פברואר
27
תגיות
באמבטיה לדרום מערב
בימים יפים – והיו שם גם כאלה לפעמים – נהגנו לרבוץ באור השמש החמימה, בהפסקת הצהריים, על המזח של Kirkland, בחופו המזרחי של אגם וושינגטון.
זו לא היתה השעה לדון בענייני הפרויקט היגעים, זאת עשינו די והותר בעבודה עצמה. זו גם לא היתה בדיוק ההזדמנות לדבר בעניינים אישיים אינטימיים, או בפוליטיקה העלולה לגרור אחריה כעסים ומתחים. אז על מה מדברים, תוך פזילה לקבוצת נשים צעירות, בביקיני, המושחות את עצמן ביסודיות בשמן שיזוף?
מכוניות!
חוץ ממני, הישראלי, היו כל היתר אמריקאים, והם רחשו בוז וזלזול לתוצרת אמריקאית בכלל, ולמכוניות אמריקאיות בפרט. בעיניהם התקבצו במכוניות האמריקאיות כל החסרונות כולם: עשויות בטעם רע, צעקניות, וולגריות, גדולות מדי בחוץ וקטנות מדי בפנים, כבדות מדי, יקרות מדי, צורכות דלק רב מדי, מתקלקלות לעיתים קרובות מדי, לא בטוחות.
אני זוכר את הפעם הראשונה שמישהו מהם הביא מכונית אמריקאית קטנה, שיצאה אז לראשונה לשוק, לחניה שליד המזח. כל החבורה ניגשה להתבונן בדבר המוזר, ובעליה פתח את מכסה המנוע. “אה!” השמיע מישהו קריאת התפעלות "הם אפילו יודעים שם, בדטרויט, לספור עד ארבע!”
ואכן, הייתי אחד הבודדים בחברה עם מכונית אמריקאית. את האמבטיה הענקית "ירשתי" משבתוניסט ששהה שם לפני, ולכן גם נסלח לי הדבר – כי הישראלים היו ידועים במשיכתם הילדותית, הנבערת וחסרת התקנה לערמות פח מתניידות. כשמפעם לפעם לא הבליג מישהו מהחבורה ושאל אותי בחיוך ציני מה מוצאים הישראלים במכוניות האמריקאיות המחורבנות הייתי מספר את סיפור תפוחי-האדמה: "בצרפת שרר רעב, והמלך חשב שגידול ואכילת תפוחי-אדמה יקלו על המצוקה. להפתעתו אף אחד לא היה מוכן לטעום מהמאכל החדש. מה עשה? שתל גן תפוחי אדמה גדול בלב פריס, הקיף אותו בגדר גבוהה ותלה עליה שלטים: “אסור לקטוף! אסור לאכול!” נגד האיסור הזה אי-אפשר היה לעמוד, והפריסאים היו מתגנבים בלילה לגן, ולוקחים בתאוותנות תפוחי-אדמה. כך התאהבו בהם הצרפתים.”
אבל לקראת אפריל 1982 השתנו במקצת נושאי השיחה. ב 14 בו יפתח בפיניקס, אריזונה, הכנס השנתי הגדול של חוקרי ומהנדסי הלייזרים, ואחדים מבינינו הוזמנו לשם כדי להרצות על מחקריהם. כמו-כן תתכנס שם ועדה של משרד הבטחון האמריקאי כדי לבחון את התקדמות הפרויקט בו עסקנו – ולהחלטותיה תהיה השפעה מכרעת על עתיד החברה. אנו מוכרחים להופיע לפניה במיטבנו.
פיניקס נמצאת למעלה מאלפיים ק"מ מדרום לסיאטל, ורוב החבורה בחר לטוס לשם במסלול זה או אחר.
אבל אני בקשתי לנסוע לשם ברכב, וזאת משני טעמים: כך אוכל לקחת איתי את כל המשפחה לטיול, עם בוא האביב. כך גם נוכל לעצור בדרך לסדר כמה עניינים חשובים בקונסוליה הישראלית בלוס-אנג’לס.
ב.
ביום ראשון 11-04-82 כבר היינו מוכנים לצאת לדרך. בחלל המטען הגדול של האמבטיה נערם ציוד המחנאות: אוהל, שקי שינה, כלי בישול וכיו"ב. בגדים ודברים אחרים מילאו שתי מזוודות גדולות: הצהובה והאדומה. כדי שלא נרגיש כמו בקומנדקר החלטתי כי זו ההזדמנות להשתמש בגגון של האמבטיה והנחנו בו את המזוודות, משתדלים לקשור אותן היטב למקומן. במזוודה הצהובה היו בין היתר כרטיסים להופעה באופרה של סיאטל בליל חזרתנו. לקחנו אותם איתנו למקרה שנאחר לחזור, ולא נספיק להגיע הביתה קודם שנצא להופעה.
כך זה נראה לפני היציאה לדרך:
שימו לב לחרטום של הפיאט 128 המבצבץ לו מאחורי האמבטיה, בפינת המוסך. זו היתה המכונית השניה שלנו באותה תקופה. בניגוד לאמבטיה שנקנתה ב 800 דולר ונמכרה ב 18 דולר – על הפיאט שילמנו 1100$ ומכרנו אותה כעבור שנתיים ב900$… כך מתבטא, בקליפת אגוז יחס האמריקאים למכוניות אמריקאיות ולמכוניות "זרות".
האם אתם מבחינים בכך שכל העצים בתמונה עדיין עומדים בשלכת? כי ב11 באפריל, בסיאטל עדיין חורף.
ג.
הנסיעה דרומה היתה נסיעת עסקים, ולכן ערכנו אותה כולה על כבישים ראשיים, מתחילים ב I-5, האוטוסטרדה המערבית, העושה את כל הדרך מהגבול הקנדי ועד המקסיקני – ומסיאטל ללוס-אנג’לס כולל.
