יולי
21
תגיות
התרוששות – 1
פרק ראשון: יעל
1.
יעל הקטנה מזכירה בכירה בלשכה שבכניסה לקומה החמישית מתחת פני האדמה. שם היא מתקתקת את סודות המדינה, מתייקת אותם, וממתיקה לחש עם ריקי, סגניתה החותרת תחתיה.
שוטפת הן מחליפות חוות דעת על הגברים החולפים הלוך ושוב לפני מכתבתן, כמו מצרפות נספחים משלהן לתיקים האישיים השמורים בתוכה.
יעל לא יכולה להגיד שדיים. במקום היא אומרת חזה או ציצי. אבל אין לה שום בעיה עם זין, בכל הטיותיו. ריקי לא אומרת לא זה ולא זה, אבל הוגה בהם יומם ולילה. במשך הזמן פיתחה יכולות של פלאונטולוג, אלו המשחזרים איש מערות שלם משריד זירתו המאובנת – כולל השומה השעירה שבלחיו השמאלית.
כשאחד הבחורים נכנס ללשכה היא מציינת מיד בשקט, בקול משרדי, באזני יעל "איזה גדול" או "הוא לא בצד הנכון" ואפילו "עומד לו, בחיי". ואם הוא קולט, ומציץ בחריץ שבין שדיה, החשוף נדיבות, עם כל הסובין שעליו, ואומר לה "איזה ריאות!" היא מסמנת V בטופס שלפניה.
בין דו"ח סודי למזכר כמוס מתלוננת ריקי באזני יעל על בעלה העייף הנרדם מול הטלוויזיה ומפנה לה את גבו במיטה. "אני צריכה מאהב ויהיה לי מאהב", היא קובעת נחרצות ויעל עונה לה בלי התפעלות "כן, אבל עד הצהריים את חייבת לסיים דו"ח נוכחות, צריך היה להגיש אותו כבר אתמול". כי יעל, הרווקה, עדיין לא החליטה סופית בעניין מאהב. היא מבקשת אהוב, לפחות. אצבעותיה של יעל מהירות ומדויקות על מקלדת המחשב אך ראשה נוטה רוב הזמן אל כתפה, מהדק את אפרכסת הטלפון אל אזנה הקטנה. רצף דוחו"ת מצב מוחלף בינה לבין ויוי חברתה, מזכירת מנהל יחידת הספקטרומטרים, והוא כולל הכל־הכל־הכל פרט לעבודתן. לא לשווא הן מסווגות כשותפות סוד מהמעלה העליונה. לא לשווא אי אפשר, לעולם, להשיג את משרד מיה"ל בטלפון.
“מה נשמע למטה" שואלת יעל את ויוי, הרוכנת אל מקלדתה במשרדה המואר שבקומה השנייה, באותה תנוחה בדיוק "בוצי עד רטוב" מקצרת ויוי, ומדייקת.
עוד מעט הן יפגשו בחדר האוכל, ושם תספר ויוי ליעל מה שספרה לה העוזרת שלה נופר, החיילת נופר וילקומיץ', רבע שעה לפני כן.
נופר בת תשע־עשרה, אבל הספיקה כבר להזדיין עם 168 גברים. יש לה מחברת מסודרת בה היא מתעדת את הישגיה. פסגתם היא אב ובנו. אחרי הבן, תלמיד תיכון מעומר, חשקה באביו והצליחה להשיגו בו בערב, כשניאות להסיעה חזרה לבית הוריה בעיר. במושב האחורי, זה עם הכיסוי להגנת הריפוד, על פסגת "האנדרטה" הצופה פני באר־שבע.
2.
האוטובוס של שמונה בערב, של בוגרי שעות נוספות, כבר נוהם בתחנתו רוטט באפלה ומחמם מנוע. הרדיו מאוושש גלי צה"ל נפצוצי, עם שריקה רפה ברקע, ותיאור מנדנד של משחק כדורגל, שמצליח להמחיש רק את דלות הלשון ואפס כושר הביטוי של שדרו. “איזה בעיטה!“ הוא מתמוגג "איזה בעיטה!!!“ הוא גועה וחוזר וגועה. נו באמת, איזה? ולמה בכלל ניטל עליו לחקור איזה בעיטה? לא מספיקות שתיים־עשרה שעות רצופות של מחקר במעבדה? בעצם לא, הוא חושב, הייתי נשאר עוד, אבל ההנהלה לא מרשה לעבוד יותר משתיים עשרה שעות רצופות, כאלה הם חוקי העבודה במדינת ישראל – אלא אם כן מקבלים מראש ובכתב אישור משר העבודה או ממנכ"ל משרדו – אלא שלאלו אסור במפגיע לדעת מה הם בכלל עושים שם במעבדה, ואי לכך גם אי אפשר לזכות באישורם.
