דצמבר
15
תגיות
דליפת שמן בסרן האחורי
זה די מביך לדווח על כשלון. ונחוץ עתה מקצה של הפקת לקחים, לא?
המבחן השנתי, ה”טסט”, של הטורר מתקרב וההכנות אליו מתחילות בגיחה ל”מעבדת הרכב” של ניר צפר לבדיקת הבלמים.
אוי ואבוי. הבלימה בגלגל האחורי משמאל קרובה לאֵין. עם הזנב בין הרגליים אני חוזר הביתה, מסיר את הגלגל ותוף הבלימה ומגלה את הרע מכל: תוף הבלימה וסנדליו משוחים כולם בשמן. השמן הזה דלף מתוך הסרן האחורי, בוודאות, וזה בשום אופן לא היה צריך לקרות במכונית שנסעה כ־800 קילומטר מאז השיפוץ הכללי שלה.
אין ברירה. יש לפרק את המכלול כולו, עבודה קשה ומזוהמת, לחקור מה קרה, ולמצוא פתרון.
נתחיל אפוא בהכרות עם “גיבורי העלילה”.
ראשונה היא הציריה:
ובה נתרכז בפריט מס’ 50, שהוא בו בזמן בית המסב של הצירייה הזו, בית מחזיר השמן, וגם אוגן (flange) המהדק אותו לאוגן הנגדי בסרן האחורי.
הרי הוא:
צמד האוגנים הזה נקרא “אוגן עיוור” (blind flange) כאשר “הנקבה” ובה תעלה עגולה שבה נערך החיבור הוא מס’ 50, וה”זכר” הוא האוגן שבקצה הסרן האחורי.
התעלה הזו מסומנת בחיצים צהובים.
במקרה שלפנינו עומק התעלה 4.4 מ”מ ואורך הזכר 9.3 מ”מ.
הסרתי (קל להגיד) את הצירייה
והתחלתי בבחינתה.
המסלול בו דלף השמן נראה ברור למדי (מסומן בחץ). ונראה היה שהשמן לא דלף דרך מחזיר השמן, אלא דווקא דרך האוגן. ולגודל הצער, זה גם הגיוני למדי. מחזיר השמן הזה והמשטח בתוכו הוא נע חדשים לגמרי, מאיכות גבוהה, ואין סיבה שידלפו.
אבל האוגן, זה כבר סיפור אחר.
ולפני שנפנה לפרטים, הנה מילים אחדות על אטימה, אוגנים ואטמים (gaskets).
משטחים אידאליים, חלקים לחלוטין, יצמדו זה לזה ללא שום רווח ביניהם, ולא תתכן דליפה. אבל בעולם הממשי, הלא אידאלי, אין משטחים כאלה.
הצמדת משטחים גליים, שרוטים, מעוותים זה לזה לא יוצרת אטימה. כדי שתווצר אטימה נחוץ שיהיה ביניהם חומר מעיך למדי ועבה למדי כך שכשיהודקו המשטחים זה לזה כראוי – הוא ימלא את המרווחים.
כששלפתי את האטם (הלבן) (שנראה מבטיח מאד בעת ההרכבה) הוא נראה כאילו לא נמעך דיו, וזו הייתה הסיבה לדליפה.
מדוע?
כאן יש לחזור מעט לאחור.
כך נראה הסרן האחורי בעת פירוק המכונית לקראת בנייתה מחדש.
חלוד להשחית, ודבוקים אליו גושי טינופת. אי לכך נשלח לניקוי חול וצביעה מחדש בצבע מגן.
כך נראה האוגן כשחזר:
צבוע, בחלקו, בצבע המגן, קצת שרוט – ולא חופשי מ”גרדים”.
האוגן של הציריה (50), לעומת זאת, נשלח לניקוי בחומצה ולגלוון. הגילוון הוסיף לו עובי מסויים – אולי לא יותר מעשירית מ”מ – אבל מספיק כדי להשפיע על היכולת להדק היטב שני חלקים, האמורים להתאים זה לזה בדיוק רב. כך הוא נראה לפני ההרכבה:
נקי אך לא חף משריטות וחריצים.
וכאן מן הראוי להוסיף משהו.
