תגיות
מעשה בפורד קטן (וישן) ובכלבה קטנה עוד יותר (3).
ז.
כשהתחלתי לעבוד כעוזר המחקר של שמריהו הייתי בטוח שאני מצטרף לפרויקט מדעי מלהיב: מדידת כמות האוזון ביונוספרה. הרעיון היה לצייד טיל ברכיב המסוגל למדוד את כמות האוזון (להלן: "הסנסור”), לשגרו למרומים ובזמן הקצר בו ישהה בגובה המתאים לשדר את הנתונים חזרה לארץ. פיתוח הסנסור הוטל על הדוקטורית א. ואחת מדאגותיה הראשונות הייתה דווקא איך יזוודו הסנסור והמערכת האלקטרונית שלו בראש הטיל. לשם כך שכרה מהנדס אוירונאוטיקה ושמו שמריהו. חזקה עליו שהוא יוכל לחשב את הקימורים והשיפועים הדרושים לביצוע המשימה. זמן קצר אחרי כן, קצר מאד, בו ביום אפשר לומר, יצאה א. לשבתון בארה"ב, שבתון שהתארך, והתארך, והתארך.
בעת החפיפה הבהולה ביניהם הספיקה א. להעביר לשמריהו את חזונה באשר לסנסור: זו תהיה עוגיה המכילה רודאמין 6G, חומר פלאים המנצנץ בסביבת אוזון (לימים לא מרובים אחר כך התגלה כבעל סגולות מופלאות נוספות, שלא נדבר בהם הפעם). את העוגיה יש לאפות בתנור, כמובן, הוסיפה א. ונעלמה במרחקים.
לשמריהו היה ברור כי לא יוכל לתכנן את ראש הטיל בלא שיהיו בידיו הנתונים המלאים של הסנסור ולכן החליט ראשית חכמה לאפות לו אחד. לשם כך צייד את המעבדה בתנור אפיה, קמח, סוכר ושאר מצרכים הדרושים לאפיית עוגיות, וכמובן צנצנת כתומה רצינית מלאה וגדושה באבקת רודאמין 6G. פרט לכך היו לו פוטומולטיפלייר (מכפילור בעברית – אחד ממדי האור הרגישים ביותר שקיימים), מד זרם דיגיטלי, רגיש גם הוא, ומנצנץ באור כתמתם, המחובר למכפילור, וגם מכונה קטנה לייצור אוזון שהייתה מצויידת בשעון שהראה כמה אוזון מיוצר. פרט לכך כיסו וילונות שחורים עבים את כל פתחי המעבדה, כך שכשכיבו את האור היה משתרר בה חושך מצריים.
שגרת יום במעבדת שמריהו היתה פשוטה מאד, וגם קבועה מאד. בוקר: העוגיות שנאפו אתמול נמצאות עדיין בתנור. פותחים את התנור מוציאים עוגיה ומניחים מול המכפילור. שמריהו מודיע: היום תהיה הקריאה 100. מפעילים את מכונת יצור האוזון ומכוונים אותה כך שתראה 5. אחרי כן מכבים את האור ומפעילים את המכפילור, ומשננים את קריאת מד הזרם, שהייתה כל מספר שתעלו בדעתכם פרט למאה, קריאה שזהרה באפלה (וריגשה מאד את המכפילור). מכבים את המכפילור, מדליקים את האור ורושמים את התוצאה במחברת המעבדה.
הנסיון נכשל, היה מכריז שמריהו, ואז מתחילים לערבב וללוש את העיסה לעוגיות של מחר, עם קורט רודאמין 6G בתוכה.
"מדוע מאה?” שאלתי פעם את שמריהו. “כי כך צריך להיות!” ענה שמריהו וסגר את הדיון בסוגיה.
בוקר אחד נכנסתי למעבדה ומצאתי את שמריהו הולך בה לאורך הקיר המערבי הלוך וחזור מקצה אחד לקצה השני. בהונות ידיו היו תחובים באזניו ואצבעותיו פורטות על מנענעים בלתי נראים. זמן מה הסתכלתי בו, כדי להיות בטוח שמה שאני רואה אינו חזיון תעתועים. לבסוף אמרתי: "שמריהו, אתה בסדר? קרה משהו?”