בסיאטל היה מזג האויר נאה, אך ככל שהדרמנו הלכו השמיים והתקדרו. שיטוט בין תחנות הרדיו העלה כי אנו מתקדמים לתוך סופה רצינית. השידורים הזהירו מפני שיטפונות, רוחות עזות, ראות לקויה ודרכים מסוכנות. מה עושים? כדאי לדאוג למזוודות שעל הגג, חשבתי, הן עלולות להירטב. כשהתקרבנו לגבול וושינגטון-אורגון עצרתי באחד ממרכזי הקניות הגדולים שבצד הדרך וקניתי יריעת פלסטיק שחורה גדולה. עטפתי בה את המזוודות ושבתי וקשרתי הכל חזק לגגון. האמבטיה המשיכה את דרכה דרומה.
ד.
לפנות ערב חצינו את גבול אורגון-קליפורניה, וכבר היינו על מדרונותיו של ההר שסטה, הגבוה בהרי קליפורניה.
עכשיו היינו בתוך גשם שוטף ורוח סערה, בתוך ענן. הראות היתה אפסית, ועוד מעט יהיה חושך. כדאי לעשות הפסקה ללילה – ובדיוק נקלע על דרכנו מוטל.
החננו את האמבטיה בחניה, הסרתי את המזוודות מהגג – ופרשנו לחדרנו החמים למנוחת הלילה.
ה.
הגשם נמשך כל הלילה. לא רק נמשך, אלא הלך והתחזק. עד הערב עלינו להגיע ללוס אנג’לס, מרחק של כ 900 ק"מ. מוטב לצאת מוקדם ככל האפשר.
ארזנו את המזוודות ויצאנו למכונית. הרוח כמעט והעיפה אותנו. טיפות הגשם היו ענקיות. האישה והילדים מיהרו להסתגר באמבטיה ואני נאבקתי ככל יכולתי במזוודות שעל הגג וביריעה העוטפת אותם, משתדל לא לעוף איתם בעצמי.
יצאנו לדרך. התנועה היתה דלילה מאד – מי משוגע לנסוע במזג אויר שכזה – ואני השתדלתי לשמור על ריכוז, מחזיק חזק-חזק בהגה. ברדיו אמרו כי הסופה היא עכשיו סופה טרופית – שזה הסוג המתון ביותר של הוריקן אמיתי.
כעבור שלושה או ארבעה מחלפים הבחנתי בראי כי היריעה השחורה שעל הגג מתנפנפת בחוזקה. המזוודות ירטבו! חשבתי ועצרתי בצד הדרך, תחת אחד המחלפים ששימש לי מחסה מהגשם. טיפסתי אל הגג – ו… אין מזוודות.
הרוח הסוערת נשאה אותן מאיתנו בלי שאפילו הרגשנו. איפה? מתי?
מה עושים? החלטנו לחזור על עיקבותינו, אולי נראה אותן מוטלות בתעלה.
אבל I-5 הוא כביש דו נתיבי דו מסלולי, ובקטע ההוא של קליפורניה מפרידים בין שני הנתיבים מאות מטרים ואי אפשר לראות את האחד מהשני. חזרנו עד המלון, והחלנו בנסיעה איטית בשוליים, מחפשים.
אך למזוודות לא היה לא זכר ולא סימן. “אין ברירה" החלטתי "נוסעים למשטרה".
אבל דווקא באותו יום היה הכביש ריק מניידות משטרה. אין עם מי לדבר. רק כשהתקרבנו לעיירה רדינג, כעבור כשעה, נראה שלט המכוון לתחנת משטרה.
התייצבתי בפני היומנאי וסיפרתי לו את אשר אירע. “מה צבע המזוודות?” שאל היומנאי. “אחת אדומה ואחת צהובה" עניתי. “המזוודה האדומה ההיא שלך?” שאל היומנאי, מצביע לעבר המזוודה האדומה שלנו שעמדה בפינה.
לא האמנתי למראה עיני, אישרתי, נתתי סימנים, וקיבלתי אותה חזרה לידי. היומנאי סיפר כי לפני כעשרים דקות הגיעה לכאן מכונית ונוסעיה סיפרו איך התעופפה לעברם מזוודה אדומה מגגה של קרייזלר עצומת-ממדים אחת, ואיך ניצלו ממיתה משונה כשזו החטיאה אותם במילימטר.
“ומה עם הצהובה?” שאלתי. “בינתיים אין לנו עליה ידיעות" ענה האיש. הואיל להשאיר כאן את כתובתך ומספר הטלפון שלך, ונודיעך כשיוודעו הפרטים.”
ו.
כשהתקרבנו לסקרמנטו בירת קליפורניה אמר הרדיו כי נהר הסקרמנטו עולה על גדותיו ונשקלת האפשרות לסגור את הגשרים שעליו לתנועה.
כבר היינו מאד קרובים לגשר, והספקנו לעבור בזמן.
וזה הצומת שאסור לטעות בו: הנתיב הימני לסאן-פרנציסקו והשמאלי ללוס-אנג’לס, הנמצאת כשמונה מאות ק"מ דרומה. השעה היתה אחת-עשרה בבוקר, ועוד היום כולו נכון לפנינו…
הגשם פסק. האמבטיה לא פסקה מלנסוע. ולפנות ערב כבר היינו במוטל קטן בפאתי-לוס אנג’לס. תם היום השני.
תהיתי מהו הנס הגדול היותר, שהמזוודה האדומה נמצאה, או שהנהג לא נאסר בעוון סיכון עוברי דרך בכביש מהיר…