תגיות
שימותו אחרים בעד ארצנו.
כן, שימותו הם, העיקר שהבן שלנו לא ישב בכלא. זו בעצם תמצית המסר של משפחת שליט לציבור. מדוע זו עמדתם קל מאד להבין. אבל מדוע עמדה זו התקבלה על דעת רוב הציבור בישראל, קצת קשה יותר להבין. כי בעצם מה שדרשו השליטים הוא להעביר את הסכנה מבנם אל כל יתר הציבור.
כדאי אולי להבהיר כמה דברים לפני שנמשיך.
גלעד לא היה בסכנת חיים. היה לחמס אינטרס חזק וברור לשמור עליו חי ובריא. ועובדה – למרות עופרת יצוקה, למרות אלפי הפצצות והסיכולים הממוקדים, הוא לא נפגע. למעשה, אם היה בסכנה היא נבעה קודם כל מפעילותם הנמרצת של שותפי הוריו למאבק, קרנית גולדווסר ואחרים, שדרשו לשחרר מחבלים רוצחים חיים תמורת ארונות מתים, וקבעו בכך תקדים כי גם גופות הם נכס לחוטף, ואין לכן הכרח עליון לשמור חטוף בחיים.
ונכון, רון ארד נהרג בתוהו־ובוהו ששרר בלבנון. זו היתה תאונה שאירעה לחוטפיו, שאיבדו כך את "רכושם". אבל תאונה יכולה לקרות תמיד ולכל אחד, בלי קשר לכך אם הוא שבוי או לא. אי אפשר אפילו להוכיח כי סיכויי חטוף לההרג בתאונה גדולים מסיכויי אדם חופשי במדינתו.
לתועמלני שליט (מדברים על אחדים מהטובים והיקרים במשרדי הפרסום בארץ) היו מספר מסרים, עליהם חזרו עוד ועוד. הבה נבחן אותם אחד לאחד.
א. “לא מפקירים חייל בשטח".
זו פרפראזה על "לא משאירים פצוע בשטח".
חוץ מכך שגלעד לא היה פצוע, אלא חטוף, ולא הושאר בשטח, אלא ישב בשבי, גם אמרה זו נכונה רק בחלקה, והטובים האמיצים והמסורים בחיילי צה"ל התעלמו ממנה כשהנסיבות הצדיקו זאת. אחד המקרים הבולטים הוא חדירת חוליה של יחידה 101, בפיקוד מאיר הרציון, לירדן, בתחילת שנות החמישים. הלוחם ג’יבלי נפצע. אם ארבעת חבריו הבריאים היו נושאים אותו על גבם חזרה ארצה היו חמשתם נתפסים וקרוב לוודאי נהרגים. בברירה בין לסכן את הרוב או לנטוש יחיד החליט מפקדם, מאיר הרציון, לנטוש את ג’יבלי הפצוע בשטח. ג’יבלי נתפס על ידי הירדנים, טופל ושוחרר לאחר חודשים אחדים. שאר אנשי החוליה הצליחו לחזור בשלום לבסיסם.
בקרב הגדול על הקסטל, במלחמת השיחרור, באותו קרב בו נאמרה האימרה הנשגבת "המפקדים מחפים הטוראים נסוגים" הושארו פצועים רבים בשטח. ביניהם הצייר הידוע אביגדור אריכא שהיה אז נער בן שמונה־עשרה. למחרת יצאה אחותו לשטח (!!!), מצאה אותו, וגררה אותו בכוחות עצמה לקריית־ענבים. משם הועבר לבית החולים וחייו ניצלו, אם כי נשאר נכה צה"ל עם 100% נכות לשארית חייו.
סיפורים אלה ואחרים היו ידועים עשרות שנים, ולא פגעו במוטיבציה של חיילי צה"ל, ולא שברו את האמון בין הצבא והציבור, ולא הרסו את המיתוס כפי שמשרדי הפרסום פמפמו לנו שיקרה, פימפום ללא הפסקה. הסיבה לכך פשוטה מאד. חייל אמיתי יודע כי המציאות אפורה ובין האידאל של הקרבה אינסופית והאנטי־אידאל של אנוכיות אינסופית ישנו המצב הבינוני, בו מקריבים במידה ואנוכיים במידה.
ב. “יש אמנה בין הצבא והחייל, שהצבא יעשה הכל כדי לשחרר שבוי.”
האם יש צורך להסביר מדוע אין אמנה כזאת, ולא יתכן שתהיה?