“הקריאה מאה!” הכריז שמריהו "כשאני עושה את זה, מתקבלת הקריאה מאה, וכשאני מפסיק – תראה! היא משתנה.”
הבטתי במד הזרם הזוהר באפלה, ואז ראיתי קרן שמש דקיקה חודרת מעל הוילון המזרחי, עוברת באלכסון את החדר ופוגעת באצבעות המתנופפות מעל ראשו של שמריהו. כמו בסטונהדג' ובמקדשים אחרים התלכדו אז היום היחיד בשנה והשעה המדויקת ביממה בה מציצה השמש בזוית הזו ויוצרת את אותה קרן דקיקה, שהתפזרה לכל עבר כשפגעה באצבעות שמריהו וכך הגיעה למכפילור.
אפילו דליה, שהלכה אחרי כצל, ידעה שעלינו לחפש מקום עבודה אחר.
ח.
יצאתי ממעבדת שמריהו ובעוד מחשבות אלה חולפות בראשי קרא לי הפרופסור ג. למשרדו והציע להצטרף לצוותו. הוא קיבל תקציב לא מבוטל למדידת ריכוז המים בענני גשם וצריך לזווד מטוס קטן במיכשור המתאים. לא סתם לזווד במיכשור – אלא לפתח אותו! ג. הציע לי להיות האלקטרונאי הבכיר בפרויקט וכמו כן הבטיח העלאה ניכרת מאד בשכרי. בו ברגע הסכמתי וכבר למחרת התחלתי בעבודה החדשה, שהיתה בסך־הכל במרחק חדר אחד או שניים ממעבדת שמריהו.
חברתי ואני שכרנו חדר ("עם כניסה נפרדת”) במקור חיים, בדרום ירושלים. הרהיט העיקרי בחדר, היחיד כמעט, היה מיטה זוגית גדולה. לרגליה היה פרוש שטיח קטן עליו רבצה דליה בלילה.
בוקר־בוקר נסענו לעבודה בפורד, במסלול קבוע: ממקור חיים למושבה היוונית וממנה לקטמון (ביניהן היה רמזור שדרש "זינוק בעליה" – מבחן יומיומי לפורד החלש), ממשיכים דרך רחוב הפלמ"ח לרחביה, וממנה דרך עמק המצלבה לגן הבוטני של האוניברסיטה העברית. שם היתה חברתי יורדת לעבודתה ואני חוזר לבנין טרה סנטה שבגבולה המזרחי של רחביה. דליה היתה מזנקת למכונית כשרק נפתחה הדלת כדי סדק, ראשונה, ומשתטחת בין הכיסאות כשטיח, ראשה כבוש במרבד המרופט והספוג ריחות של שמן מכונות, דלק, ומפלט דולף. וברגע שהייתי מגיע לעבודה ומדמים את המנוע במגרש החניה, היתה נעורה במהירות הבזק ומזנקת החוצה כשרק נפתחה הדלת כדי חרך, רצה אחרי כצל, ומתקפלת לה תחת שולחן העבודה שלי.
כשרק התחלתי לעבוד במשרה החדשה הרגשתי אי נעימות כלשהי בגללה. אבל עד מהרה התברר לי כי אני נמצא בעולם סהרורי, בקן הקוקיה רוכב שנית, שבו כדור צמר לבן קטן הרודף אחרי אלקטרונאי הוא שיא התקינות.
אולם המנזר הגדול לשעבר חולק במחיצות גבס ודיקט לחדרים וחדרי חדרים. אולי אי אפשר היה לראות מה מתרחש בהם – אבל לשמוע היה אפשר גם אפשר. בחדר שמימין שכן לו ש. , עוזרו של המהנדס ג. הוא גר באחד המושבים בסביבה שם היה לו לול עופות. ש. הסביר לי כי בחדרו יש כל מה שהוא צריך כדי להתקיים בכבוד: טלפון, בעזרתו הוא מבצע את הזמנת התערובת, החיסונים ושאר צרכי הלול, ומקום טוב במרכז ירושלים בו הוא יכול למכור בנוחיות את הביצים. יום־יום היה ש. מגיע בסוסיתא טנדר שלו, כשארגזה מלא בקרטונים של ביצים ובטקס גדול היה מעלה אותם במדרגות הרחבות למשרדו שבקומה השלישית.
