באמבטיה לדרום-מערב (8)

פורסם על ידי lulisml בתאריך 6 במרץ 2012 ב-אמבטיה | 2 תגובות

והנה הגיע היום האחרון. אנו רוצים לעשות משהו לא קל: להגיע מצפון מזרח יוטה למערב מדינת וושינגטון תוך יום נהיגה אחד. בלתי אפשרי? אבל כבר הגענו מהר שסטה ללוס־אנג'לס ביום אחד, שאף היה יום של סערה טרופית ושטפונות. כדאי לכן להשקיע מחשבה בבחירת הדרך.

מערב ארה"ב נשלט על ידי שתי שושלות הרים: הרי הקסקד הגעשיים במערב, בקרבת האוקינוס השקט, והרי הרוקי במזרח – הרים ענקיים ששוסעו על ידי קרחונים בעידן הקרח. בין שתי שושלות ההרים – מדבר. כמו בבקעת הירדן שלנו ענני הגשם העולים מן הים מורידים גשם על המורדות המערביים של הרי הקסקד ועל המורדות המערביים של הרי הרוקי – אך לא על הבקעה שביניהם. פסגות הרי הרוקי הם "פרשת המים" של צפון אמריקה: ממורדותיהם המזרחיים זורמים מימי הנחלים מזרחה למפרץ מקסיקו ולאוקינוס האטלנטי, וממורדותיהם המערביים מגיעים המים לאוקינוס השקט.

שני נחלי ענק מנקזים את המורדות המערביים של הרי הרוקי: נהר הקולורדו בדרום, ונהר הקולומביה בצפון. אל כל אחד מהם נשפכים פלגים ויובלים: נהר הקולומביה הוא בעל שפיעת המים הגדולה ביותר בצפון אמריקה (יותר מהמיסיסיפי) למרות שהוא עצמו זורם בשטח מדברי לחלוטין!

שלוש הדרכים האפשריות העיקריות היו לכן: צפונה בוואיומינג לאורך הרי הרוקי עד כביש 90, וממנו דרך מונטנה ואיידהו לוושינגטון. או מערבה ליוטה, ממנה לנוודה, לחצות את הרי הקסקד ולחזור בכביש 5, דרך קליפורניה ואורגון לוושינגטון. האפשרות השלישית היתה לנסוע במדבר דרך יוטה ואיידהו וממנה להגיע לוושינגטון. בחרנו בדרך זו כי היא נראתה הקצרה ביותר וכללה מינימום מעברי הרים. היא אמנם לא כוללת high-ways אבל גם אין לאורכה שום עיר גדולה עם שפע רמזורים ופקקי תנועה. בשנת 82 נאכפה בארה"ב הגבלת המהירות ל 55 מייל לשעה (כ 90 קמ"ש) בקנאות והנסיעה ב high-way בכל מקרה לא הבטיחה מהירות נסיעה גבוהה יותר.

יצאנו לדרך כשהיעד הראשוני היא Salt-lake-city בירת יוטה. ביום היחיד בו נעדרנו מיוטה הספיקה להתחולל במזרחה סופת שלג גדולה שכיסתה את הדרכים בשכבה עבה של שלג. גם המע"ץ המקומי הספיק לפנות את השלג הזה מהדרך ולערום אותו בסוללות גבוהות בשוליה:

במקום כלשהו היתה תצפית לקניון "ציון" בו ביקרנו ימים אחדים לפני כן, וזה מה שאפשר היה לראות ממנה:

אבל לאט לאט התחילה הדרך להשתפל ולרדת לעמק. אנו מתקרבים לאגם המלח הגדול.

(אגב, החשמלאים שביניכם מבחינים בוודאי כי קו המתח הוא חד-פאזי (!!!). בארה"ב זה סימן מובהק לאיזור נידח).

 ב.

 על חוף אגם המלח הגדול שרר יום אביבי חמים והבנות השתזפו בחול:

האגם הזה יבש בחלקו ויוצר שטחים מישוריים גדולים, המנוצלים מדי פעם על ידי יצרני מכוניות מרוץ לבדיקת תוצרתם. לא מעט שיאי עולם ניקבעו בו.

בהרים שממול יש מכרות נחושת גדולים. את תנאי העבודה הנוראים ששררו בהם בזמנו, תיאר ויליאם פוקנר בספרו "דקלי פרא", וכל פעם שאני מתבונן בתמונות אני נזכר בספר המרגש הזה.

הכניסה לעיר דומה לכניסה לכל עיר אמריקאית אחרת, בתוספת ההרים הפראיים ברקע.

שימו לב למחיר הדלק במכולת: 109.9 סנט לגלון דלק רגיל (כיום מחיר הדלק בארה"ב גבוה פי ארבע ובארץ – פי שמונה…)

 ג.

הצצה קלה למרכז העיר סולט-לייק שהיא בירת יוטה והמרכז העולמי של הדת המורמונית:

זו הכניסה למקדש המורמוני. קיטשי, הוליוודי. המורמונים הם מיסיונרים אקטיביים עד כדי הטרדה. כל מורמוני הממיר דתו של קרבן מזדמן זוכה לפריבילגיות בעולם הבא, וזה כולל גם המרת דתם של אנשים שכבר הלכו לעולמם. לכן, אם לא מצליח לו איתך, ינסה המורמוני לפחות להמיר את דתו של סבך המנוח, אם רק תיתן לו את פרטיו האישיים המדוייקים של הנ"ל. כמובן שכל מורמוני חייב לשלם מעשר מהכנסתו לכנסיה, אבל זה רק מסיבות רוחניות ואמוניות.