בחירת המושב באוטובוס היא אמנות בפני עצמה: מספיק רחוק מהרדיו, מספיק רחוק מחבורת שחקני הברידג' המלהגת, מספיק רחוק מזוג טרדני המחשב ששיחם התפל רועם סביבם. אפילו ממנורת הגג החמישית יש להזהר: החשמלאי שכח בה שני ברגים לפני שנה, כשהחליף נורה, והם מתגלגלים מעצבנים מאז מצד לצד בכל פניה ומכריזים לדיראון עולם על מלאכה שנעשתה שלא־כהלכה.
בעין מיומנת וחישובי־חישובים של שחמטאי־על הצופה שלושים מהלכים לפנים, הוא מתיישב במרכז האוטובוס ועוטה על פניו את הדוחה בהבעות הפנים, כדי שאיש לא ישב לידו ויתחכך בו במקרה.
והנה עולה יעל הקטנה. גם היא נשארה שעות נוספות. נעצרת על יד מושב הנהג וסוקרת בקפדנות את היושבים באוטובוס, ואז מתיישבת במושב הסמוך ביותר לדלת – משלטה מתמיד.
ברגע שהאוטובוס ניתק ממקומו, וכמעט יוצא מהחניון, עולה ממנו, מאצל אחד החלונות, הקריאה הצפויה: “הוא רץ". זהו קורצנון, המאחר הכפייתי. הוא מגיע לתחנה בריצה מהירה, תמיד שניות אחדות אחרי שהאוטובוס יצא לדרכו, מתנשף ומיוזע וזעף. הנהג עוצר וקורצנון מטפס ועולה ומפיל את עצמו על המושב הקדמי, לצידה של יעל, שקמה, לאחר היסוס או שניים ממקומה, ופונה והולכת לירכתיים.
“אפשר לשבת על ידך?“ היא שואלת דווקא אותו מכולם.
“זה מקום ציבורי, את יכולה לשבת בכל מקום פנוי." הוא עונה לה תשובה בלתי־מזמינה בעליל.
רשמית הוא לא עשה איתה הכרה אבל הוא יודע שהיא חברתה של ויוי מזכירתו. ויעל מתיישבת, וחיוך מתפשט על פניה, זורח.
“מה השמחה?“
“לא יודעת. סתם כיף לי. אני אוהבת את העבודה, וגם אוהבת לחזור הביתה".
היא תולה בו את עיניה השחורות הנוצצות.
"בכלל, אני אוהבת נסיעות.“
"כן? לאן היית נוסעת עכשיו?“
"לחוף הים. בטוח. בלי בעיות.“
"ואחריו?“
"אחרי חוף הים? – לאמריקה! זה ברור.“
“היית פעם בחוץ־לארץ?”
“כן! כמו שאתה רואה אותי, נסעתי לטייל בסקוטלנד. ואני בחורה שלא יודעת מילה אנגלית, רק קצת צרפתית שקלטתי מההורים.”
“ואיך היה?”
“נהדר! הלכנו חברה שלי ואני מפאב לפאב שיחקנו באינדיקים אכלנו את האוכל הסקוטי האיום וצחקנו בלי סוף.”
“ושתית בירה? וויסקי?”
“זה לא. אל תגזים. אני רק שותה טיפת בירה ותכף עולה לי הראש לדם.”
“וממה כל־כך צחקתן?”
“היו שם בחורים נורא מצחיקים.”
“כאלה עם חצאיות משובצות וגרביים עד הברכיים?”
“לא, מה פתאום. כאלה כייפיים ומצחיקים.”
"למרות שלא הבנת מה הם אומרים.”
“בטח שהבנתי. לא צריך להבין כל מילה לחוד כדי להבין בדיוק מה הם רוצים.”
