יולי
27
תגיות
ברזלים מעופפים שעושים בום – ט"ו
פרק ט"ו: מדוע ספקטור התעורר, ואיך הגיע מהשרותים ישר לכלא 6.
אבל עכשיו לולי לא באמריקה וגם לא בדרך אליה, אלא בשום מקום.
לקראת הצהריים עלו פתאום קללות נמרצות ופרצי צחוק מתגלגל מכיוון האוהל והזחל"ם. הקרח הנמס הרטיב את האדמה עליה שכב ספקטור ונחר נמרצות והפך אותה בהדרגה לשלולית קרה וחורפית עד שאפילו הוא הקיץ לבסוף, הוא שהיה מסוגל תמיד לישון על משמרתו – הקיץ רטוב ומכוסה בוץ כקאליבן בשעתו. הוא קם וניסה להגיד משהו חריף ונוקב לחמישיה העליזה שבאוהל שהריעה למראהו – בינתיים הצטרף גם זיקו אליהם – לומר להם את דעתו האמיתית עליהם ללא כחל וסרק, אבל מילותיו לעו בפיו, והוא רק נפנף לעומתם את ידו בכעס והלך למצוא לו מקום תחת השמש להתיבש בו, כחרדון, והצטרף אל לולי שישב לו בצד בראש הגבעה.
“ישבת פעם בבית סוהר?” שאל ספקטור את לולי.
“מה?” תמה לולי.
“בכלא צבאי." הסביר ספקטור, מגרד מעליו את הבוץ הנקרש.
“לא," ענה לולי "מה פתאום?” הפעם היחידה שעמד בה למשפט צבאי הייתה בסיום הטירונות, כשהחזירו ציוד.
האפסנאי אמר לו אז שייגש למג"ד להישפט על סדסדקאופקי. “מה?” שאל לולי והאפסנאי אמר שיפסיק לזיין לו את המוח עם שאלות ושילך למג"ד.
לפני חדר המג"ד (“לשכת המג"ד”!) כבר חיכו רוב חיילי הפלוגה והרס"ר הצעיד אותם בשלשות להישפט. “נאשמים, קדימה צעד!” פקד והוסיף "תודו באשמה ותגידו שזה קרה באימונים, ויהיה בסדר".
“נאשמים, עמוד דום, אל תצדיעו." אמר הרס"ר שהקפיד על גינוני הטקס "עמוד נוח.”
“אתם מודים?” שאל המג"ד שישב אחרי שולחנו וחייך אליהם בזלזול ופיפצ'יק שעוד לא מתגלח וקולו מצייץ אמר "כן, אני מודה, מה זה?”
“סד סדק אופקי זה סדק בקת הרובי הצ'כי שלך." טרח המג"ד להסביר בלי להרים את ראשו מעל פני ערימת הניירות שלפניו, עליה חתם טופס אחרי טופס. “יש למישהו מכם משהו להגיד לטובתו לפני גזר הדין?”
“אני חניך מצטיין מחלקתי." אמר זילברברג הדוס.
“לגזר הדין, עמוד דום!” פקד הרס"ר.
“כולם זכאים," גזר המג"ד, “חוץ מזילברברג. זילברברג, שלוש לירות קנס".
“אבל אני ישבתי שלושים וחמשה יום בכלא שש." אמר ספקטור, ומשום מה היה נשמע כאילו הוא זה שדג את הדג הגדול יותר, הוא, זלמן ספקטור, שנראה, עם עדשות משקפיו הענקיות, כמי שאינו מסוגל להזיק לזבוב אפילו אם ישתדל.
“אתה?” התפלא לולי, “מה כבר עוללת?”
“חרבנתי." אמר ספקטור.
“ומה פלילי בזה?” תמה לולי "אה, על במת הכבוד של מגרש המסדרים? מה כבר עשית?”
"לא. בשירותים. עם דלת סגורה. בסדיר נשלחתי לשריון לחטיבה שבע ושם עשו אותי אלחוטאי אחרי שהשלימו עם כך שצלף לא אצליח להיות.” סיפר ספקטור "למעשה קיבלתי פטור ממטווחים אחרי שכמעט הרגתי את המדריך באחד מהם. לא הבחנתי בינו לבין המטרה. אני בקושי רואה משהו ביום ולא רואה כלום בחושך. וכך נהייתי קשר מח"ט ומח"ט 7 היה אז דדו.
ויום אחד ישבתי בשירותים וחרבנתי. וכמו כל שיריונאי הגון בג'וליס גם כשישבתי על האסלה אחזתי את הרובה וחגרתי את החגור.
פתאום נפתחה הדלת ומולי עמד המ"פ גורודיש. “קום," אמר גורודיש "זוז מכאן, אני קצין". מרוב תדהמה התאבנתי. גורודיש צרח "קום כבר!" תפס את הרובה שלי ומשך אותו אליו כדי להקים אותי ואני עזבתי המום את הרובה. גורודיש עף אחורנית ונפל, ראשו נחבט במשתנה. הוא קם אדום מכעס ואמר "אתה תתחרט על זה." והגיש נגדי תלונה על הפקרת נשק. סיפרתי את זה לדדו ושאלתי אותו מה לעשות. “אל תדאג," אמר דדו "אתה תגיע למשפט אלי, זה משפט מח"ט, ויהיה בסדר. סמוך עלי." דדו היה בטוח שאפשר לסמוך עליו אבל בדיוק ביום המשפט דדו היה בקריה ובמקומו שפט אותי טליק הסמח"ט. גורודיש אמר שאני הפרתי את הפקודה להיות צמוד לנשק בכל עת ואני אמרתי שהוא ניסה לשלוף אותי מהאסלה עם המכנסיים למטה. אבל טליק איש עקרונות הוא, והוא דבק בהם בלא יוצא מהכלל. אחד העקרונות של טליק הוא תמיד להעדיף מילה של קצין על מילה של חייל. וכך נשלחתי לשלושים וחמשה יום לכלא שש."
“אבל אין לי יותר מדי טענות," הוסיף ספקטור "מצידי זה בסדר להיות אלחוטאי בפלוגה הזאת. משמירות אני משוחרר בגלל המשקפיים. מכתבי סתר והודעות מוצפנות אני מנוע בגלל אחי, בעצם אסור לי להתקרב אליהם, ולכן אני לא צריך וגם לא יכול לעשות כאן שום דבר. רק לאכול ולישון".
“מה עניין אחיך?” שאל לולי.
“אחי קומוניסט," אמר ספקטור, "ולכן אני לא יכול לקבל סיווג בטחוני, אני בלמ”ס בלבד".
מהאוהל הרפוי, למרגלות הגבעה, עלו צווחות צחוקה של תקווה הצפנית, שותפת הסוד הבכירה והיחידה שביניהם. מישהו כנראה דגדג אותה.