לא הספקנו להתקרב למקדש וכבר עטו עלינו מורמונים אחדים וכששמעו שאנו מישראל מיהרו לתחוב לידינו את "ספר המורמונים" – בעברית…

נסנו משם לעבר בניין הקפיטול המקומי:

כיפתו עשויה מנחושת, כבוד ראוי למקור העושר המקומי.

הנרקיסים כבר פורחים כאן, ואינדיאני מנחושת קלל צופה אל הרי מולדתו הפראיים.

אולי נפל לו משהו? אם יהיו אלו 10 סנט אפשר יהיה לקנות פחית קוקה קולה!

ד.

עכשיו הגיע פרק הנסיעה במדבר, נסיעה ארוכה ארוכה, מונוטונית מונוטונית. העברתי את האמבטיה ל cruise control ושיכלתי את רגלי על הספסל הקדמי, מתרווח לאחור ומשתדל לא להרדם. בדרך כלל במצב זה נהניתי לראות איך האמבטיה מורידה את הגאז בירידות ואפילו מבצעת kick-down בעליות תלולות, אבל תמיד נעולה על ה 55 הקדוש. אבל הפעם חשתי כי משהו מתרחש. מפעם לפעם ניתקפה הזקנה בגל של רעידות לא צפויות, מלוות בדפיקות קצובות שם מתחת לריצפה.

משהו הולך להתפרק, משהו שם עומד לגמור את חייו התפלים…

הי אמבטיה! יש לנו "רק" עוד שש מאות מייל לפנינו. עשי טובה, תני להגיע הביתה! וממילא, כאן באמצע המדבר אין מוסך ואין מי שיתקן. והאמבטיה כאילו הקשיבה לתחנוני והרעידות חדלו לזמן מה. ואחר חזרו. ואז שמתי לב שהן מתרחשות רק במצבי מנוע מסויימים וביטלתי את בקרת השיוט האוטומטית והשתדלתי לנסוע כך שהרעידות והדפיקות לא יגזימו.

באיידהו התקרבנו לנהר הנחש (snake river) הידוע בקניון העמוק שלו,

שמעליו נטוי מה שהיה אז הגשר הגבוה בעולם (כ 150 מטר מעל פני המים):

ומוקד משיכה לקופצי בנג'י למיניהם.

המשכנו, לא נואשים, ובינתיים הכל היה בסדר, כמו שאמר ההוא שנפל מהקומה ה 100 כשחלף על הקומה ה 50. התקרבנו למקום בו מתמזג נהר הנחש עם נהר הקולומביה, בדרום מזרח וושינגטון.

כאן היה כבר יום קיץ נאה ולסביונים חלף הצהוב והפך לסב. ערכנו הפסקה, אכלנו משהו. פרט לנהר דומה כאן הנוף להפליא לנוף שבסביבות דימונה. אפילו הצמחיה זהה. לא רחוק מכאן, בריצ'מונד, הוקם הכור הגרעיני הראשון בעולם להפקת פלוטוניום ונבנה מפעל הפרדת הפלוטוניום הצבאי הראשון.

 ה.

 אחרי הצהריים כבר הגענו לאלנסברג, על כביש 90, מאה וששים ק"מ מסיאטל. עוד מעבר הרים אחד לפנינו, ואנחנו בבית.

הרעשים הלכו וגברו, ואחר כך נרגעו קצת. מטפסים לגובה 3000 רגל ואז יורדים בכמה ירידות תלולות, ממש. ופתאום יש המון מחלפים וצמתים ושלטי-שלטים ירוקים ענקיים – אנחנו כבר בפאתי העיר הגדולה, שאת דרכיה אנחנו והאמבטיה מכירים היטב היטב. פניה אחרונה, ואנחנו נכנסים לרחוב העשירי, ל"רחוב שלנו". ואז נשמע טראח גדול והאמבטיה חדלה להגיב למנוע, ורק גוררת איתה משהו על הכביש. גל ההינע (drive shaft), ידעתי. אוי אמבטיה חמודה, רק עוד קילומטר נשאר לפנינו!

דחפנו ארבעתנו את האמבטיה לשוליים, נעלנו אותה, לקחנו איתנו את המזוודה האדומה והלכנו הביתה.

עץ השזיף שלפני הבית פרח כולו. זוכרים איך היה כשיצאנו לדרך?

בתיבת המכתבים שלפני הבית היו מכתבים ועיתונים ועלוני פירסומת. מכתב אחד הגיע מסאן-דייגו שבדרום, ובו היה כתוב:

“משפחה יקרה,

נסענו על I 5 ביום של הסערה הגדולה כשלפתע התעופפה מזוודה גדולה צהובה ונחתה על המכונית שלנו. במזל לא קרה כלום לא לנו ולא למכונית. כשהגענו הביתה מצאנו בתוך המזוודה את הכרטיסים שלכם לבלט מניו-יורק וכך גם התבררה לנו הכתובת שלכם. אם אתם מעונינים במזוודה, אנא העבירו אלינו 30$ דמי משלוח מסאן-דייגו לסיאטל.

שלכם — “

למכתב היה מצורף מספר טלפון לאישור.

רגע, למתי הכרטיסים? כן, להערב. את ההצגה הזאת כבר נחמיץ.

מעבר לרחוב נעשתה עבודה רבה בתחנת הדלק, שהיתה גם המוסך שטיפל באמבטיה.

ניגשתי אליהם והם אמרו לא לדאוג, למרות הבלגן והעבודות – עד למחר בערב הכל יהיה בסדר. הם יגררו ויתקנו ואפילו יעשו שרות 5000.

ולעבודה הגעתי למחרת – בפיאט.

סוף.

הקודם PREV