“ואת יכולה להמשך לגבר שבעצם לא דיברת איתו אף־פעם, ואין לך בכלל שפה משותפת איתו?”
“למה מה, רק לגברים זה מותר, שמספיק להם אפילו לראות תמונה קטנה כדי להתחרמן לגמרי?”
"אין הבדלים בין גברים לנשים?"
"ברור שיש. אני למשל, רוצה להיכנס להריון. לא יכולה להסביר מדוע. הסיבה היחידה כנראה היא שיש לי רחם."
אחרי הדברים הללו עזבה אותה פתאום רוח הגבורה והשמחה והיא נישתתקה. גם הירח יצא מבין העננים והטיל אור כחלחל על גבעות הלס והחָמָדָה.
יעל נעה מעט על מושבה, התקרבה אליו ובקשה בשקט:
"ספר לי סיפור".
"אני אספר לך סיפור שסבתא שלי סיפרה לי.
נולדה בת לסולטן – למלך התורכים. מגדת העתידות אמרה שיבוא איש ממרחקים ויאמלל אותה. המלך החליט שבשום פנים ואופן הוא לא יתן לדבר הזה לקרות. הוא ציווה להקים מגדל גבוה מנחושת, ללא דלתות וחלונות, וכלא בו את ביתו. כך לא יוכל להגיע אליה שום איש ממרחקים. כל ערב, עם שקיעת החמה, הייתה בת המלך עולה לראש המגדל ומביטה בגעגועים על העולם המנוע ממנה.
בדנמרק הרחוקה, באותה העת, מת סוחר עשיר אחד, והוריש את כל הונו לבנו.
הבן התערב עם חבריו שתוך יומיים יוכל לבזבז את כל הון אביו. מהשטרות עשה עפיפונים ועם המטבעות ריצף שני רחובות וסמטא, וזכה בהתערבות.
אבל עכשיו נותר ללא כלום, פרט לתיבה אחת ישנה בעליית הגג.
מה הוא היה כבר יכול לעשות? כלום. אז הוא פתח את מכסה התיבה, ונכנס לתוכה.
וברגע שסגר עליו את המכסה – התעופפה התיבה מבעד החלון ושטה בשמיים. הוא הפך לציפור דרור, לציפור נוד. דבר לא קשר אותו יותר לבית, לעיר, למולדת. הוא עף ועף עד שהגיע לארץ התורכים. שם הנחית את תיבתו ביער והלך לישון.
למחרת ערך יעף סיור להכרת הסביבה וראה את המגדל הגבוה. כשנחת בראשו פגש את בת המלך היפיפיה. “מי אתה?" שאלה הנסיכה. “אני שליח אלוהי התורכים," אמר הבחור "ובאתי לספר לך סיפורים".
ומאז הגיע למגדל מדי יום, וכל יום סיפר לה סיפור יפה מקודמו – ממש אגדות אנדרסן לילדים.
הנסיכה חשה שהיא הולכת ומתאהבת בשליח האלוהים וסיפרה עליו לאביה.
האב הצטרף גם הוא לשמיעת הסיפור היומי – והוקסם. הוא ניאות לתת לזר את ביתו לאישה.
ערב החתונה החליט הבחור לשמח את התורכים בכלולות נסיכתם. הלך לשוק וקנה חבילה גדולה של זיקוקים.
כל הלילה הוארו שמי תורכיה בזיקוקי זהב מסנוורים. אחד מהם צנח על התיבה ביער והיא ניצתה ועלתה באש. כשהגיע הבחור אליה, בבוקר, נותרו ממנה רק גחלים.
ויותר לא היה יכול להתעופף לנסיכה – שנשארה לבדה על מגדל הנחושת, אומללה כאשר קבעה מגדת־העתידות."
"לא אני, חבר." אמרה יעל מישירה בו מבט מתגרה. “אני לוקחת את גורלי בידי".
האוטובוס נכנס לבאר־שבע הלילית, המנומנמת. בחוץ ירד גשם.
"המכונית שלי כאן, רוצה שאקפיץ אותך לביתך?" שאל, בעודו אוסף את חפציו לרדת בתחנה הראשונה. יעל קמה בלא להגיד מילה ויצאה בעקבותיו.
רק כשדידתה אחריו על המדרכה הרטובה על עקביה הגבוהים, הדקיקים, הבחין עד כמה היא באמת קטנה.