מאז ועד הלילה לא פסק שטף של קונים להגיע אליו, להתמקח איתו בקולי קולות ולצאת מאושרים עם קרטון של ביצי משק טריות בידם.
לבוס שלו, ג., מהנדס בכיר, היתה זכות להחתים כרטיס נוכחות רק פעם ביום. הוא היה מופיע בבוקר, בוווקסהול וולוקס האדומה שלו, מחתים כרטיס ונסגר במשרד שלו. יוסף, העוזר החדש שלי, טען שג. כותב שם הזמנות ציוד, ואלו מופנות תמיד אל אותו יבואן. לא איש כיוסף יתן לדבר כזה לחמוק מעיניו. יוסף חולם לפתוח חנות למכשירי חשמל, חנות פינתית, ובינתיים הוא גר אצל אמא שלו וחוסך כל פרוטה משכרו כדי להגשים את מטרת חייו. לטענת יוסף, אחרי שגמר ג. למלא את הטפסים, היה יורד חזרה לווקסהול שלו ונוסע אל אחד מבתי החולים בעיר, שגם בו עבד כמהנדס בכיר, ולכן בעל הזכות להחתים כרטיס נוכחות פעם אחת ביום. ועל כך הוסיף יוסף וטען בקול נעלב כי כשמסיים ג. את עסקיו בבית־החולים הוא נוסע למשרד אותו היבואן כדי לטפל בעניני ההזמנות שהגיעו משני המוסדות – כי היבואן וג. חד הם.
את הווקסהול תיחזק ג. במגרש החניה של העבודה בארגז הכלים הגדול ששאל מן המעבדה. ניסיתי להציץ מעבר לכתפו וללמוד ממנו (גם אני רציתי לתחזק כמוהו את הפורד שלי!) אבל הוא נפנף אותי בחמיצות רבה. ג. לא סבל אותי מהרגע הראשון שהגעתי, כי ראה בי כנראה מתחרה מסוכן למעמדו כמלך האלקטרוניקה המקומי.
את כל הקטלוגים מרובי הכרכים של הרכיבים האלקטרוניים שמר ג. במשרדו, שהיה נעול וריק רוב הזמן (“מידע הוא כוח!”). הייתי זקוק לפרטי טרנזיסטור מסויים – לא יכולתי להתקדם בפרויקט בלעדיו. ויום אחד – הללויה! – שמעתי בעד מחיצת הדיקט הדקה את קולו של ג., בוקע ממשרדו, משוחח בטלפון. הסתרקתי, צחצחתי שיניים, ודפקתי ברוב נימוס על הדלת.
“מר ג.” כחכחתי במבוכה בגרוני, "אני זקוק למידע על הטרנזיסטור כך־וכך".
ג. החוויר. אחר ראיתי את מצחו משתרג ומאדים, עיניו בולטות מחוריהן. הוא הולך להתפוצץ, חשבתי באימה. ג. שתק, ושתק, ואז אמר בקול חלוש ושקט, בקול בו מדבר דון קורליאונה לאחד שכבר הוחלט על חיסולו: "זה על האצטבה הימנית השניה מלמעלה, כרך 15” והצביע על הכרך המבוקש. לקחתי את הספר, עילעלתי בו רגע, מצלם בזכרוני מה שרציתי לדעת, הודתי ברוב נימוס ויצאתי מהחדר, נושם לרווחה ומאמין שניצלתי.
אחרי כעשר דקות שמעתי את הדלת במשרד הבוס שלי, פרופ' ג'., ניטחת בקול ענות עד שצלצלו החלונות.
“די!” שאג המהנדס ג. “די! אני לא יכול עם הלולי הזה! אני לא יכול אפילו עוד שניה!”
“מה הוא כבר עשה?” שאל פרופ' ג'.
“הוא מבזבז לי את הזכרון" ענה המהנדס ג'.