תארו לעצמכם שמישהו היה אומר שיש אמנה בין הצבא לציבור, שהצבא יעשה הכל כדי שחייל לא ייהרג בקרב. מה בדיוק יעשה במסגרת “הכל”? יסוג? יכנע? יברח מהארץ? כי אם לא יסוג, יכנע, יברח, אלא ילחם – יש סכנה שיהרג. הצבא לעולם לא יעשה אמנה כזו עם חייליו. כדי שחיילים לא יהרגו במלחמה יש צורך לעשות שלום. ובלעדי שלום חיילים יהרגו.
אבל אם הצבא לא יעשה הכל כדי שחייל לא יהרג – מדוע שכן יעשה הכל כדי לשחרר חייל משבי? בעוד שמוות הוא בלתי הפיך, ואי אפשר להחזיר מת לחיים – שבי הוא מצב הפיך, פחות נורא ממוות, ולא הגיוני שדווקא עבורו "יעשו הכל".
ג. “אף אחד לא ישב בשבי כל־כך הרבה זמן כמו גלעד".
לא נכון. ואתמקד רק בשבויים משלנו, ישראלים.
יצחק בן־אהרון, לימים יו"ר ההסתדרות, נפל עם גדודו (גדוד ארץ ישראלי שלם) בשבי הנאצים, בתחילת מלחמת־העולם השניה, וישב שש שנים בשבי הנאצים (אמנם כחייל בריטי). כשחזר איש לא דיבר על הכרה בו כנכה או על פוסט־טראומה. אחרי שובו עשה האיש קריירה מפוארת כח"כ, שר ויו"ר ההסתדרות וחי עד גיל 100.
חוליית המודיעין של "עסק הביש", קציני צה"ל כולם, מרסל ניניו, פיליפ נתנזון ואחרים ישבו 13 שנה בכלא המצרי עד שהוחלפו בעסקת שחרור שבויים לאחר מלחמת ששת־הימים.
ד. “יש עשרות אלפי מחבלים, לא נורא לשחרר אליהם עוד אלף"
אשאיר בצד את מוטיב הנקמה.
שתי סכנות:
א – מעט ההרתעה שענישה נותנת מתפוגגת מהידיעה שחטיפה בוא תבוא, ואיתה השחרור מעונש.
ב – חטיפה עובדת. לחטיפה יש תוצאות. הציבור הישראלי לא מסוגל לעמוד בפני מניפולציות הפירסומאים והתיקשורת בעיקבות חטיפה, ולמרבה האירוניה עוד משתבח בכך ונותן לעצמו ציון גבוה על כך. ומשום כך, החטיפה הבאה, החטיפות הבאות – בוא תבואנה, והדרישות שיבואו איתה יהיו גבוהות יותר.
ה. מדינת ישראל שלחה את גלעד, לכן היא אחראית להחזרתו.
מדינת ישראל לא חטפה את גלעד. החמס חטף אותו. את הלחץ צריך היה להפעיל על החמס. תוצאות המשא־ומתן מראות כי היה על מה לדבר וכי ניתן היה להזיז את החמס מתביעותיו המקוריות. לחץ בינלאומי עליו היה מחליש את עמדתו. הלחץ מתוך העם והתקשורת על ממשלת ישראל חיזק את עמדת החמס.
ו. חטיפה זה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות.
יותר גרוע ממוות?
את המתים שוכחים מיד. בגלעד לא פסקו מהתעסק ועל שני חבריו שנהרגו בעת החטיפה עברו מזמן לסדר היום. אפילו אחותו הפסיכולוגית של אחד מהם עשתה כך. העיוות כאן כל-כך גדול עד כי בצה"ל הונהג "נוהל חניבעל", המתיר לחיילי צה"ל לירות בחברם אם נחטף. כי עדיף מת על חטוף.
ואכן, עיסקת שליט תביא עלינו עוד חטיפות ועוד מתים.
אבל נועם ואביבה שליט יניפו אל־על את דגל ישראל. הבן שלהם ניצל, ומה יקרה עם כל היתר זה כבר לא בעיה שלהם.
"כן, שימותו הם, העיקר שהבן שלנו לא ישב בכלא. זו בעצם תמצית המסר של משפחת שליט לציבור. מדוע זו עמדתם קל מאד להבין…."
לא, אני לא יכול להבין מדוע זו עמדתם. אני בהחלט יכול להבין את כאבם, את מצוקתם הנוראה, את תחושת חוסר המוצא, את הפחד. אני לא יכול להבין את הגישה "שישרף כל העולם, העיקר אני או בני ביתי". גישה זו מבטאת, לדעתי, ריקנות ערכית, דקדנציה של הרוח ושל התרבות, עולם ללא מוסר וללא תקווה. לא מבין, לא מקבל.