דירתה הייתה קרובה לתחנה בה ירדו, שתי דקות נסיעה. הוא עצר במקום שבקשה.
"תכנס לאיזה כוס תה?" שאלה לפני שפתחה את הדלת לצאת, גוחנת לעברו.
"לא. באמת תודה – אבל הערב אני לא יכול."
"למה מה קרה?" שאלה בחשדנות.
"מההמ… את מבינה… אשתי נסעה ואין אף אחד עם הילדים. אני לא יכול להשאיר אותם כך לבד. כבר די מאוחר גם כך."
"בוא תיכנס רק לרגע" אמרה בקול שקט ותקיף.
הוא נעתר לה בלב נוקף.
דירתה הייתה בקומה הראשונה של בית דירות ישן. דירה גמדה על סף הכוכיות. מהמדרכה ישר ל"סלון" בו ניצבו ספה צהובת כיסוי ושולחן קטן ונמוך.
כשנסגרה הדלת מאחוריהם שמטה יעל את תיקה מידה ולפתה אותו בכח.
"חבק אותי" אמרה בקוצר נשימה "חבק אותי חזק" ונלחצה אליו. היא לא הושיטה את שפתיה לנשיקה אלא כבשה ראשה בחזהו ושערה השחור התפזר לו כמפית לצווארו.
ועד שהתעשת אמרה "רק תשכב עלי, לרגע, בוא" ומשכה אותו אליה והוא צנח עליה עם הבגדים והכל על הספה הצהובה והרגיש שעומד לו כמו עצם כמו עמוד חשמל קשה וכואב ופועם ולא יציב.
"אני מוכרח ללכת אחרת מיד ארטיב פה את הכל" אמר בקול הענייני ביותר בעולם. “אם את רוצה אפשר להמשיך ביום שישי לפני הצהריים, אז לא אהיה בכזה לחץ זמן".
היא נותרה על הספה אילמת, המומה, ולא אמרה לא.
הוא הלך.
3.
יום שישי הוא בוקר הסידורים הלחוץ, עיתוני הערב הכבדים, התור שלפני הכספומט, המדרכות המזוהמות עולמית.
במדרחוב הציב מישהו פח ובו זרי וורדים קטנים, ניצנים כמושים שהוציא בלילה מהקירור. "שניים בעשר שקל.“
הוא קנה וגם סר לבית־מרקחת ויצא ממנו עם שקית פלסטיק קטנה ובה בקבוקון בייבי־ג'ונסון, שמן תינוקות לעור עדין.
בערך באחת־עשרה הקיש על דלתה של יעל, זהיר זהיר. הוא ידע שלא יעמוד לו.
בדירה הזעירה היה השולחן על הספה, המחצלת מגולגלת. במרכז החדר עמד דלי, והרדיו־טייפ ניגן קסטה מזרחית בקולי קולות. יעל שפתחה את הדלת חבשה מגבת לראשה, לבשה כותנת דקה לבשרה והחזיקה מקל עם סחבה נוטפת בידה. “בוא תכנס," אמרה ופרצה בצחוק מתגלגל, "אני מנקה לשבּת, זה קדוש!“ וזנחה את המקל וזינקה עליו בחיבוק מתחכך, וגרגרה קצת, והתפעלה מהוורדים העלובים. "תשב קצת עד שאני מסיימת, זה לא ייקח הרבה זמן" אמרה, כשהיא מרקדת עם המקל והסחבה, אף על פי שלא היה בדיוק היכן לשבת. קצת אוטומטית דקלמה את שורות המארחת "מה תרצה, אולי קפה עם עוגיות?"
הוא התקרב אליה, אחז במתניה הדקים, ואמר בשקט, בבס בטנוני, לתוך אזנה: "אני רוצה למיטה." אם כי לא היה לו ברור אם יש בכלל מיטה ואיפה היא יכולה להתחבא. יעל עזבה את הדלי והמגב כאחת שנחת עליה גזר דין קשה, נשענה לאחוריה אל הקיר ופתחה דלת קטנה שהתחבאה בו, דלת אל קיטון זעיר שהיה תפוס כמעט כולו במיטה זוגית מוצעת. הוא נדחק לתוכו אחריה, והיא סגרה את הדלת וחשכה ירדה עליהם, מוחלטת, ודממה.
