל הסגל כל לילה בין 3 ל 4 ולחרחר עליו את "ספתה יוכבת"; את יוסף חיים מבית-שאן ששמו שונה ל"טושטוש" ונאסר עליו ועל זולתו לקרוא לו בשם אחר עד שפתאום שלף את כידון הרובה שלו ותקע אותו בבטנו.
אבל אחד הטירונים, בגלל צירוף מקרים מוזר יצא הביתה לליל הסדר, וסיפר ליד השולחן הערוך את הסיפורים המצחיקים מהטירונות, על הכפלמדים והדפרים ואיך מחנכים אותם בצה"ל להיות חיילים ובני אדם.
בין משתתפי הסדר היה גם איש חשוב אחד חבר כנסת חבר ועדת החוץ והבטחון של הכנסת שהתכנסה בצאת החג לדיון עם ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון. ואותו אדם ניגש לבן-גוריון (לבן-גוריון!) אחרי הישיבה ושאל אותו אם זה על דעתו שמריצים חיילי צה"ל ברחובות חדרה, חיילי צבא הגנה לישראל, ומורים להם לקרוא בקול "אנחנו לא נוער, אנחנו חרא"?
בן-גוריון נדהם. בצה"ל? בצה"ל שלו? אצל מיטב בנינו? הוא התקשר בו-במקום למפקד הנח"ל ודרש ממנו דו"ח מפורט אחרי חקירה ודרישה והוצאת מסקנות.
וכבר למחרת התייצב מפקד חטיבת הנח"ל בבית הטירון. מתאר לעצמך? המפקד של המג"ד שהוא המפקד של המ"פ שהוא המפקד של המ"מ שהוא המפקד של הסמל שהוא המפקד של המ"כ שהוא המפקד שלו… בא אליו, ונראה די מבוהל, ומבקש לדעת מה קרה?
והטירון אמר לו שהוא לא מלשין ולא יגיד שום דבר רע על המפקדים שלו שהם בעצם גם החברים שלו, לא? הרי הם שם כולם ביחד כאילו.
והמפקד אמר שככה לעולם לא ישתפר שום דבר. שאם לא יבדקו דברים ולא ידעו אותם כהוויתם, גם לא יוכלו לתקן מה שמקולקל. זו חובתך האזרחית, אמר לטירון, לשתף פעולה ולעזור לנו לשפר את צה”ל. ומה יהיה עם הקרוב שלך, חייך המפקד, שלא היה דיפלומט גדול, אם יסתבר שלכל הסיפור שלו שסיפר לבן-גוריון אין ידיים ואין רגליים ואין מי שעומד מאחוריו?”
“ומה קרה?” שאל לולי.
“מצד אחד מעט מאד" אמר ספקטור. "הדיחו את הסמל, את המ"מ והמ"פ מהדרכת טירונים ואמרו נו-נו-נו למג"ד. ומצד שני קרה הרבה מאד – הסיפור נפוץ בצה"ל והלהיב את דמיונם של דורות של מפקדים, והעניק להם השראה. בעצם זו הייתה רק ההתחלה".
המשך: http://wp.me/pXLKy-9b