ב־1946, כשהחלקים הללו יוצרו, הייתה היכולת לדייק ביצורם פחותה מאשר כיום. רוב החלקים יוצרו ידנית: חריטה, ריתוכים. האפיצות (טולרנס) של החלקים היתה פחותה מאשר כיום, כך שלא תמיד באמת חלקים התאימו זה לזה בגמר הייצור והיה צורך להתאימם ידנית. בעצם מה שכן הצליחו לעשות באמצעים שהיו בידם מעורר התפעלות.
ועוד: בתחילת שנות השיבעים, חזרה התופעה הזאת, נזילת שמן מהסרן לבלמים, ברובר הירוק, 26-069 , כמעט מדי שנה. מסרתי אז את הסרן ואת בתי המסב לרוזלס הטוב, “החורט לנגב”, והוא, על המחרטה הגדולה שלו, ביצע התאמה מדוקדקת ביניהם. מאז שעשה זאת עברו כחמישים שנה עד שהתגלתה שוב נזילה, והפעם זו באמת היתה נזילה דרך מחזיר השמן – שעשה את שלו.
הייתי צריך לזכור את כל זה, אבל בער לי לסיים, וכפי שאבא היה אומר “מחיפזון יצא רזון”.
שני החלקים לא הסכימו להזדווג ואני אנסתי אותם, עם פטיש גדול וחזק.
אבל… נניח שהיה שם שבב אחד בגודל 0.1 מ”מ, רק אחד, שמנע מהאוגנים להתקרב “עד הסוף”? מה קרה אז? דליפה, כמובן. והיו כאלה יותר מאחד.
הגיע, אם כן, הזמן למקצה שיפורים.
ראשית הכנתי אטמים חדשים, לא מעוכים, מחומר הנקרא “קלינגרית”, בעובי 0.5 מ”מ. זהו חומר חזק, דמוי נייר, שנועד לייצור אטמים.
שנית, מצויד ב WD40 וסקוטשברייט צחצחתי ככל יכולתי את האוגן שעל הסרן. פצרתי את השבבים משוליו וליטשתי הכל במלטשת
כך הוא נראה בסיום הטיפול:
הרבה יותר טוב, לא?
לסיום, הרכבתי הכל בחזרה, עם שני אטמים חדשים, מרוחים היטב מכל צד ב”שרלק” – הלא הוא דבק האטמים הוותיק, הממלא את הרווחים שהאטמים, ישמרנו השם, בכל זאת לא הצליחו לאטום. מעלתו הגדולה של ה”שרלק” הוא זמן התקשותו הממושך, המאפשר להדק את כל ברגי האוגן כהלכה בעודו נוזלי וגמיש. הידוק הברגים הללו קשה וממושך בגלל התנוחות המשונות הדרושות להגיע אל כל אחד מהם, ומכך שרק כלי אחד מתאים לכך: מפתח פתוח 3/8 BSF, בעל מהלך קטן מאד. חסרונו הוא היותו המלכלך האולטימטיבי ומרגע שדבק בך רק משחזת תסירנו.
אגב, ברגים אלה אמורים להכנס בכוח למקומם, “friction fit”. אבל אחד מהם צנח חופשית למקומו, ואולי דרכו התרחשה כל הדליפה? החלפתי אותו באחיו השמן ממנו, משוח כדבעי ב LockXeal, מנסה לחסום כל סדק לנזילה.
עכשיו הגיעה החלק רוצץ הגב של החזרת משאבות הבלם, סנדלי הבלימה וכו’ – ולסיום מילוי מחדש של שמן הדיפרנציאל.
בטורר, הגישה לפקק המילוי גובלת בבלתי אפשרי, בטורר האחד והיחיד הזה, בעל ההגה השמאלי. כדי לפנות מקום למוטות הבלמים (ה”שטנגות”) היה צורך להעביר את המצבר מצד שמאל לצד ימין, ושם הוא חוסם בהצלחה את הגישה לפקק. הייתי צריך להוציא מהמכונית את הספסל האחורי ולפרק את הריצפה, כדי שתתאפשר הגישה לפקק בעזרת האילתור המפוקפק הבא:
ואז, סוף סוף, הגיע הזמן למלא שמן מחדש: 1.7 ליטר של שמן 90 GL4.
לא סיפרתי כמה גניחות, אנחות, קריאות שבר ויבבות הצילו כלל כל התהליך הזה שנמשך יומיים, וכמה הרבה דבקות נואשת במטרה היתה בו. ורק אל תגידו לי עכשיו שאולי היה זה פתרון נאה, אבל לבעיה אחרת.