וכשהיו ערומים מתחת לשמיכה ועוד לפני שנגע בה באצבע קלה אמרה יעל:
"אתה יכול לעשות לי מה שאתה רוצה, אבל בעדינות, ולאט.“
"אל תמהר, בבקשה. זה לוקח לי שעות עד שאני מתחממת.“
והוא הבין פתאום שהיא בעצם די מפחדת, ולא יודעת מה מצפה לה. כמו צנחן גיבור לפני הצניחה הראשונה.
הוא הושיט יד ונגע בגבה. היה לה עור רך ועדין ומתוק כעור של תינוקת. הוא ליטף אותו חלש־חלש בסיבובים ספירליים והרגיש איך לאט־לאט מתרפים שריריה והיא מתמוססת ונימוחה.
"מדוע נדמה לי ש…"
"שאני איזו בתולה חסרת ניסיון" חזרה יעל לעצמה, הסתובבה לעברו ונשכבה על הגב. בחושך הגמור שבקיטון שלה אי אפשר היה לדעת אם היא מחייכת לעצמה או לא.
"ובאמת …?"
"מה אתה רוצה שאני יעשה לך?" לחשה באוזנו בקול מתגרה, בקול של קוסם מדרכות המחפש מתנדב.
אם את כזו גיבורה, הרהר, למה שלא תעזרי לי? גם אני חושש נורא מכישלון.
"רגע. לא ענית לי על השאלה."
"לא עכשיו," אמרה "עוד מעט תדע הכל".
והוא נטל את את ראשה רך השער בידו וכיוון אותו כוון וכופף אל עבר הזין שלו. ואף שהיו חולד וחולדה סומים באפלה מצאה אותו יעל ונטלה אותו בידה בזהירות, קצת בחשדנות, והתחילה ללקק בזהירות, כאילו היה זה סוג חדש של ארטיק פסיפלורה נאמר, משהו אקזוטי ומפוקפק. הוא ליטף קצת את גבה, לעודדה, ומישש את שדה שהיה רך ורופס שלא כצפוי.
"אוי זה גדול" אמרה יעל בהתפעלות מהדבר שהלך וגדל בידיה הלך והתקשה.
"בעיקר עבה" תיקן אותה, דבק ביעודו, מדען דייקן "בניגוד למלפפון, שהוא בעיקר ירוק".
"איזה גדול" עמדה יעל על שלה והשתכנעה סופית ושאבה אותו לפיה.
ושם היה לו רטוב וחם וצפוף, קולטן להוט ולא יבוש, ועוד טרם נתכלב טרם היה לסוס לחמור התיז נוזל חם וסמיך וגם מסריח למלוא פיה.
יעל נשנקה ונחנקה וחרחרה להקיא וזינקה כנשוכת נחש לאיזה שירותים מיניאטוריים שהיו בקרבת מקום (הכל היה בקרבת מקום) ופתחה את כל הברזים שהיו שם ושטפה את פיה שבע פעמים וצחצחה שיניים והסתבנה והתקלחה והתנגבה עת מרובה ואז חזרה, ונכנסה למיטה, עדיין רועדת.
ולו לא היה ממש אכפת. “את צריכה להסכים לעשות רק מה שטוב לך" נתן את ה disclaimer שלו “השתיה כדת, אין אונס".
אבל היא עדיין שכבה שם רוטטת ומבוהלת, כזאת צעירה וחסרת ישע. לא עת מילים העת הזאת.
הוא ליטף את שערה, את לחייה, מאד בזהירות את שפתיה, וחש איך אט־אט מפציע חיוך זעיר, איך מתעגלות גומות לחיה וצווארה מזדקף. הוא עבר לשדה הרך, השמאלי, וסלסל באצבע חששנית את הפטמה השטוחה וזו נענתה כקוברה הנענית לחליל הפקיר מזדקפת מסלה עולה כאצבע קטנה כמין זרת – "קטני עבה ממתני אבי" אמר המלך האוויל, ואנחה קלה נמלטה משפתי יעל.
עכשיו גישש למרגלות המיטה אחרי בקבוקון שמן־התינוקות שהשאיר שם. יצק מלוא לוגם על כפו והגיר אותו הגר וסוך את שפתי ערוותה הגדולות עם הקטנות כולל השיער המסולסל הקשה הכמעט זיפני שמעליו.
וגרגור הנאה החל עולה מגרונה, מתעורר בה גלים גלים אדוות אדוות. ועוד קצת גישוש בקצה האצבע ופיה התחתון נענה נפער כולו רטוב רירי, תינוקי, דגי, כולו שפתיים, כולו גרון יונק. הוא עלה קצת צפונה אל הכפתור הסמור בקצהו, מסובב עליו מעגלים קטנים, רוטטים. גופה נמתח ונדרך כקשת, והיא התרוממה על עקביה, שריריה משתרגים, עד שיללה בקעה מפיה.
ואז צנחה כירויה, נשמה עמוק, ואמרה עוד.
ואחרי הפעם השנייה אמרה עוד.
ואחרי הפעם השלישית כבר הייתה רטובה כולה מזיעה וחלקה כצלופח ואמרה פעמיים עוד.
ואחרי העוד בא עוד עוד
ואחריהם קול דממה דקה וגופה היה רך רפוי פתוח מפרקים כלקראת לידה.
"בוא אלי אהוב שלי" פתחה את זרועותיה ופשקה את רגליה בכפוף ברכיים, “אני רוצה אותך".
שוב שלה את בקבוקון השמן מהרצפה, ונטל את כפה ויצק בה ממנו מנה נאה. “ועכשיו שמני אותי היטב היטב" לחש באזנה ואף הוביל את ידה למקום הנכון. מופתעת, אך לומדת מהר, ומתפעלת ממה שגדל לה ותופח בין האצבעות, ומתמלאת מרץ להמשיך ולגדל את עוללה הרך עוד ועוד ומתמלאת דאגה "כל זה יכנס לתוכי? אימאלה…" שהזניק אותו להתהפך עליה ולהכניס לה עד הסוף וללפות את ישבניה לבל יהדף אחור מתנופת הנגד שלה חזור והלום חזור ונגוח לקול קריאות העידוד וההמרצה שהשמיעה "כן אהוב שלי, חזק, כן, עוד עוד…"
4.
וכשזה נגמר הציתה לה יעל סיגריה והחלה לדבר לפי תומה.
"אני רק שמעתי שאפשר ליהנות ממין אבל זה אף פעם עוד לא יצא לי.
שבע שנים הייתי עם שמואל. שבע שנים שעדיף לשכוח אותן. לקח אותי פעם למלון בים המלח, פעם למלון בערד. הייתי שוכבת לי בשקט על הגב וחושבת נו די כבר, תגמור כבר. נו, מספיק כבר. זה היה כבד ולא נעים ודי מכאיב. בעיקר משעמם.
היינו קוראות יחד – ויוי ואני – את לאישה, ואת כל העצות שם, ולא מבינות למה עם הגברים הסתומים שלנו זה בכלל לא ככה."
ואז פרצה בצחוק העליז המתגלגל שלה: "אני מוכרחה לגלות לך משהו. אני בכלל חשבתי שאני הולכת לעשות לך טובה. אני רואה מישהו הולך עצוב כל הימים, תמיד מודאג, שקוע בבעיות יבשות של ברגים וכפתורים ושל כל מיני זכוכיות משונות שבשום אופן לא יכולות לספק או לענג או אפילו לעניין, וחושבת לעצמי איזה מסכן. בטח בחיים לא נהנה ממין כמו שצריך, עם אשתו המיובשת. למה שאני לא אתן לו פעם איזה רגע טוב. שלא יעברו לו כל החיים בלי שאף פעם אף פעם…
והנה מה קורה?
אתה בא ועושה לי בית־ספר. אילו הייתי מספרת לויוי היא הייתה מתעלפת. אבל אל תדאג, אני לא אספר, אני לא אעשה לך אף פעם שום רע. פשוט הדהמת אותי, אין מילים".
"תדעי דבר אחד חשוב," השיב לה "ותזכרי תמיד: זה לא אחד עשה ושני קיבל. זה תמיד שניים. אם יש את המשהו המוצלח הזה ביניהם – הם יהיו זוג מארץ הזוגות. ואם לא – שום דבר לא יעזור. אל תאמיני אף פעם לאתלט מין מתרברב: הוא לא היה שם לבד".